הראיון בשבת בתוכנית "פגוש את העיתונות" עם יו"ר בנק הפועלים יאיר סרוסי היה בגדר תצוגת תכלית ממצה למדי של כישורי הראיון של רינה מצליח. כך, למשל, היה נראה שלא ידעה כמעט כלום על פרטי מתווה הורדת שכר הבנקאים שסרוסי טען שמיושם בימים אלה; שאלה לפתע פתאום, מחוץ לכל הקשר, "למה אתה מתנגד לרפורמה שכחלון מציע בענף הבנקאות", בלי לפרט אף אחד מעקרונותיה, או לכל הפחות את הרציונל שמאחוריה; ירתה עליו שתי טענות עממיות נגד הבנקים בזו אחר זו, באותה השאלה, באופן שהקל עליו להתחמק משתיהן גם יחד; וקינחה בשאלה שניסוחה הוא כל כולו אינפנטיליות טהורה: "האם אתה יכול להבין את האזרח שתספורת אצלו זה רק אצל הספר השכונתי?". מה בדיוק אכפת לי אם סרוסי "מבין" או "לא מבין" אותי? מה הוא, הפסיכולוג שלי?
ברגע אבסורדי אחר של הראיון הפגינה מצליח קהות חושים מטרידה כשבחרה שלא להקשות על סרוסי עת נימק את המשכורת העצומה שלו (עלות של כשמונה מיליון שקל בשנה) ב"תוצאות החריגות לטובה" של הבנק שבראשו הוא עומד. מבחינת מצליח זהו הסבר מניח את הדעת; אלא ש"התוצאות החריגות לטובה" הן חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון, שכן הן מתאפשרות בין השאר על-ידי אותן עמלות מופרזות, תיאום בין הבנקים וליקויים וכשלים אחרים. הן לב לבו של העניין, לא פחות ממשכורות העתק. אם כבר, הן חמורות יותר: בברירה בין מקרה שבו הגזל מתגלם במשכורת מופרזת לבין מקרה שבו הוא מתגלם בעמלות רצחניות, האפשרות השנייה בעייתית יותר, והיא גם זו שפוגעת ישירות בנו, הלקוחות.
אבל עם כל הכבוד לכל רגעי החובבנות שתוארו לעיל, הרגע המקומם ביותר בספקטקל של מצליח היה זה שפתח את הראיון. הזמנתו של סרוסי לאולפן הוצגה ככזו שהגיעה על רקע צו הרחקה שהוצא יום קודם לכן: שלושה מפעילי תנועת באים-לבנקאים נדרשו להתרחק מבני משפחתה של מנכ"ל בנק לאומי, רקפת רוסק-עמינח. בפתיח שקדם לראיון, ושבו הציגה מצליח את עילת הופעתו של סרוסי, היא אמרה שהמחאה מתנהלת על רקע "רווחי שיא, משכורות מנופחות ותספורות לטייקונים".
אלא שכל מי שנחשף למהלכי המחאה יודע שזה לחלוטין אינו הפוקוס שלה. המחאה של באים-לבנקאים מתמקדת בהתעמרות הדרקונית של המערכת הבנקאית בחסות בתי-המשפט בבעלי החובות הקטנים, הכוללת בין השאר הפעלת לחץ על בני משפחותיהם. מדוע? משום שהיא זו שנוגעת למוחים. זו אינה בעיה תיאורטית, אלא כזאת שמעיבה על החיים שלהם עצמם. רווחי השיא, המשכורות המנופחות והתספורות לטייקונים – כולם נושאים חשובים וסביר שאף הם על סדר היום של אנשי באים-לבנקאים, אבל מה לעשות שעניינה של המחאה הנוכחית הוא היחס שמקבלים בעלי החובות הקטנים.
הסיקור של באים-לבנקאים מוטה בתקשורת הממסדית כולה, ובמובנים רבים, זה לא היה יכול להיות אחרת: התקשורת הממוסדת והבנקים מצויים באותו צד של המתרס
מצליח, אם כך, ניגשה לראיון בלי לדעת את הדבר הבסיסי ביותר שעליו היא אמורה לשאול. למה הדבר דומה? אם להתנסח במונחים מעולמה שלה, הוא דומה לראיון שמגישת תוכנית פוליטית כלשהי היתה מנהלת עם יו"ר ש"ס, אריה דרעי, במהלך המו"מ הקואליציוני האחרון, ושבו היתה שואלת אותו מדוע הוא אינו מתכוון לתת לאלי ישי אף אחד מהתיקים שאמורים להיות מופקדים בידי המפלגה. זו פחות או יותר מידת התלישות.
ברובד הגלוי של הדברים, הבורות הזאת של מצליח איפשרה לסרוסי לצייר את הלחץ וההטרדות המופעלים על הבנקאים ועל בני משפחותיהם כאלימות גרידא, חסרת כל הקשר, בלי להיות מעומת עם השאלה החשובה ביותר בנוגע אליהם, זו שהמחאה כולה מתכנסת אליה: במה שונה הלחץ שמפעילים אנשי המחאה על בני משפחות הבנקאים מהלחץ שמפעילים אנשי ההוצאה-לפועל על בני משפחות החייבים? ללא הצגתה של שאלה כזאת, ההתעמרות של אנשי באים-לבנקים באשתו של סרוסי, דיקן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית, בעת שהעבירה שיעור, אכן נראתה כמעשה בריונות לשמו.
אולם המשמעות החשובה יותר של הרגע הזה בתחילת הראיון היא באינדיקציה שהוא עשוי להעניק לנו על המתרחש מאחורי הקלעים. סרוסי הוזמן לראיון ב"פגוש את העיתונות" כביכול על רקע העניין שגילתה התוכנית במחאה שהוא אחד ממושאיה. אלא שברגע שמגישת התוכנית החלה להתבטא, התברר שהיא כלל אינה בקיאה בעילת המחאה ובמטרותיה. מה זה אומר אפוא ברטרוספקטיבה על העניין האמיתי של אנשי התוכנית בהזמנת סרוסי? ובכן, במקרה הטוב, יש בזה כדי להעיד על שטחיות אדירה.
מצליח היא בסך-הכל הסימפטום. הסיקור של באים-לבנקאים מוטה בתקשורת הממסדית כולה, ובמובנים רבים, זה לא היה יכול להיות אחרת: התקשורת הממוסדת והבנקים מצויים בסיפור הזה באותו צד של המתרס. כמעט כל כלי התקשורת אף תלויים בבנקים, בצורה זו או אחרת. אמנם מנהיג המחאה ברק כהן זכה לכתבת פרופיל מחמיאה לפרקים במגזין חדשות השבת של ערוץ 10, אולם גם שם היחס לאיש ולפעילותו היה פולקלוריסטי ("העו"ד המזמר"), וממילא אף אחת מטענותיו לגבי הפרקטיקות הפסולות של ההוצאה-לפועל, שיטותיה ובריונותה לא תוחקרה.
זאת, בניגוד בולט למחאות צרכניות אחרות, כמו למשל אלו שנקשרו בקוטג' ובמילקי, שבמהלכן חלקים בתקשורת אימצו ברגע מסוים את טענות המוחים, ובתוקף תפקידם ועמדתם דרשו תשובות מהדמויות הרלבנטיות בתנובה, שטראוס או יוניליוור. והנה, כאשר מצליח מתייצבת מול יו"ר בנק הפועלים, היא מאפשרת לו לחמוק מהשאלות הקשות, שלא לדבר על כך שלא הוצב מולו אף אדם מהצד השני של המתרס.
ראוי לשים לב, בהקשר הזה, שכאשר אילנה דיין עורכת ראיון תקיף לכאורה עם רקפת רוסק-עמינח ב"עובדה", הוא מתאפשר משום שגם מאחוריה ניצב כוח כלכלי משמעותי – לא בנק אמנם, אבל לקוחות רבים שאיימו ברשתות החברתיות בחרם צרכני על לאומי בעקבות הכוונה למחוק את חובותיו של נוחי דנקנר. הלקוחות האלה מתגבשים לכדי כוח כלכלי ששווה את משקלו בכספי פרסומות, ובזכות ההתייצבות התיאורטית שלו מאחורי דיין נוצרת האפשרות להתעמת בשמו עם הבנק (עד כמה שעימות כזה הוא אותנטי, ואינו משרת במודע או שלא את מטרותיו היחצניות של הבנק).
אלא שמאחורי ברק כהן אין כוח כלכלי. בהגדרה. יש מאחוריו בעלי חוב. וכיוון שלבעלי חוב אין כוח כזה, אלא בדיוק ההפך, אין להם ולטענות שלהם קול בתקשורת הממוסדת.