כל אימת שוועדת שרים או קבוצה של חברי-כנסת מנסחים הצעת חוק שלפיה אסור לפרסם שמות חשודים במשך 48 שעות מעת מעצרם, נזעקים תומכי "זכות הציבור לדעת" ומשתמשים בשפע נימוקים מדוע מדובר בהצעת חוק אנטי-דמוקרטית.
לעניות דעתי, זכות הציבור לדעת אינה נפגעת כהוא זה אם לא יידע במשך אותן שתי יממות מה שמו של חשוד בעבירות שוד או פריצה או אפילו ברצח. אכן, מעלותיו של סקופ עיתונאי הן מן המפורסמות. אלא שאותה מימרה מפורסמת וחשובה, בדבר זכותו של הציבור לדעת, אינה קשורה למידע שעל אודותיו אנו דנים. אותה זכות נולדה כאשר ממשלות התכוונו להסתיר מעין הציבור את מעשיהן, האפלים ואף הנפשעים.
(צילום: אוליביה פיטוסי)
לציבור יש וחייבת להיות זכות לדעת מדוע ממשלה אינה מחליפה מחבלים בחייל ישראלי חטוף; זכותו וחובתו של הציבור לדעת מהם שיקולי הממשלה כשהיא קובעת את מדיניות הבנייה או הקפאתה מעבר לקו הירוק; זכותו וחובתו לדעת מה תקציב המדינה וכיצד מקצה הממשלה את משאבי הציבור למטרות חיוניות.
אותו פתגם חשוב בדבר "זכות הציבור לדעת" לא נועד להמציא איזושהי זכות ערטילאית בדבר גילוי שמותיהם של חשודים מיד ובחטף, בעיקר במדינה שבה מעצרו של אדם והחשדתו תחת כל עץ רענן באמצעי התקשורת היא מעשה שבכל יום. יתר על כן, מספר העצורים ששמותיהם נתפרסמו ברבים ומעולם לא הוגשו נגדם כתבי אישום עולה על מספרם של אלה שהואשמו, לבטח של אלה שהורשעו.
הצעת החוק מבטיחה ששמותיהם של אישי ציבור שנעצרו יתפרסמו. אכן, גם כאלה זוכים לא אחת לסגירת תיקי חקירה נגדם, אבל כל אימת שמדובר באישי ציבור, יש לכאורה הצדקה לפרסום שמות החשודים בהקדם האפשרי.
אבל כל אותם מאות בני-אדם שהמשטרה עוצרת ברחבי המדינה מדי יום ומשחררת מקץ יום או יומיים, מדוע יש הכרח להפיץ את שמותיהם ברבים בלא הצדקה? היו דברים מעולם. בהרבה מקרים שבהם התקשורת מדווחת על מעצרים שכאלה היא אינה מדווחת גם על סגירת התיק נגדם. או אז, לא זו בלבד ששמותיהם התפרסמו בינתיים כחשודים – ולא מעטים בציבור אינם יודעים את ההבדל בין חשוד ובין נאשם ואף מורשע – אלא שבארכיונים הם יישארו לנצח בבחינת חשודים.
"זכות הציבור לדעת" הוא מושג שטבע קֶנְת קוּפֶר, מי שהיה מנהל סוכנות החדשות אסושיאייטד-פרס (AP) אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא הסביר אז למה התכוון: "פירוש הזכות הוא שאסור לממשלה ואסור לעיתונאים ולשדרים, בשום אופן שהוא, להסתיר מידע חיוני לרווחת הציבור ולהארת עיניו".
הנה כי כן, במשך השנים ניכסו כל הנאבקים בממשלות ובזרועותיהן את האִמרה ההיא, שעסקה בפוליטיקה ובה בלבד, והם מנסים להדביק אותה לכל פיסת רכילות. בחוק הגנת הפרטיות ובחוק העונשין, הדן באיסור פרסום שמות חשודים, זכות הציבור לדעת כלל אינה נזכרת. הזכות לפרטיות בכלל זכתה לעיגון חוקתי בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אמת נכון, קל לטעון, במידה רבה של צדק, שמעצרו של אדם אינו עניינו הפרטי. המשטרה עוצרת חשודים בהיותם לכאורה סכנה לציבור. מכאן אותה זכות שבה אנו דנים.
אולם המרחב של 48 שעות בין מעצרו של אדם עד הבאתו לפני שופט והתרת שמו לידיעת העולם כולו, תועלתו לפרט ולמשפחתו רבה ונזקו לציבור על-ידי מניעת הפרסום אפסית.
ובכלל, אילו קיימו אמצעי התקשורת בנאמנות וביושר את כללי האתיקה לעיתונאים של מועצת העיתונות, לא היה צורך בחקיקה. בסעיף 12א' לתקנון האתיקה נאמר בזו הלשון:
ב. (1) לא יפרסמו עיתון ועיתונאי שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של חשוד בעבירה שנעצר אך טרם הובא בפני בית-משפט, אלא אם הסכים לכך או אם קיים עניין ציבורי הקשור לעיתוי הפרסום, נסיבות העבירה, אופיה, חומרתה או מעמדו הציבורי של החשוד.(2) לא יפרסמו עיתון ועיתונאי שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של חשוד בעבירה בטרם נעצר ובטרם הובא בפני בית-משפט, אלא אם הסכים החשוד לפרסום [...].
לא בלי סיבה מבקשים שרים וחברי-כנסת לתקן את חוק העונשין בנדון: כיוון שאמצעי התקשורת אינם מקיימים את תקנון האתיקה, יש לכפות זאת עליהם בחוק. למתנגדי התיקון ייאמר: טלו קורה מבין עיניכם לפני גיוס "זכות הציבור לדעת" לעניין שאין לתקשורת בו כל זכות.
גבריאל שטרסמן הוא שופט בדימוס ועיתונאי לשעבר