"אין לנו איזה דוד עשיר שיקיים את העיתון", התריס מנהיגה של מפ"ם יעקב חזן כשמזכירות המפלגה דנה בפעם המי יודע כמה במצבו הקשה של עיתונה "על המשמר". "שהעיתון יחדל להיות בית-חרושת. שהעובדים יישאו בעול. איזה קואופרטיב שלא יהיה – הם יהיו החברים הזולים ביותר", תבע הסוציאליסט חזן.
"על המשמר", כמו יתר העיתונים המפלגתיים של פעם, חי בקושי מחודש לחודש עד שגווע כעבור כמה עשרות שנים יחד עם רוב העיתונים מסוגו. מפ"ם מעולם לא מצאה דוד עשיר שיממן לה את העיתון. בנימין נתניהו דווקא הצליח.
הדוד שלדון מאמריקה העניק לו עיתון פוליטי, אבל מסוג אחר. לא עיתון מפלגתי שצריך לדאוג גם לסילבן שלום או לכרמל שאמה, לדווח בהרחבה על הופעות של כל מיני עסקנים ולחפש כל גרוש כדי לממן את הוצאותיו. עיתון אישי, ובלי בעיות תקציביות.
מחלק עיתונים של "ישראל היום" ברחוב שינקין בתל-אביב. אוגוסט 2010 (צילום: שוקי טאוסיג)
יש שני מונחים שמקפיצים את אנשי "ישראל היום". הם לא אוהבים, כמובן, שמכנים את עיתונם "ביביתון". לא פחות מכך הם סולדים מהתיוג "חינמון", מוצר פחות-דרגה מעיתון, נודף זילות. ואכן, בזמן האחרון הולך ומתברר שלכל דבר יש מחיר. הראשון שמגלה את זה מדי בוקר הוא בנימין נתניהו.
הלהט שבו מיחזרו ביום ראשון השבוע "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" את דבריו הקשים של ניצב בדימוס זאב אבן-חן כלפי נתניהו הוא רק דוגמה אחת לכך. הדברים נאמרו בראיון עם יאיר לפיד בערוץ 2 ביום שישי. כמעט לעולם אין ממחזרים ראיונות כאלה בעמוד הראשון, ודאי שלא בכותרת הראשית. הפעם היתה סיבה: המערכה שמנהלים בעקביות שני העיתונים נגד ראש הממשלה.
עוד שיעור באנטי-עיתונות. המשך ישיר של המדיניות המערכתית של שני העיתונים, ובעיקר של "ידיעות אחרונות": אימוץ קבוע של רטוריקת "נתניהו מתקפל" ו"הזגזוג של נתניהו", הדגשת יתר של כל סיפור שלילי אפשרי על משפחת נתניהו, חמת זעם רטורית כלפי ראש הממשלה.
לא רק ביבי משלם. גם הציבור. "ישראל היום" מגוון את השיח הציבורי, אבל הסחרחרה שאליה נקלעה העיתונות המודפסת סביב הופעת העיתון הידרדרה לקקופוניה צורמת. נכון, לא הכול התחיל עם הולדת "ישראל היום". התשתית הביקורתית והעוינת כלפי נתניהו הונחה כבר בשנות ה-90 של המאה הקודמת. אז בלעה העיתונות כל פיתיון ערב בחירות 1996 – על זהותו האמריקאית שלא היתה ולא נבראה ועוד. זו אינה רק השמאלניות, במרכאות או בלעדיהן, של העיתונות הישראלית: יצחק שמיר, למשל, לא משך אליו מעולם ביקורת בהיקף ובעוצמה כאלה.
אבל תחושת הסכנה מפני "ישראל היום" החדירה וירוס לתוכנת ההפעלה של "ידיעות אחרונות". העיתון ידע תמיד לנהל משחק מחושב, מפוכח, ערמומי: שילוב של ביקורת על פוליטיקאים ותחקירים נוקבים של מרדכי גילת, לצד קרבה וידידות למי שנמצאים במוקדי הכוח. רשימת "הפרחים המוגנים" שאין לפגוע בהם הבטיחה חסינות למי שהעיתון חפץ ביקרו. "העיתון של המדינה" ידע לא רק לכתוב לפועל הפשוט ולשר הבכיר בממשלה: הוא ידע לשמור על קשר הדוק עם שניהם. בשנים האחרונות נהנו ממעמד זה שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן, שר המשפטים לשעבר חיים רמון וכמובן אהוד אולמרט. פעם היו רשימות ארוכות עוד יותר.
האיזון הקדוש בין חבטה לליטוף ליווה את העיתון במשך שנים. הכול היה במינון מוקפד, בחלוקה שקולה. זה היה חלק מסיפור ההצלחה. בתקופת ממשלת האחדות פרס-שמיר סיפר אחד מבכירי כתבי העיתון על הוראה מפתיעה שקיבל: להעביר בדחיפות למוסף השבת ראיון עם שר החוץ שמיר. באותו שבוע לא התחולל שום אירוע חשוב שהצדיק הענקת כפולת עמודים נדיבה לשמיר. במקרים קודמים, כשהציע הכתב ראיון למוסף, שאל אותו העורך בתמיהה: "אתה באמת חושב שזה מעניין מישהו?". אבל הפעם, כך סיפר הכתב, המערכת לחצה. הוא ריאיין את שמיר ושלח לעורך. בסוף אותו שבוע הבין מדוע: במוסף "7 ימים" הופיע ראיון עם פרס. עורכי "ידיעות" רצו לשמור על היחסים הטובים גם עם הצד השני של ממשלת הרוטציה ואילתרו ראיון עם שמיר.
גינונים ג'נטלמניים כאלה, שמאחוריהם הסתתרו אלכסונים של קשרים עיתונאיים ואולי גם אינטרסים סמויים אחרים, נעלמו עכשיו. כש"ידיעות" נלחם על מעמדו כערוץ התקשורת המודפס הראשי של ישראל, הכפפות הוסרו ומשפחת נתניהו מדממת.
קוראי העיתון מקבלים מדי יום מנה גדושה של ביקורת והגחכה, לצד הבלטה והעצמה של ידיעות טריוויאליות לכאורה. "אני מרוצה מאוד שעיתון נוהג באופן ביקורתי ואופוזיציוני", השיב לאחרונה אחד מבכירי העיתון כאשר נשאל על מלחמת החורמה של עיתונו בנתניהו. לשאלה איפה היה הלהט הדמוקרטי הזה, הראוי כשלעצמו, בעת כהונתו של ראש הממשלה הקודם לא היה לו מענה. הוא רק חייך.
אני מניח שבלשכתו של נתניהו מדפדפים כל בוקר בהנאה בעמודי "ישראל היום". אני מקווה שגם לשרה יש קצת נחת, לשם שינוי, מהתקשורת. לא רק פוליטיקאים, גם סתם אנשים, מתאהבים על נקלה בטקסטים חיובים על אודות עצמם. לפעמים הם מתחילים להאמין במה שכתוב. מבחינתם, גם המחשבה ש-310 אלף אלף גליונות כאלה, שצמד המלים "נתניהו התקפל" אינו מופיע באף אחד מהם, מופצים ברכבת, בקניונים, בקמפוסים ובבתי-קפה, יש בה חדווה גדולה.
אבל יש מאות אלפי קוראים (כחברה פרטית אין "ידיעות אחרונות" חייב לחשוף את נתוני התפוצה שלו) שזוכים מדי יום למנת ארס חדשה על נתניהו. אנשים שמשלמים עבור העיתון במיטב כספם. וגם כאלה שבשבועות האחרונים מקבלים אותו חינם, מאז שהעיתון יצא למתקפת נגד במקומות ציבוריים. עכשיו, למשל, כל סטודנט שנכנס עם בוקר לאוניברסיטת תל-אביב, כמו לקמפוסים אחרים, מקבל ליד מנה דחוסה של אנטי-ביבי מהכותרת הראשית ומטה. גם מי שלא מתעניין בפוליטיקה אינו יכול להתעלם.
"ידיעות אחרונות" הפך לתשליל המוחלט של "ישראל היום". כל מה שפוזיטיבי ב"ישראל היום" מוצג כנגטיבי ב"ידיעות". כמו הקומיקס "SPY" של המגזין "MAD": המרגל הלבן והמרגל השחור, התאומים ההפוכים. הלבן, או השחור, הוא "ישראל היום": חלומו של כל פוליטיקאי.
זה אולי מצוין כקומיקס סאטירי, אבל את העיתונות זה מדרדר. לבן או שחור, אין כאן צדיקים, גם לא ממש עיתונאים. בעיקר פרקליטים מטעם. מחולות ה"מה יפית" של "ישראל היום" והקמפיין האלים של "ידיעות", בחינם או בתשלום, שניהם מדרדרים את העיתונות במדרון שסופו אינו נראה לעין.
בחשבון יומיומי, אין ספק שנתניהו משלם: עוצמת המהלומות שהוא סופג גוברת. אבל גם מי שנמצאים מחוץ לזירה לא מפסיקים לחטוף. מכותרת לכותרת מתחילים גם הקוראים להבין שאין עיתוני חינם.