בשנים האחרונות הגיעו מספר יוצרים ישראלים להתמודדות על הפרס הפופולרי ביותר בתחום הקולנוע - האוסקר האמריקאי - והתקשורת הישראלית העלתה את הטקס לראש סדר היום, פתחה איתו שערים והעניקה לו מקום של כבוד - בניגוד להרגל לדחוק לצדדים עניינים הנופלים תחת מטרייה של "תרבות", ואפילו "בידור" ו"פנאי".
אבל האם כבוד היא המילה המתאימה? בעוד שיצירה ישראלית מקורית היא דבר שראוי לחגוג אותו, נדמה לפעמים (שלא לומר: בטוח במאה אחוז) שהחגיגה אינה ביטוי של אהבת הקולנוע, היצירה, האמנות והמחשבה החופשית אלא אקט אוטומטי, מכני של לוקאל-פטריוטיזם מטושטש בצירוף פרובינציאליות צפויה.
שער "ידיעות אחרונות", 3.1.2011
הטקס השנה, ה-83 במספר, סיפק הזדמנות לקבוע מהו הכוח המניע מאחורי התעניינות העיתונות הישראלית, שמחוץ למדורי הקולנוע, בתחרות ובזוכים בה. זאת משום שבטקס אכן היתה נציגות לפיסה של חיים ישראליים, בדמות סרטם של קארן גודמן וקירק סיימון "Strangers No More", שעסק בבית הספר התל-אביבי ביאליק-רוגוזין, בו לומדים ילדי מהגרים שאינם יהודים. כמו כן, בטקס השתתפה שחקנית יפה וצעירה שנולדה בישראל וגדלה כאן עד לגיל המופלג - 3 (ובמילים: שלוש).
הסרט התיעודי זכה באוסקר, גם השחקנית, נטלי פורטמן שמה, נצר - כפי שמדגישים העיתונים - למשפחת הרשלג החיפאית. "כמעט שלנו" מכריזה כותרת על שער "מעריב" ליד צילום של פורטמן אוחזת בפסלון. ב"ידיעות אחרונות" לא הולכים על כמעט: "היא משלנו", נכתב בכותרת על השער, בליווי צילום גדול עוד יותר של השחקנית.
אלא שפורטמן אינה משלנו. היא תוצר מובהק של האומה האמריקאית - שלהם. היא שלנו רק, אולי, בעולמם של הגנטיקאים והרבנים. וכעת מסתבר, גם בעולם של עורכי העיתונים.
"הארץ" חגג על השער את זכייתו של הסרט התיעודי. "ישראל היום" דיווח על הטקס מבלי להזדקק לפטריוטיות נבובה (ועל כך מגיע לו פרס מיוחד, שאולי יצורף לטקס האוסקר ה-84) והקדיש את הדיווח בעמודי החדשות לסרט התיעודי ולילדי העובדים הזרים. גם עורכי המוסף היומי של "ידיעות אחרונות", "24 שעות", הקדישו את השער לילדי רוגוזין חסרי הדרכון.
אבל השערים הראשיים של הטבלואידים התעקשו להיערך כמו בקלישאת מילואים. נדמה שאפשר לבודד את האשמים בפשעים שהתרחשו במלון פרובנציאל - הם ממוקמים בחלונות הגבוהים ביותר. לא ממש משלנו.