החיים במזרח התיכון אף פעם לא היו פשוטים. ודאי שלא המשא-ומתן, ה"תהליך". תשאלו את הנרי קיסינג'ר, את קונדוליסה רייס, את הילרי קלינטון. הכל כל-כך מסובך כאן: היסטוריה, דת, פוליטיקה, אגו ומה לא. לך תבין את היהודים ואת הערבים. ועכשיו גם אל-גז'ירה–ליקס, פרשת ההדלפות החדשה, ושוב בסיטונות. איפה הימים שבהם הדלפה של מסמך אחד הרעישה עולמות?
העולם עדיין לא התאושש ממתקפת ויקיליקס שהוציאה את הדיפלומטיה האמריקאית מהארון בסוף השנה שעברה. בלוגרים ובעלי טורים עדיין דנים בשאלה אם ג'וליאן אסאנג' הוא צ'ה גווארה של המאה ה-21, מחדש "הבריגדות האדומות" באיטליה של המאה הקודמת או בעצם מהדורה משופרת של שקיפות-בינלאומית, הארגון שעוסק במדידת השחיתות ברחבי העולם. ועכשיו הכל כאן אצלנו, קרוב לבית.
המחזה של פגישת צוותי המשא-ומתן הישראליים והפלסטיניים בערוץ אל-ג'זירה, כפי שתוארה במסמכים המודלפים (צילום מסך)
אל-ג'זירה מימשה את הסיוט של כל מדינאי שמנהל משא-ומתן רגיש. הוא יודע שעליו להניח קלף על השולחן, אבל צמרמורת עוברת בגוו כשהוא חושב מה יקרה אם המידע הזה יצוץ מחר בערב בערוץ 2 או ב"הארץ". אין לו ברירה, הוא חייב להתקדם. אם לא למען המולדת, אז למען הקריירה שלו: אם המו"מ יוכתר בהצלחה, הוא יהיה המנצח הגדול. אבל הדרך לתהילה רצופה מוקשים של הדלפות. ועכשיו גם מטעני צד אימתניים של ארגזי מסמכים שמומחזים באולפן בדוחא.
ההדלפה, אין ספק, מקשה על חייו של המדינאי. מסבכת את חייו של הדיפלומט. לנושא שהודלף הפעם – שיחות שלום חשאיות בין ישראלים לפלסטינים – ולהיקף המסמכים יש כמובן משמעות רבה. עדיין מוקדם לקבוע אם לטוב או לרע. ההדלפה הוכיחה שיש פלסטינים בכירים שמוכנים להתפשר גם בירושלים. הדיוקן המונוליטי שהורישו לציבור בארץ ראש הממשלה יצחק שמיר ויורשיו, "הערבים אותם ערבים והים אותו ים", נסדק. יש גוונים גם בצד הפלסטיני.
אסור לשכוח שעוד הרבה לפני אל-גז'ירה–ליקס היתה ישראל ידועה כמעצמת הדלפות, ולא רק בפוליטיקה הפנימית. הטענה הנפוצה היתה שאישים ודיפלומטים זרים נכנסים לכל שיחה עם אישיות ישראלית בחשש כבד: כל מלה שנאמרת בחדרי חדרים עלולה להפוך למחרת לכותרת בעיתון ישראלי. כשהגיע משה ארנס לוושינגטון לכהן כשגריר, הופתע לגלות ששיחותיו עם בכירי משרד החוץ שם מתועדות ברישום ידני. לא פשוט יותר להקליט, שאל פעם את תת שר החוץ לורנס איגלברגר. בן-שיחו פרץ בצחוק. "לא בא בחשבון", השיב הדיפלומט האמריקאי למוד ההדלפות הישראליות, "אני לא רוצה שמחר ישמיעו גם את הקול שלי בקול-ישראל".
ארנס, למיטב זכרוני, לא נהג להדליף. הטפטופים הגיעו לקול-ישראל ולעיתונים זמן קצר אחרי שמברקיו של השגריר נחתו בלשכות בירושלים. ריסון עצמי בכל הקשור למה שנהוג לכנות "סודות מדינה" לא היה מעולם אחד הכישורים הבולטים של שרים ופקידים ישראלים.
פרופ' שמעון שמיר סיפר לפני שנים אחדות על הדילמה הקשה שליוותה אותו בעת כהונתו כשגריר ישראל בקהיר ובעמאן. "התלבטתי לא אחת מה יגרום נזק גדול יותר: אם משרד החוץ לא יידע את פרטי שיחתי הרגישה עם מדינאי מקומי, או שמשרד החוץ יקבל את המידע – וכך גם התקשורת", סיפר בכינוס שנערך באוניברסיטת תל-אביב בקיץ 2006. כותרת הכינוס היתה "דיפלומטיה ותקשורת – מי מוביל?". כבר אז היה ברור למשתתפים שסימן השאלה הולך ומתכווץ.
על הצד האחר של מסננת המידע סיפר באותו כינוס השגריר לשעבר ד"ר אלון ליאל, מי שכיהן גם כמנכ"ל משרד החוץ. לא אחת, הודה ליאל, פורקים דיפלומטים ואנשי משרד החוץ הישראלי את תסכולי חוסר העשייה שלהם באוזני עיתונאים. הם עושים זאת בניסיון להזכיר את קיומם ולפעמים גם בתקווה שדרך התקשורת יוכלו להשפיע על תהליכים שאינם מצליחים לשנות במסלול הביורוקרטי הרגיל.
ליאל סיפר כי בחתונת בתו של עקיבא אלדר, הפרשן המדיני של "הארץ", שנערכה בצפון הארץ, פגש בין המוזמנים קבוצה של עמיתים לשעבר ממשרד החוץ. "אספתי את כולם ואמרתי להם: אני קורא עכשיו למשטרת קריית-שמונה ומסגיר להם את כל המדליפים של עקיבא בשלושים השנה האחרונות", סיפר ליאל. "אני, כמובן, אחד מהם". לדבריו, התקשורת הישראלית למדה מהר מאוד את נקודות החולשה של הדיפלומטיה הישראלית, כאשר נתנה לדיפלומטים שלה לשפוך בפניה, שלא לציטוט, את מר לבם, בעיקר לנוכח העובדה שלשר שלהם לא היה בדרך כלל זמן להאזין להם.
האם הדיפלומטיה החשאית מתה? ראובן מרחב, איש המוסד לשעבר, שהיה גם הוא מנכ"ל משרד החוץ, הדגיש אז, בכינוס ב-2006, כי חייו של הדיפלומט נעשו קשים יותר. "האילוץ של פעולה בעידן של עיתונאות חוקרת, של גלובליזציה של החדשות, בצד שאיפות הפרסום העצמי והרצון של הממסד הפוליטי לזכות בתגמול מהיר בעולם של עיתונות חופשית, כל אלה גרמו לשקיעתה של הדיפלומטיה החסויה במשרד החוץ [...] אבל גם אם התכווצו ממדיה, יש עדיין צורך בדיפלומטיה חסויה".
מרחב סיפר על מבצעים דיפלומטיים ישראליים חשאיים שנוהלו במאה ה-20, כעדות לצורך בפרופיל נמוך כדי לקדם מהלכים מדיניים. האחד הוא המהלך שיזם דוד בן-גוריון לכונן "ברית פריפריה" שתקיף במעגל שני את העולם הערבי, עם איראן, טורקיה ואתיופיה. הקשרים נטוו בחשאי על-ידי ראובן שילוח, שהיה אז ראש המוסד, בידיעה ברורה שכל פרסום יטרפד אותם.
דיפלומטיה שקטה ויעילה ניהל באותן שנים באתיופיה חנן בראון, שנשלח בסוף שנות ה-50 לאדיס-אבבה וייצג שם את משרד החוץ, את השב"כ, את צה"ל ואת המוסד, ייצוג משולב ונדיר. צעד אחר צעד קנה את לב האתיופים עד שהסכימו לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל. האם מהלכים כאלה עדיין אפשריים בעולם התקשורתי של היום? אפשר, לפעמים צריך, לנסות. אבל הסביבה של תקשורת מסביב לעולם ומסביב לשעון, ואתגר מקצועי שמציב ויקיליקס לכל עיתונאי או בלוגר נמרץ, מחייבים להיות ערוכים תמיד גם לרגע שבו הווילון יוסט ואור הפלאש ישטוף את שולחן הדיונים.
בעצם, אין צורך עוד בהבזק העיתונאי, גם לא בצוות צילום. תשאלו את מחסליו של מחמוד אל-מבחוח בדובאי, לפני כשנה. העולם כולו הפך לאולפן צילום 24 שעות ביממה. כל ילד הוא "עיתונאי אזרח", כל סמארטפון מצלם וידיאו באיכות משופרת. כל רב"ט מוריד מסמכים. את ישראל הכתרנו כבר מזמן כמדינה בלי סודות, שכמעט הכל גולש בה החוצה. עכשיו אפילו הדיפלומטים צריכים להתרגל לאור הבוהק של התקשורת.
מה כל זה אומר מבחינתו של העיתונאי? ברור שמנגנוני האיפוק, שאיפיינו חלק מהעיתונות הישראלית בנושאים מסוימים, נשחקים עוד יותר. התחרות מכל הכיוונים רק גוברת. שמעת, בדקת, הישגת אימות ולא פירסמת כי "מדובר בנושא רגיש"? רוב הסיכויים שתאכל אותה. מישהו אחר יפרסם. האם פירוש הדבר הוא שעיתונאי ישראל יהיו "פחות אחראים"? לאו דווקא. למדנו מזמן שהגדרות של "בטחון המדינה" הן עניין גמיש, ולעתים קרובות עיתוי הפרסום נובע לאו דווקא משיקולים ענייניים, אלא אם כן יחצנות של שר או ראש ממשלה היא עניין ענייני. ספינים, כבר אמרנו.
המציאות הזו מזכירה שוב שתפקידו הציבורי של עיתונאי הוא לפרסם, אלא אם כן חל על כך איסור צנזוריאלי או משפטי, שגם עליו מותר לערער במסגרת החוק וההסדרים. או שיש בעיה אתית. איפוק עיתונאי הוא לא תמיד סגולה מקצועית. פרסום – בתנאי שהמידע בדוק ומאומת, כולל בקשת תגובות וכיוצא בזה גם כאשר השעון מתקתק – אינו מעשה מגונה.
הבעיה האמיתית נותרת לפתחם של המדינאים. חייהם נעשים קשים מיום ליום. מבחן המנהיגות הופך להיות כבד מאי-פעם. האטמוספירה התקשורתית, במובן הרחב של המלה, שעוטפת אותם לצד המציאות הבטחונית, הכלכלית, המדינית והפוליטית מחייבת אומץ לב, נחישות, כושר ניווט ותחכום. מין הכלאה של בן-גוריון, צ'רצ'יל וקיסינג'ר. איפה ישנם עוד אנשים כאלה?