הכתבות שפורסמו במהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2 וב"מבט" של ערוץ 1 ביום שני האחרון, על שיבתה לארץ של המשפחה שכיכבה בסרטון השוקולד, היו מופת של סאטירה שנונה ומענגת, לבד מהעובדה השולית שלא הוצגו ככאלה. במשדר המרכזי של "חדשות 10" הדיווח היה מעט פחות מופרך, אבל השורה התחתונה המכרעת היא ששלוש המהדורות של שלושת הערוצים הגדולים הגישו סיקור אווילי להפליא של הסיפור (אנשים צולמו כשהם מקללים דייל במהלך טיסה), ללא גרם של מודעות עצמית, שלא לדבר על אירוניה.
ההחלטה להעלים את ההקשר שבגינו נעשה הסיפור גדול כל-כך – היותו, בראש וראשונה, תופעת רשת יוצאת דופן – וההתעקשות להתייחס לתוכן עצמו כאל יוצא דופן הן שהפכו את הכתבות הנידונות למגוחכות כל-כך
בכל שלוש הכתבות, פחות או יותר, נראו בני המשפחה נמלטים ממצלמות העיתונות בנתב"ג כשראשיהם מכוסים בסוודרים (טכניקה מרשימה, אגב), ומיד אחר-כך כשהם מרואיינים בדירתם בפנים מוצללות או בגבם למצלמה, בקומפוזיציה ששמורה בדרך כלל לעבריינים נמלטים המצולמים בדירת מסתור. את הראיונות עצמם ניצלו בני המשפחה כדי להשמיע התנצלות בסדר גודל מופרך על התנהגותם, כאילו רצחו או אנסו ("אנחנו לא רוצחים ולא אנסים"), שלוותה בהנהונים אטיים ומלאי הבעה, כמו גם בעיניים מפלבלות, מצד הכתבים שנשלחו לגבות אותה. אלו התחלפו בתוך שניות בעוויתות תוכחה כשהגיעה העת לשאול את "השאלות הקשות". זה היה מופע מטורלל של החלקה מפרופורציה.
הנה כי כן מה שקורה כשמהדורות החדשות הטלוויזיוניות מנסות לרדוף אחרי הנעשה ברשתות החברתיות: הן מתבזות.
סיפור על ויראליות
כדי להבין מדוע הסיקור של המהדורות היה צורם כל-כך, יש לזכור תחילה שלא היה פה בכלל סיפור, כלומר לפחות לא במובן שהוצג. התרחשות מהסוג הזה – אירוע כלשהו שבמהלכו אנשים מפגינים יחס אלים כלפי נותני שירות – היא עניין שבשגרה, שקורה מדי יום ביומו, לכל אורכה ורוחבה של המדינה; "ברשתות הסלולר, בסופר, בחנויות...", כפי שהתנסחה אחת המצולמות בסרטון. אלא שאותה, הוסיפה מיד אחר-כך, גם תיעדו. וזה אכן לב העניין.
"זה קורה בחברות סלולר, וזה קורה בסופרים, וזה קורה בחנויות", מתוך הכתבה בחדשות ערוץ 2
בפשטות, זה אינו סיפור על הפגנת אלימות כלפי נותני שירות, אלא סיפור על ויראליות. והוא לא הגיע למהדורות בגלל מה שהיה בו, אלא מפני שכולם דיברו על מה שהיה בו; ייחודו נובע מכך שהוא התפשט ברשתות החברתיות כמו אבעבועות שחורות, ושדומה שלכל אחד היה מה להגיד עליו.
עורכי מהדורות החדשות היו כמובן ערים להיבט הוויראלי של הסרטון, אבל טעו לראות בו רק עוד נימוק במערך שיקולי העריכה הפנימיים שלהם. אפשר להבין אותם. מבחינתם זו המשמעות הדחופה ביותר של ויראליות בקנה-מידה כזה: מדי יום הם צריכים לברור בין אינספור סיפורים שאין להם באמת מושג מה מידת העניין שהם מעוררים, ואילו כאן התגלגל לפתחם סיפור שידוע להם בוודאות שהמוני אנשים שיתפו, הגיבו והקדישו לו תשומת לב. העובדה שמבחינתם זהו שיקול עליון הפכה את הסיפור לפריט חובה. אייטם שאי-אפשר לוותר עליו. זה הרי סיפור שהצליח עוד לפני שסופר.
אבל אפילו אם מקבלים את הגישה הזאת, יש כאן שאלה נוספת, חשובה יותר, והיא מהו סוג הטיפול שיש להעניק לו. שאלת ה"איך", להבדיל מ"האם".
ההחלטה להעלים את ההקשר שבגינו נעשה הסיפור גדול כל-כך – היותו, בראש וראשונה, תופעת רשת יוצאת דופן – וההתעקשות להתייחס לתוכן עצמו כאל יוצא דופן הן שהפכו את הכתבות הנידונות למגוחכות כל-כך, או לפחות חלק ממה שהפך אותן לכאלה. הרי מה כבר רואים שם? כמה אנשים מתחרפנים? משמיעים אמירה גזענית כלפי ערבים? בכל עמודי הפייסבוק של כל אחת משלוש המהדורות הללו – אלו שכתביהם גוערים כעת בבני המשפחה המוסרטת בהבעות תוכחה מגוחכות – היו במהלך הקיץ אמירות פי אלף יותר אלימות ויותר גזעניות כלפי ערבים.
זו אינה רק צביעות, זו גם עיתונות לא מעניינת. האם לא היה מקום להתייחסות מעט יותר אירונית לאירועים? האם לא היה מקום לשוחח על הפן האינטרנטי שלהם, על המכניקה הפייסבוקית הבלתי תיאמן (הייחודית לישראל?) שהפכה אותם בתוך שעות לסערה ציבורית ולמצע לאינספור דיונים סוציולוגיים, פילוסופיים, פסיכו-היסטוריים? ועל כל פנים, למי בכלל אכפת מה הדעות של בני משפחה פרטית וכיצד היא מתנהגת?
בסוודר על הראש
לא ברור אם הכשל הזה של המהדורות נובע מחסר הבנה יסודי של התחום, או דווקא מהתעקשות מודעת לעצמה להנכיח את הנחות המוצא של המדיום במלחמתו נגד זה החדש שבא עליו לכלותו. על כל פנים, בולטת בה התפיסה המוטעית בתכלית של מוסד ה"ויראליות".
ויראליות אינה רק סכום האנשים שצפו בסרטון; היא גם ההקשר שלו. האופן שבו הוא מופיע בפני הצופה. רבים מהאנשים שנחשפים לקטע וידיאו מהסוג הזה ברשתות החברתיות מקבלים מיד יחד עימו גם את הדאחקה, המם או הבעת הדעה כשהם מולחמים אליו. וזה מה שעושה אותו מבחינתם למה שהוא. כך שבמקרים רבים, זה אינו תוכן שעומד בפני עצמו, אלא הרמה להנחתה לקראת בדיחה; יותר משזו ידיעה, זה מאמר דעה.
התעלמות מהפן הזה של הוויראליות – מהמובן שיש לה כמדיום – היא חלק ממה שהופך את מהדורת החדשות לאנכרוניסטית כל-כך, גם בהיבטים רחבים יותר. במקרה הזה זה פשוט צעק. המהדורה נטלה סגמנט מסוים שהופיע בהקשר מסוים, במדיום מסוים, בשפה מסוימת – וכפתה עליו את השפה שלה:
"נתב"ג, לפנות בוקר", מתוך הכתבה בחדשות ערוץ 2
את הפתיח הדרמטי באופן בלתי נמנע של יונית לוי (וכאן המקום להסתכן בניחוש שאצל הקולגה שלה, תמר איש-שלום בערוץ 10, הסיפור דווקא עורר התנגדות כלשהי, שהשתקפה בהגשה מעט חסרת סבלנות); את ההעמָדה המלודרמטית כבר בשוט הפתיחה (בחדשות 2), שבה נראים המרואיינים בגבם למצלמה, החושפת את פניה המודאגים-באופן-מגוחך של הכתבת; את השאלה בזמן הווה ("מתי אתם מגלים על הסרטון?"), שנועדת תמיד לצייר את האירוע כאילו הוא תמיד-עדיין-באבו (גם בחדשות 2); וכן, גם את התפקיד שמילאו המרואיינים, שהגיעו לאייטם עם הפנמה מלאה של כל ציפיותיה המוקדמות של הטלוויזיה מהם – הסוודרים על הראש, ההתנצלות המופרכת, התחינה. לעזאזל, הניסיון לרצות את הכתבים.
לזכות בני המשפחה ייאמר לפחות שהם מצאו את עצמם יום בהיר אחד בלב סיטואציה קשה מאוד, בעינה של תשומת לב ציבורית מטורפת, והפנמת הטקסט הטלוויזיוני היתה מבחינתם אמצעי טקטי כמעט מתבקש במלחמה על שמם הטוב, או אפילו על שפיותם. על הכתבים שישבו מולם ודרשו שיתנצלו (בשם מי? מי שמם?) אפשר רק לומר שנסיונם לכפות את השפה שלהם על סיפור שנולד וחי במדיום אחר יצר התרחשות טלוויזיונית תלושה כמו ג'יבריש.
סיפור השוקולד הוא, אם כן, מקרה מעניין שבו המהדורה נכנעה כביכול לרשתות החברתיות, ואיפשרה להן להכתיב לה חלק מהליין-אפ. אבל דווקא באמצעות ההתבוננות בתהליך ה"אימוץ" שלה את הסיפור – האדפטציה שהעבירה אותו – ניתן להיווכח במה היא נבדלת מהרשתות החברתיות.
דווקא מהדורת החדשות בטלוויזיה היא זו שיכולה להיטפל ברצותה למשפחה חפה מפשע, גסת רוח ככל שתהא, ולהעמיד אותה על כס הנאשם
אם אצל האחרונות סרטון כזה הוא, בלא מעט מקרים, פתח לדיון משמעותי יותר על אודות זהות, פוליטיקה או חברה (בצד כמובן קללות ונאצות, כמו בחיים), כלומר שזה האופן שבו המדיום מגיש אותו, הרי שבמהדורת החדשות הטלוויזיונית הוא מוגש כמשפט; סיפור בצבעי שחור-לבן שבו נשלפים מיד דימויים שמיטיבים לצייר את הדמויות כפושעים, או כחוזרים בתשובה, תלוי במידת החרטה שהם מפגינים באותו יום.
הנטייה הרווחת היא לראות את הרשתות החברתיות כמחוללות משפטי שדה נוראיים מסוג חדש, שבהם אנשים פרטיים שופטים, מרשיעים ותולים. אבל ראייה כזאת מחמיצה את ריבוי העמדות שמבוטא בהן, שכל קורא רשאי להיעזר בו כרצונו בתהליך קביעת עמדותיו. ואילו דווקא מהדורת החדשות בטלוויזיה היא זו שיכולה להיטפל ברצותה למשפחה חפה מפשע, גסת רוח ככל שתהא, להעמיד אותה על כס הנאשם, לצייד אותה במדי אסיר, ומקץ שש דקות לחון אותה.