זהו סיפור על תחבורה ועל עיתונות. הוא משמעותי מכדי שלא יסופר ולא ניתן לספר אותו היטב ללא כל פרטיו בשקלים ובקילומטרים. מצד שני הוא עלול להיות מעצבן מעט לקריאה עבור גוף תקשורת אותו אני מעריך ושעבורו אני כותב. נדגיש אם כן שהסיפור אינו דווקא סיפורו של אותו גוף תקשורת מסויים. אני סמוך ובטוח שדברים כאלה קורים בגופי תקשורת ישראלים רבים בימינו ובעיקר באתרי האינטרנט, שסדרי העדיפויות הכלכליים שלהם נוטים להיות מעט משונים.

ראשית הסיפור בפרוס עלינו פסטיבל ישראל. זו השנה הרביעית בה עבדכם הנאמן מסקר את אירועי הפסטיבל כמבקר תרבות. בשנים הראשונות כיסיתי אותו עבור עיתון יומי גדול, וכיום עבור אתר אינטרנט שבבעלות עיתון יומי אחר. עם קבלת כרטיסי המופעים לביקורת במערכת שאלתי כיצד יוחזרו לי הוצאות הנסיעה. נאמר לי שהן יוחזרו ביחד עם התשלום עבור הביקורות.

מוניות בלילה (צילום: משה שי)

את התשלום עבור הביקורות אני מקבל בשוטף+60, כלומר כרבע שנה לאחר ביצוע העבודה. זה המקום לציין שהמערכת נוקשה ביותר. כמעט שלא ניתן להתמקח איתה ולקצר את זמן ההמתנה לתשלום לא ניתן בכלל. מה שמוכתב מאת מחלקת הכספים, הוא שיהיה.

כעבור שבוע שכלל שתי נסיעות לירושלים ונסיעה אחת לבאר שבע, (לביקורת הצגה שאינה קשורה לפסטיבל), הבנתי שאני משקיע כסף רב בנסיעות ושלא אראה אותו חודשים ארוכים. זה לא היה כל כך נורא אלמלא היו רווחי כעיתונאי פרילנס נמוכים כל כך. פעם, כשהתשלום עבור כתבות עמד על כשקל למילה, אפשר היה לספוג הוצאה כזאת בקלות. כיום בעידן הרשת, כאשר אייטם של 600 מילה מתגמל את הכותב ב-200 עד 250 שקל במקרה הטוב (ובמקרה הרע לא מתגמל אותו כלל), מדובר בעניין מכביד, גם למי שעוסק במקביל בעבודה נוספת.

על הפרק עמדו עוד שתי נסיעות לפסטיבל. הסמוכה יותר היתה לרסיטל של זמרת הסופרן הניו זילנדית קירי טה קנאווה. חישבתי שבתום הפסטיבל יעמוד הסכום המינימאלי, עבור נסיעות בלבד, על 500 שקל. מדוע אני מלווה סכום כזה לאתר למשך שלושה חודשים? אלך עם הראש בקיר: ארים טלפון ואבקש שישולם לי הסכום כיום, או לפחות שיוחזרו לי 300 השקלים אותם כבר השקעתי, כך שאוכל להוציא ברוגע שטרות מן הכספומט, לממן את ההגעה לטה קנאווה ולדווח לקוראים מה שרה ועד כמה זה היה יפה.

סע, סע במונית, על פני גיא והר

עורכי באתר אמר שיברר את העניין ולאחר כמה דקות חזר אלי עם חדשות רעות וחדשות טובות: "תשמע", אמר, "אני לא יכול לארגן לך החזר מיידי ובטח לא תשלום מראש על הנסיעות הבאות. אבל מעכשיו אתה נוסע במונית".

"לירושלים?".

"כן".

"במונית ספיישל? זה עולה הון!".

"יש לעיתון הסדר עם התחנה, זה לא כל כך יקר".

"שמע, אם אני נוסע במונית שירות, זה עולה 22 שקל לכיוון. גם אם אני לוקח שתי מוניות בתוך ירושלים זה יוצא מאה שקל בסך הכל, אין ספק שהנסיעה במונית עולה יותר".

"היא לא. לפי דעתי העיתון משלם מאסה של כסף בכל חודש ותמורת זה תחנת המוניות מתחייבת להסיע את הכתבים לאן שהעיתון מבקש".

"באמת? גם נסיעות בין עירוניות?".

"כן".

"גם לאילת?".

"כנראה".

"אז למה עד עכשיו השקעתי מאוד שקלים בנסיעות?".

"לא חשבנו על זה. אבל הנה, עכשיו חשבנו. מכאן אתה יכול ליהנות".

"אני לא בטוח שאהנה מלנצל פינוק כל כך בזבזני בזמן שמשלמים לי כל כך מעט תמורת הכתיבה שלי. הכסף שהולך על מוניות מיותרות הוא הכסף שנשחק מן השכר של הפרילנסרים בשנים האחרונות. לנסוע במונית על חשבון הפרילנסרים זה לירות לעצמי ברגל".

"אבל יובל, זה לא אותו כסף".

"זה לא אותו כסף כי מישהו במערכת החליט שזה לא אותו כסף. תקשיב, אין לי שום בעיה לנסוע במונית שירות. להיפך. אני מעדיף לנסוע במונית שירות. אני רק צריך את התשלום עליה מראש".

"אני מבקש שתיסע במונית. זה יחסוך המון בעיות".

"אחשוב על זה".

מחשבותי הולידו החלטה: לא אסע במונית. חד משמעית. הודעתי על כך לעורך, הפעם בצ'אט באינטרנט. הוא היה המום.

"אני לא מאמין שאני צריך להתחנן בפניך שתסכים לנסוע בחינם במונית".

"זה נשמע לי עקום ומוזר‬".

"מה אכפת לך שזה עקום ומוזר? ככה זה עובד. פאק איט. קח את המונית. מונית זה נוח. מושבים מעור, נהג פטפטן, רדיו...".

כאן עלה בדעתי רעיון: "‫אקח אותה אם תארגן לי החזר של ה-300 בצ'ק מהאתר עד יום ראשון".‬

"זה דבר שקשה לבקש ביום חמישי בצהריים".

"‫אין ברירה. אני לא יכול לחיות בעולם אבסורדי לחלוטין. אני מוכן שהוא יהיה חצי אבסורדי‬".

"הנה, קיבלת חצי אבסורד: מוניות. תקשיב, אתה תקבל עוד 300 ש"ח. אני לא יכול להבטיח לך אותם בראשון".

"‫ועוד חצי אבסורד, שוטף + 60. ביחד זה אבסורד שלם‬. ‫אני אסע במוניות אחרי שאקבל את ההחזר".

בשלב זה של עשיית שרירים מגוחכת נגד הזכות לנסוע במונית, נבהל העורך פן אעשה שרירים של ממש ולא אעביר לו את הביקורת על טה קנאווה. הוא הציע לשלם לי את החזר ה-300 ש"ח מכיסו, בתנאי שאסע במונית, ולהמתין את חודשי עיכוב התשלום בעצמו. סירבתי והבטחתי שיקבל את הביקורת כך או כך. הוספתי שאני אשלם עבור תחבורה צנועה לירושלים מכיסי. הפעם היה תורו לסרב.

התענוג שבלעבוד עם אנשים נדיבי לב ומקסימים כמוהו כמעט מפצה על האבסורדים והוא שמשאיר אותי באתר, אבל בכל זאת התקשיתי להסכים לעניין המונית. הרגשתי שההשקעה במוניות באה על חשבון ההשקעה בפרילנסרים. שכרי נשחק בעשור האחרון בלמעלה מ-70%. האם כך נשחק גם התשלום לתחנת המוניות?

לחש של קפיצת הדרך

כעבור עוד ויכוח, נראה היה שאין לי ברירה. אני חייב לנסוע במונית. לא זאת בלבד, אלא שכדי לקבל את הפתק עבור הנסיעה עלי לבצע עוד מסע, עד לביתו של העורך, ולקחת ממנו את הפתקים עבור הנהג. המסע במונית לירושלים מצריך טרטור של צהריים בתל אביב לוהטת. אני חושב על המדבר ביוטה שבו מתחרות מכוניות בשבירת שיאי מהירות. לפני שהן יוצאות לדרכן חייבים צוותים שלמים לעבור בשטח ולאסוף אבני חצץ, פן יקרה אסון. המסע המהיר להדהים אורך בעצם כמה שעות טובות.

בדרכי על אופני לקחת את הפתקים נתקלתי בשדרות רוטשילד בחבר: ברק רביץ, אמן בחסד ואדם בעל אוזן מוזיקלית רגישה. הצעתי לו להצטרף אלי לרסיטל של טה קנאווה, "נוסעים עד ירושלים במונית ספיישל!" הוספתי כפיתוי.

"באמת?".

"כן כן, האתר מכריח אותי לנסוע במונית ספיישל. יש להם הסדר עם תחנת המוניות".

ברק הסכים להצטרף והמונית אספה אותנו מביתו שבדרום העיר. כשהיינו כבר על כביש מספר 1 העזתי וחקרתי את הנהג בדבר טבע ההסדר של העיתון עם התחנה. לא שאלתי האם באמת משולם סכום גלובאלי, אלא כמה עולה לעיתון כל כיוון של הנסיעה.

הנהג נקב מיד בסכום: 250 שקל לכיוון. כלומר 500 שקל בסך הכל. פי שניים מן התשלום אותו אני מקבל עבור הביקורת. פי עשר מעלות הנסיעה במונית השירות. אילו הייתי נוסע בה לא היה עלי להשקיע שקל נוסף של נסיעות בתוך ירושלים. טה קנאווה הופיעה בבנייני האומה, שמוניות השירות עוצרות בחזיתם.

"אני נוסע במונית הזאת על חשבוני", אמרתי לרביץ. "הכסף הזה הוא הכסף שנשחק מן השכר שלי".

היחס לאינטרנט ולכותביו מהווה חלק נכבד מן הסיפור. העידן החדש אילץ את מערכות העיתונים לשכור מספר גדול של כותבים וזעזע את מצבם הכלכלי. הפתרון היה להעניק לכותבי האינטרנט גמול נמוך ככל האפשר, ללא כל יחס לרמת החשיפה של כתיבתם.

ההתנהלות הזו יצרה מערכת קסטות בתקשורת שמתבטאת בכל תחום של פעילותה. מונית בין-עירונית נלקחת אולי כמובנת מאליה על ידי כתבי העיתון, ואילו אני, ככותב שעורכיו מקבלים נתח דל להדהים מתקציב ארגון התקשורת, נדהם מן המפגש איתה משל הייתי היתומה אנני המובאת לבית המליונר וורבאקס. את חברותי בבית היתומים אינני מסוגל לשכוח, אבל אין לי דרך להעביר להן דבר מן העושר הזה. לא זאת בלבד, אלא שגם המשכורות בעיתון המודפס אינן כה זוהרות. וורבאקס הוא רוטשילד עשוי תבן.

לפחות, כך קיוויתי, לא יהיה המנוע דומם בזמן שאנחנו מקשיבים לטה קנאווה. פניתי לנהג: "ומה תעשה בזמן שתמתין לנו? תבצע נסיעות בירושלים?".

"אני לא מכיר את ירושלים", אמר הנהג, "אז עדיף שפשוט אחכה לכם".

שבתי ופניתי לרביץ: "לא יעזור שום דבר, אנחנו לוקחים טרמפיסט בדרך חזרה".

החיים זימנו לנו טרמפיסט ואפילו טרמפיסט חייל: כתב גל"צ המוכשר יובל ברוסילובסקי. הם גם זימנו אכזבה. במהלך המופע ישבה לצידנו כתבת הערוץ הראשון שרי רז, המככבת באחת מעבודות הוידיאו של רביץ. מבחינת רעי למסע, זה היה מפגש מרגש ממש. בסוף המופע הזמינה אותנו רז ללגום בירה בבר שבעלות בעלה, דן בירון. "אי אפשר", אמרנו לה, "המונית מחכה לנו בחוץ".

היא נפרדה מאיתנו לשלום, מצאנו את ברוסילובסקי והתחלנו צועדים איתו לעבר החניה. "אני לא מאמין שהחמצנו בירה עם שרי רז", מלמל רביץ.

"כן", אמרתי בפנים נפולות, "ועוד בירה בחינם".