ביום חמישי בלילה (17.2.11) נעלם קייס אבי-סיאם בן ה-16. הוא לא שב הביתה ולא ענה לטלפון. הוריו הדואגים דיווחו למשטרה. זמן קצר אחר-כך מצאו השוטרים את גופתו מתחת לצמיג בוער בכניסה לרהט, עיר מגוריו. אחרי חקירה קצרה נעצרו שני נערים בני 16 וחצי מרהט – חבריו של קייס לספסל הלימודים – כחשודים ברצח הנער ובשריפת גופתו. המניע, על-פי החשד: קינאה בהצלחתו של קייס בלימודים בבית-הספר למחוננים.

אלה העובדות היבשות, כפי שנודעו עד כה. התקשורת המרכזית בשפה העברית דיווחה על הרצח הזה – אבל הוא לא פתח מהדורות, וכמעט שלא הופיע בעמודים הראשונים של העיתונים, אפילו לא כשהתגלו הפרטים המזעזעים והחשדות נגד חבריו לכיתה.

פארק שעשועים ברהט (צילום: מתניה טאוסיג)

ועכשיו נניח לרגע שהיה מדובר בנער יהודי, שנרצח על-ידי חבריו משום שקינאו בהישגיו ובציוניו. אני רואה בקלות בעיני רוחי איך סיפור כזה מופיע בכותרות מהדורות הטלוויזיה והרדיו ובכתבות נרחבות בעיתוני יום ראשון. הכתבות היו כוללות פרטים רבים על חייו של קייס, צילומים מחדרו, תיאור מדויק של השעות האחרונות של חייו שהסתיימו ברצח האכזרי. כתבות על החשודים ברצח, ראיונות עם חבריהם מבית-הספר, עם המורים, בני משפחה, הורים, אחים, וכמובן פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ועוד ועוד.

אני יכולה להניח שהנושא היה ממשיך להעסיק את התקשורת במשך ימים רבים, הכתבים היו מציבים מצלמות סמוך לבית-הספר שבו הוא למד ומדווחים בהרחבה על ההתמודדות של בני כיתתו ועל בית-הספר המיוחד הזה למחוננים (הידענו שיש בית-ספר למחוננים ברהט? הרי הידיעה הזו כשלעצמה היא כותרת).

ועכשיו לדילמות: האם הרצח של קייס אבו-סיאם מרהט, תלמיד מצטיין שרצה להיות וטרינר, הוצנע בתקשורת העברית משום שהוא ערבי, שלא לומר בדואי? האם הרצח הוצנע משום שאירע בדרום הארץ, ולא בבית-ספר יוקרתי במרכז? האם הרצח הוצנע משום שאנחנו, היהודים, חושבים שהתרבות הערבית אינה מייחסת חשיבות לחיי אדם? יש להניח שהתשובה לכל השאלות האלה היא חיובית.

והנה דילמה נוספת: האם נכון לקרוא לסיקור מפורט של הרצח ברהט בהתחשב בעובדה שהדרך שבה בוחרים כלי התקשורת לסקר מקרי רצח או פשע מסוימים גובלת בפורנוגרפיה? לא היינו רוצים שהדרך שבה מסוקרים מקרי רצח ברחוב היהודי – בעיקר של ילדים – תהיה הנורמה המובילה. לא צריך לעודד את התקשורת לסיקור מפורט, חטטני, פורנוגרפי, ובו פרטי פרטים של מקרים מזעזעים. אין לקרוא לכלי התקשורת לספק את יצר המציצנות כשאין בצדו ערך חדשותי או חברתי כלשהו.

אבל למרבה הצער, רק העיסוק האינטנסיבי בסיפורים האלה והעובדה שהם ממשיכים לככב בכלי התקשורת ימים רבים אחרי שאירעו ממריצים את מקבלי ההחלטות לפעול. פסיכולוגים, יועצות בבית-הספר, הורים, מוסדות הרווחה – כל הגורמים הרלבנטיים נדרשים לתת תשובות רק כשהתקשורת מחטטת ודורשת אותן, וממעטים להתעסק בנושא כשהוא אינו בכותרות.

ענת סרגוסטי היא מנכ"ל אג'נדה, ארגון ישראלי לאסטרטגיה תקשורתית וחברה בפורום שותפות-שאראקה