"משפחה טובה", הדרמה שיצרו איתן פוקס ("פלורנטין", "הבועה", "ללכת על המים") ואיתי סגל (לשעבר מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות"), המשודרת בימים אלה בערוץ 1, מגוללת את סיפורם של זוג ירושלמי גרוש ושל ארבעת ילדיהם שהיגרו לתל-אביב. בפרק 11 (מבין 12), ששודר ביום חמישי שעבר, עוסקת אחת מעלילות המשנה בביקור של אורח לא קרוא בבית המשפחה האמידה.

הסיפור נפתח בצלצול פעמון מפתיע, שתופס את אם המשפחה נעמי (ענת וקסמן המעולה) באמצע בישולים. בפתח הדלת מתגלה גבר מרשים המציג את עצמו כראשיד (עלי סלימאן), פרופסור מאוניברסיטת קולומביה. הוא מבקש לערוך ביקור קצר בבית למטרות מחקר ולצלם בו כמה תמונות. כעבור היסוס זעיר, נעמי מתרצה.

לספוח את הנכבה לתוך פנטזיה של דמות ישראלית, ועוד של בת לאצולה ירושלמית, משמעו בעצם לאחות את הקונפליקט המגולם בתוך המושג. להתגבר עליו. להכיל אותו

בסצינה הבאה, כשהם לוגמים תה בחצר המדהימה, נעמי שואלת את ראשיד אם המחקר שלו עוסק באדריכלות. ראשיד הנבוך מגלה לה שהוא מרצה ללימודי המזרח התיכון, ומספר שהבית שהם יושבים בו כעת היה שייך לסבו ולסבתו. נעמי המופתעת שוללת אפשרות כזאת – היא טוענת שזו טעות, ושזה היה ביתה השני של משפחה עשירה מלבנון שמעולם לא התגוררה בו – אבל ראשיד מעמיד אותה על טעותה, שכולנו יודעים מנין נבעה, ושולף בתגובה כמה תמונות המאמתות את דבריו.

בהמשך הוא שואל את נעמי מהיכן קיבלו הוריה את פיסת הנדל"ן הנחשקת הזאת, מתעניין כיצד ההרגשה לגור בבית משפחתו המנוכס, מתנצל ששאל, יושב איתה – שוב – בגינה המדהימה, הפעם על פרחי זוקיני ממולאים בגבינת מסקרפונה, ולבסוף מבקש למלא חוב ישן לאמו: להתחקות אחר "אוצר" שמשפחתו הטמינה בבית, באמצעות מפה ישנה שצויד בה. גילוי האוצר – שמלת ההטבלה של אמו בצד מספר גדול של שטרות מהתקופה העותמאנית – מוביל לרגע רומנטי בינו לבין נעמי. האפיזודה הקצרה מסתיימת במונית שמחכה לו בחוץ, להסיעו לשדה התעופה.

פנטזיה אירוטית

כך, באגביות גמורה, וכמעט בלי משים, הבליחה הנכבה לטלוויזיה הישראלית. צ'ק-אין, צ'ק-אאוט. היא הובלעה באלגנטיות בין שלל עלילות המשנה העוסקות בדרמת היומיום הנרקיסיסטי של ארבעת ילדי המשפחה, כאילו היתה חלק בלתי נפרד מהשיח הציבורי הישראלי. כאילו היא לא נושא מודחק ומוכחש, עד כדי איסור חברתי כמעט גורף להעלות את שמו המפורש על דל שפתיים.

בוודאי, כחומר בעירה לדיון צעקני בתוכניות פוליטיות מזדמנות, השימוש בנכבה מותר ואף רצוי: היא מתפקדת כנייר לקמוס יעיל להפליא לצורכי אבחון, כמאמר המערכון של "ארץ נהדרת" השבוע, מי ציוני ומי מחבל. אבל ייצוג מסוג כזה, כסיפור צדדי בעלילת חייה של משפחה ירושלמית בורגנית, הוא עסק נדיר.

העובדה שהייצוג הזה הופיע בערוץ 1 עשויה להיראות במבט ראשון חתרנית אפילו ביתר שאת, אבל זו תהיה טעות לחשוב כך. סביר יותר להניח שדווקא שיוטו העצל של הערוץ מתחת לרדאר הציבורי, רוב הזמן, בד בבד עם רודנוּת הרייטינג שהערוצים המסחריים מקבלים עליהם מרצון, שבעטיה הם רואים עצמם כפויים שלא לסטות במילימטר מעמדות המיינסטרים – הם שאיפשרו את הפנומנה.

עלי סלימאן משליך לירות טורקיות בחלל חדר השינה של ענת וקסמן (צילום מסך)

עם זאת, יש טעם לשים לב באיזו צורה הופיעה הנכבה ב"משפחה טובה": כפנטזיה. היא הוצגה כאפיזודה חיצונית ליומיום, חלומית אפילו. מעין גלויה מארץ מומצאת. יוצרי הסדרה עיצבו את אופן ההצגה הזה על-ידי שימוש עדין באמצעי המבע שעמדו לרשותם. הם מיקמו את רוב ההתרחשות בין ראשיד לנעמי בפטיו ביתה, שאינו אלא בוסתן ירושלמי מוקף נוף יפהפה, ועיטרו אותה במוזיקה חולמנית, שקולו המאנפף של ראשיד השתלב בה היטב.

התחושה הפנטסטית לא יוצרה רק באמצעים צורניים: בסצינה שבה ראשיד מצא את הארגז ובו שטרות הכסף, הוא פיזר אותם בהפגנתיות באוויר, בתמונה שמתכתבת במובהק עם קולנוע הוליוודי, כלומר משרה על הצופה את הרושם שההתרחשות לקוחה מעולמות מדומיינים, מהסרטים. בכך, גם היא, כמו כל שאר הסצינות שהרכיבו את קו העלילה הנידון, הונגדה במובהק לשאר הפרק, על הריאליזם המופגן שלו.

רגע אחרי זריקת השטרות, המתח בין ראשיד לבין נעמי נפתר סופית באמצעות סקס, וסייע להסיר את הספק האחרון: הנכבה לא רק מוצגת ב"משפחה טובה" כמחוללת של פנטזיה, כי אם של פנטזיה אירוטית.

השתלבות במרחב הציוני

כיוון שהצגה של הנכבה היא, כאמור, מאורע נדיר, וכיוון שאופן ההצגה שלה כאן מולבש על פנטזיה אירוטית, יש יסוד סביר להניח שהדברים כרוכים זה בזה, כלומר שמה שאיפשר מלכתחילה את הדיבור על הנכבה הוא התקתה למישור של פנטזיה. שאילולא הורחקה לשם, לזירה נפרדת מהמציאות, לא היה ניתן לדון בה במסגרת סדרת דרמה ישראלית.

אם מאמצים הנחה זו, מתבקש אולי לטעון שזהו למעשה המשך ההדחקה באמצעים אחרים. ההיגיון מאחורי הטענה פשוט: אם כדי לדבר על הנכבה נדרש להרחיק אותה מהמציאות ולמקמה במחוזות הדמיון, ויותר מכך, להעלים את היסודות הקונטרוברסליים שמקופלים במושג, הרי שיש בזה כדי לטשטש ולעמעם אותו; תוצאה די דומה, בסופו של יום, לזו שמזמנת ההימנעות הגורפת מהדיבור עליו. אבל אני רוצה להציע אפשרות אחרת, הפוכה.

כדי לגלגל אותה, יש להבהיר למה אני מתכוון במושג "נכבה": בהכללה גסה, לסדרה של אירועים שהתרחשו במהלך מלחמת העצמאות, שבמסגרתם תושבים ערבים מקומיים איבדו את בתיהם, נאלצו לגלות ובמקרים מסוימים אף הופצצו. אבל חשוב מזה – וזו המשמעות האמיתית של המושג בתודעה הישראלית – הנכבה היא האופן שבו האירועים האלה מאורגנים לכדי נארטיב אחד ואחיד, כזה המתחרה בנארטיב הציוני בקרב על עיצוב התודעה הבינלאומית. ברוב המקרים אין כמעט חולק בנוגע לעובדות עצמן, אולם קיים קונפליקט עז ביחס לעצם הלגיטימיות שבהצגתן, כמו גם ביחס לאופן שבו הן ממוסגרות. וזו ליבת המחלוקת.

זו אמנם אינה אמנות ריאליסטית, אבל היא בהחלט פוליטית. יתרה מכך, ייתכן שהפונקציה הפוליטית שלה – כלומר יכולתה לעורר פעולה במציאות – חזקה יותר מאשר עוד אמירה מתריסה העושה נפשות לנארטיב הנכבה במסגרת מה שנקרא "אמנות אקטיביסטית"

ובחזרה לפנטזיה המוצגת ב"משפחה טובה". לפנטזיה, כל פנטזיה, יש מבנה מונוליטי. היא מקבלת לתוכה אך ורק יסודות המשתלבים בתמונת העולם הרצויה לה, האידיאית, הנחלמת, ודוחה מעליה את כל אלה המתנגדים לה. לכן, לספוח את הנכבה לתוך פנטזיה של דמות ישראלית, ועוד של בת לאצולה ירושלמית, משמעו בעצם לאחות את הקונפליקט המגולם בתוך המושג. להתגבר עליו. להכיל אותו.

אמנות, מעט כמו פוליטיקה, היא היכולת לדמיין מציאות אחרת. וכאשר "משפחה טובה" מראה לנו אפיזודה שבמסגרתה ראשיד, בן למשפחת פליטים פלסטינית, מבליח לחייה של נעמי, בת לאריסטוקרטיה הירושלמית, בכמעין חלום ליל קיץ, ומתקבל באופן טבעי ואוהד – היא למעשה מראה לנו את האפשרות לדמיין את קץ הקונפליקט הישראלי-הפלסטיני, או אם תרצו, את חיינו אחריו. במובלע, היא אומרת לנו שבניגוד אולי למה שחשבנו, אפשרות כזאת שרירה וקיימת, ושהיא טבעית ומתבקשת. אמירה די מקורית בנוף.

זו אמנם אינה אמנות ריאליסטית, אבל היא בהחלט פוליטית. יתרה מכך, ייתכן שהפונקציה הפוליטית שלה – כלומר יכולתה לעורר פעולה במציאות – חזקה יותר מאשר עוד אמירה מתריסה העושה נפשות לנארטיב הנכבה במסגרת מה שנקרא "אמנות אקטיביסטית". אמירות כאלו רווחות בעיקר בקולנוע הישראלי, ובמרבית המקרים משרות תחושה דידקטית, מטיפנית.

יחד עם זאת, יש לסייג ולומר ש"משפחה טובה" אינה הולכת עד הסוף עם ההיגיון הפנימי של המהלך שתיארתי. הפנטזיה הנשקפת בסדרה אינה מושלמת, ובאחת הסצינות הקונפליקט צף ועולה לכמה שניות ממצולות האידיליה. זה קורה כשראשיד שואל את נעמי באילו נסיבות אביה שם את ידו על הבית – האם היה חבר מפא"י או בצה"ל. נעמי מתחילה להשיב, ובאמצע קוטעת את דבריה כדי לשאול בחוסר סבלנות: מה אתה רוצה בעצם? ראשיד עונה: "אני מניח שאני שואל אותך האם את באמת מרגישה בנוח לגור כאן עם... התמונות היפות והספרים והגינה היפה שלך".

אבל בטרם נעמי עונה על שאלת השאלות, שמגלמת את אחת מסוגיות היסוד בסכסוך, יש קאט והסצינה מסתיימת. בכך היוצרים בעצם מודים שהם אכן אינם מאמינים ביכולתם להיכנס לסיפור לזה ולצאת ממנו בשלום. חבל.