עו"ד שחר בן-מאיר, שתבע את נוחי דנקנר והחברות שהיו בשליטתו בטענה כי הטילו "חרם מודעות" על עיתון "הארץ", הגיש היום ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי לדחות את תביעתו על הסף.
בערעור שהגיש לבית-המשפט העליון, באמצעות עורכי-הדין אבירם יצחק ודנה שילוני, טוען בן-מאיר כי החלטתה של השופטת ענת ברון לדחות את תביעתו על הסף היתה שגויה. "המשמעות של החלטת בית-המשפט קמא, בכל הכבוד, הינה הרת אסון", נטען בערעור, "שכן היא אומרת במפורש את הדבר הבא: לבעלי הון ישנה הזכות (והרי הכוח כבר נמצא בידם) לקבוע מה ייכתב עליהם ובעיקר מה לא ייכתב עליהם במסגרת העיתונות במדינת ישראל, ויש להם הזכות לפגוע, בכל דרך שהיא, בחופש העיתונות, כדי לשרת את מטרת מניעת הביקורת עליהם.
"המשמעות ואף המסר לעתיד היוצא מהחלטת בית-המשפט קמא", נטען בהמשך, "הוא עגום ויוצר סכנה מוחשית למדרון חלקלק ולפגיעה מהותית ומיידית בחופש העיתונות".
עו"ד שחר בן-מאיר (צילום: "העין השביעית")
כדי להבהיר את טענתו משתמש בן-מאיר בדוגמה של כלי תקשורת שערך תחקיר על בנק גדול בישראל, מצא ליקויים בעבודת הבנק ופנה אל הבנק בבקשת תגובה. במקום להשיב לטענות בתחקיר, הודיע הבנק לכלי התקשורת: "תקציב הפרסום שלנו אצלכם הוא כך וכך מיליוני ש"ח. ככל שהתחקיר יפורסם אנו מתכוונים להפסיק לפרסם אצלכם לחלוטין, וזאת למשך תקופה של 18 חודשים, אשר במהלכם נבחן האם פורסמו אצלכם דברים שליליים על הבנק, ככל שלא תפרסמו דברים שליליים בעניינו, נשוב ונפרסם אצלכם". לטענת בן-מאיר, אם לא תיהפך החלטת בית-המשפט המחוזי, יוכל הבנק לטעון כי מותר לו לאיים בחרם מודעות על סמך הפסיקה של המחוזי.
"המערער יטען כי דוגמה זו ממחישה בוודאות קרובה את סוג המשטר אליו מובילה החלטת בית-המשפט קמא – שלטון של בעלי ההון הקובעים מה יידע האזרח ובמיוחד מה הוא לא יידע, והכל תחת שוט ואיום מוחשי ביותר על העיתונות, אשר במילא נאבקת בשנים אלו בקשיים לא מבוטלים", נכתב בערעור. "המערער סבור כי מקום בו בעלי ההון שולטים בחופש הדעה ובחופש העיתונות ומן הסתם גם בחופש הביטוי, ומקום בו הם מצוידים בשוט חזק במיוחד של חרם מודעות – מותר ולגיטימי כביכול, אליבא דבית-משפט קמא – בספק רב תיקרא דמוקרטיה, אך למען האמת אין משנה כיצד תיקרא, שכן הסיכוי שמצבה האמיתי ויחסי הכוחות בין בעלי ההון לבין המדינה והציבור ייוודע לציבור הולך ומתמעט".
בן-מאיר מונה שורה של שגיאות שלטענתו נכללו בהחלטת בית-המשפט המחוזי, ובין היתר מדגיש, ביחס להתנהלות החברות בתאגיד אי.די.בי, כך: "חברה אינה יכולה לפעול שלא משיקולים עסקיים גרידא – כי לפי החוק אסור לה! מזאת התעלם בית-המשפט קמא. הוא התעלם מכך שהחברה – שהיא חברת ענק – פעלה בניגוד לסמכויותיה, תוך ניצול כוחה האדיר, למטרה זרה לקיומה ובמגרש שאינו מגרש העסקים שלה, ולמטרות שהנהיג מר דנקנר בניגוד למדרג הסמכויות ובניגוד לחובות החלות על הגוף האמור, ותוך ניצול כוחו בחברות ציבוריות חזקות במיוחד!".
לדברי בן-מאיר, "הסכנה הטמונה בחרם מודעות, ואותה לצערנו בית-המשפט קמא לא הציב בראש שיקוליו, היא שהדבר יכפיף את כל העיתונות החופשית לשיקולי מניעת ביקורת על בעלי המאה. החלטת בית-המשפט מובילה לשלטון פחד על העיתונים ולקבלת החלטות משיקולים שונים לחלוטין לגבי מה לפרסם ומה לא, ואת מי להרגיז ואת מי לא!".
בן-מאיר מערער גם על הקביעה העקרונית של בית-המשפט המחוזי, ולפיה "חרם בצורותיו השונות, גם אם ניתן לראות בו אקט כוחני, הוא חלק מחופש הביטוי". לטענת בן-מאיר, יש חרם לגיטימי, כגון הימנעות מלרכוש מוצר מסוים מסיבות אידיאולוגיות. אולם חרם המודעות שהטילו חברות תאגיד אי.די.בי על "הארץ" היה פסול.
בן-מאיר מונה שורה של תנאים שבהם, לדבריו, חרם חדל מלהיות כלי לגיטימי: "כאשר החרם הוא מצד גופים גדולים ביותר במשק. כאשר החרם אינו עסקי כמוצהר. כאשר גוף ענק (ומדובר בגוף ענק) משתמש בכוח אדיר ממדים למטרות שאינן עסקיות. כאשר החרם הוא בעל פוטנציאל לפגיעה משמעותית בכלי התקשורת עליו מוטל החרם. כאשר מטרת החרם היא 'לסתום פיות', כלומר למנוע מכלי התקשורת לכתוב דבר ביקורת על גורם עסקי משמעותי. אם וכאשר מתקיימים תנאים אלו, חרם אינו לגיטימי".
ע"א 15/386
1905-04-13