תאוות בצע

"גליה מאור ואיתן רף צריכים להחזיר את הבונוסים", כותב עורך "דה-מרקר" סמי פרץ בטורו הבוקר. פרץ מזכיר לקוראיו כי בנק לאומי חתם לאחרונה על הסדר עם משרד המשפטים האמריקאי שבו הודה כי במשך למעלה מעשור, בתקופה שאיתן רף היה היו"ר וגליה מאור המנכ"לית, סייע ללקוחותיו להונות את רשויות המס בארה"ב. במרכז הטור של פרץ מופיע תצלום של רף ומאור. "נהנו מפירות ההתנהלות הפסולה", לשון הכיתוב.

"קשה למצוא סיבות טובות לכך שמנהלים בכירים, מסודרים, עשירים, בעלי מעמד כלכלי וחברתי גבוה, יאפשרו דפוס כזה של התנהלות פלילית, זולת תאוות בצע", כותב פרץ. "[...] בשנותיהם כמנהלי בנק לאומי מ-1995 ועד לאחרונה (רף כיהן עד 2010, מאור עד 2012), צברו השניים עשרות מיליוני שקלים. אמנם הם לא כיכבו בצמרת מקבלי השכר במערכת הבנקאות, אבל לנוכח הנזק שגרמו לבנק במחדליהם, מה שקיבלו היה הרבה מעבר למה שהגיע להם. וזו הבעיה העיקרית עם שכר המנהלים, בוודאי במערכת הפיננסית. כשהבנק מפגין ביצועים טובים, המנהלים מושכים שכר עתק. כשהוא נכשל ומשלם קנס של 400 מיליון דולר (יותר מ-5% מהונו העצמי), אין מי שמשלם את המחיר. תיקון: יש מי שמשלם את המחיר – הלקוחות, בעלי המניות, הציבור.

"שנים רבות מציגים לנו מנהלי הבנקים והחברות הפיננסיות את השכר הגבוה שהם מקבלים כפיצוי על האחריות הכבדה הרובצת על כתפיהם. הם מנהלים מאות מיליארדי שקלים של הציבור, וזו באמת אחריות כבדה. והנה, כשמתברר שיש מחדל חמור של חוסר אחריות, פתאום הם מתנערים, מגלגלים את זה לבנק ולחברת הביטוח שלו. פתאום אין אחראים ואין אשמים. [...] הפרשה הזו לא יכולה להסתיים כשרק הבנק (לקוחותיו ובעלי המניות שלו) נושאים בנזק הזה, אלא יש לגרום לכך שמי שנהנו מפירות ההתנהלות הפסולה ישיבו לבנק כספים ששולמו להם שלא כדין וגם ייקחו חלק בתשלום הקנס. ללא הפקת לקחים מהסוג הזה, הכדאיות לקחת סיכונים שבהם נושא רק הבנק תישאר בעינה, ובכך תכשיר את המחדל הבא".

איתן רף, לשעבר יו"ר בנק לאומי, 2008 (צילום: דודי ועקנין)

"מנכ"לית בנק לאומי לשעבר, גליה מאור, צריכה להחזיר את הבונוס שלה?", שואלים בהמשך "דה-מרקר" עידו באום ויסמין גואטה את עו"ד פנחס רובין, המעניק להם ראיון נרחב. "לא הגיוני לחלוטין", הוא משיב. "היתה מדיניות בונוס, וברגע שהבונוס יצא, אין טכניקה של משיכתו חזרה במסגרת ההסדרים החוזיים בינה לבין הבנק, אז התשובה היא בוודאי שלא. מה גם שאין לה כל נגיעה לפרשה באופן אישי".

"היא היתה מנכ"לית בזמן שהבנק עשה משהו לא חוקי", מתעקשים באום וגואטה. "זה אומר שהמנכ"לית ידעה על ההתנהלות?", משיב להם רובין בשאלה. "אם כך, אז שר הביטחון והרמטכ"ל צריכים לשלם מחיר על כל פליטת כדור. יש גבול לכמה שהאנשים שנמצאים בקודקוד צריכים לשלם מחיר. מבחינה חוזית, לא יכול להיות שעובד קיבל שכר ולוקחים לו את זה חזרה. זה גימיק עיתונאי. אני חושב שגם המפקח על הבנקים מבין שלהבדיל ממדיניות הבונוסים החדשה, שמאפשרת להתחשבן על העבר, מדיניות בונוסים קודמת לא מאפשרת את זה".

"פרשת לאומי: החזר הבונוסים זה לא הסיפור", נכתב אמש בשער גליון "גלובס". הכותרת הפנתה לטורו של סגן העורך, אלי ציפורי, שפורסם בכפולה הפותחת. "מסכת עבריינית פלילית ושיטתית שנמשכה זמן רב, הקיפה לא מעט עובדים ולא מעט חשבונות זרים", מגדיר ציפורי את הפרשה, וקורא ליועץ המשפטי יהודה וינשטיין לבדוק אותה עד תום. בראש כפולת העמודים משובצות כותרות ראשיות שפירסם "גלובס" על הפרשה מאז התגלתה לפני כשנתיים. במרכז הכפולה – איור גדול (גיל ג'יבלי) של גליה מאור.

"מבחינתה של מאור", כותב ציפורי, "לא ברור איזו אפשרות גרועה יותר: האפשרות שלא ידעה מה קורה מתחת לאפה כשבנקאי לאומי טסו בחשאי בשליחות הבנק כדי לסייע ללקוחות להעלים מס, או האפשרות שידעה ועצמה עיניים כי 'כך היה נהוג' במערכת הבנקאות הגלובלית, שהעדיפה שנים על גבי שנים לנקוט פרקטיקה של 'עיניים עצומות לרווחה' בכל הקשור ללקוחות שמנסים להעלים מס באמצעותה".

גליה מאור, לשעבר מנכ"לית בנק לאומי, 2012 (צילום: משה שי)

הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות", סבר פלוצקר, מתייחס גם הוא לפרשת לאומי בטורו שבמוסף "ממון". בניגוד לעמיתיו מ"דה-מרקר" ומ"גלובס", פלוצקר אינו מתמקד בעבירות הפליליות שבהן הודה בנק לאומי, אלא במי שאילץ אותו להודות. תצלום של איתן רף וגליה מאור אינו מתלווה לטורו של פלוצקר. במקום זאת יש תצלום של סניף בנק לאומי בניו-יורק. למעשה, אפילו שמותיהם של ראשי הבנק בשנות העבריינות בארה"ב, רף ומאור, אינם מוזכרים בטורו של הפרשן הכלכלי. במקום זאת הוא כותב על "ראשי בנק לאומי בעבר". עד כדי כך הוא נזהר בכבודם.

תחת הכותרת המרכזית "אשמים ואשמים לכאורה" וכותרת הביניים "איבדו את המידה" משווה פלוצקר בין בנק לאומי לבין אדם חף מפשע שנאלץ להודות תחת לחץ בעבירות שלא ביצע, רק כדי שלא יאשימו אותו בעבירות חמורות פי כמה. פלוצקר טוען כי משרד המשפטים האמריקאי "סחט" מבנק לאומי "הודאה באשמה".

כן, מודה פלוצקר, הבנק "אכן סייע בכמה מקרים לבעלי אזרחות אמריקאית [...] לא רק להסתיר את זהותם, אלא גם להסתיר מעיני רשויות המס האמריקאים את נכסיהם המוחזקים בבנק". אבל "גם מי שסבור כמוני כי מתן סיוע להשתמטות ממס הוא עבירה חמורה ושראשי בנק לאומי בעבר חייבים להתמודד עימה במסגרת משפטית ישראלית ואף להחזיר לבנק חלק מהבונוסים שקיבלו (או אפילו את כולם), לא יכול שלא לתהות ולשאול: מה הניע את ראשי משרד המשפטים של ארה"ב להתנפל בכוחנות כזו על הבנקים הישראליים דווקא, תוך פסיחה על הבנקאות הגרמנית, הצרפתית, ההולנדית, הבריטית והאמריקאית?".

התשובה, לפי פלוצקר, מתחלקת לשניים. ראשית, בנק לאומי התנהל בצורה מחפירה באמת (הוא אינו משתמש במלים אלה), כשהמשיך במעשיו העברייניים גם אחרי 2008, אחרי שנחשפו מעשים דומים שביצע הבנק השווייצרי UBS וכולם ידעו שהם על הכוונת. שנית, וזה הגורם המשמעותי יותר לפי פלוצקר, האמריקאים מנסים לאלץ את ישראל לחתום על הסכם שבמסגרתו ייחשפו ספרי הבנקים הישראליים לרגולטורים האמריקאים, כפי שהתרחש בשווייץ. פלוצקר שומע את הטיעון הזה מ"אישיות בנקאית בולטת ובלתי תלויה", שמזהירה אותו – "משמעות ההסכם הוא אובדן הריבונות הפיננסית של מדינת ישראל לטובת ארה"ב ללא שום תמורה [...] אסור לנו להגיע למצב שבו כל עולה לישראל הפותח חשבון בבנק בארץ ייחשב אוטומטית לעבריין על חוקי ארה"ב", מתריעה האישיות הבנקאית הבולטת והבלתי תלויה, ופלוצקר מסכם: "לא מדובר בהגנה על פשיעה; מדובר בהגנה על מידתיות".

התשובה שמספק פלוצקר מעניינת, אבל השאלה חשובה יותר. לשאלה מדוע בארה"ב תקיפים כל-כך כלפי הבנקים הישראליים יש יתרון אחד בולט, מבחינת "ראשי בנק לאומי בעבר": היא מטאטאת הצדה את השאלות על הבנקים הישראליים והאחריות של העומדים בראשם. כשמדברים על סחיטה באיומים ועולים לישראל שהופכים אוטומטית לעבריינים, אין מדברים על גליה מאור ואיתן רף והתנהלות עבריינית באמת שהתנהלה במשך שנים ארוכות בבנק שבראשו עמדו. בדיוק כשם שכשמדברים על הסכנה הצפויה להסכם מכירת הגז לירדן ומפרסמים תחזיות מלומדות שלפיהן דואופול במשק הגז לאו דווקא יוריד את המחיר של הגז לצרכן, לא מדברים על הסכנה שבמצב הנוכחי – כשקבוצה אחת שולטת ללא עוררין במונופול רב-עוצמה על משאב טבע בממדים שגדולים על המשק הישראלי בכמה מידות.

הון-שלטון (עיתון)

יהודה שרוני, הפרשן הכלכלי הבכיר של "מעריב", אינו מתייחס השבוע כלל לפרשת בנק לאומי. עם זאת, בין שלושת העמודים המוקדשים לטורו השבועי הוא מוצא מקום לצדד בפגישות בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לאיל ההון והגז יצחק תשובה, ובין פוליטיקאים לבעלי הון בכלל.

"שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון העלו כמובן את תיאוריות קונספירציית ההון-שלטון, קידוחי הגז וכל זה", כותב שרוני על התגובות לפרסום הפגישות בין השניים, "אבל עדיין לא ברור מה בדיוק מושחת בפגישות מעין אלה. ראשי ממשלה בעולם נוהגים להיפגש עם אנשי עסקים מבלי שייעצרו בעוון בגידה. אנשי עסקים מחוזרים על-ידי השלטונות, כי הם אלה המייצרים מקומות עבודה [...] אלא שאצלנו כל מה שנוגע לקשרי הון-שלטון פסול ומהווה כפירה בעיקר".

כשעו"ד פיני רובין נשאל ב"דה-מרקר" אם כיום הוא מתקשה יותר לשכנע את מקבלי ההחלטות לפעול למען לקוחותיו, בעלי ההון, הוא משיב: "לחלוטין לא, אבל אני חושב שהאגדה שלאותם אילי הון יש כוח שכנוע גדול יותר מתוקף היותם אילי הון, אין לה רגליים במציאות. המציאות התהפכה: כשאתה איל הון – אלה שצריכים לקבל החלטה נרתעים מלקבל החלטה שתיראה כאילו היא נוטה לטובתך, שמא יגידו...".

פוליטיקה

רגב. זאב קם מדווח ב"מקור ראשון" כי ראש הממשלה בנימין נתניהו שינה גישתו כלפי ח"כ מירי רגב. "בכל הקשור לרגב מתכוון ראש הממשלה לעשות חזרה בתשובה ממש", כותב קם ומצטט מפי מקורבי ראש הממשלה: "נתניהו מודה בשיחות סגורות שטעה ביחס למירי רגב. היום הוא כבר מבין שהיא נחשבת נכס לליכוד, במיוחד בפריפריה, וכתשובה לכחלון היא קלף חזק מבחינת המפלגה. לא רק שהיא לא תוסתר, אלא בדיוק ההפך – היא תובלט באופן משמעותי בקמפיין".

אם ההחלטה הזו אכן התקבלה, היא טרם הגיעה לשולחן המערכת של "ישראל היום". בעיתון של לשכת ראש הממשלה, רגב עדיין אינה מובלטת. למעשה, בקושי רב אפשר למצוא בעיתון את שמה.

סקופ. "מתחת לפני השטח בעבודה מתנהל בימים אלה קרב אדיר, קצת סמוי מהעין, בין שלי יחימוביץ' לבין מי שהפעילים מכנים 'כנופיית הארבעה': איתן כבל, אראל מרגלית, מרב מיכאלי ודני עטר, ראש המועצה האזורית גלבוע", כותב שלום ירושלמי במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון". אתמול פורסם הקטע על יחימוביץ' באתר nrg. הפרסום התהדר בהכרזה המודגשת "חשיפה ראשונה ב-nrg".

אלא שאין מדובר בפרסום ראשון. כבר בסוף-השבוע שעבר כתב דוד חרמץ, עורך המקומון "471 – העיתון שמחבר", שמופץ לציבור הדתי באזור פתח-תקווה, גבעת-שמואל והסביבה, כי "בעבודה נרקם דיל בין ארבעה מתמודדים ממקורבי הרצוג, במטרה לדחוק את רגלי יו"ר המפלגה לשעבר שלי יחימוביץ'". למחרת דווח על כך באתר News1, תוך מתן קרדיט לחרמץ. ארבעה ימים אחר-כך הגיעה "החשיפה הראשונה" ב-nrg, והיום, בדיוק שבוע לאחר הפרסום הראשון במקומון של חרמץ, מגיע הדיווח על הדיל נגד יחימוביץ' גם לקוראי "מקור ראשון". בלי קרדיט לחרמץ כמובן.

אגב, לפי דיווח של זאב קם באותו העיתון, בשבוע האחרון, במהלך הימים שבין הפרסום הראשון לפרסום של ירושלמי, יחימוביץ' הספיקה להיפגש עם כבל ויישרה עימו את ההדורים, לפחות כלפי חוץ.

כחלון וגלנט. "אם גלנט לא היה מנצל את הופעת הבכורה שלו כפוליטיקאי אמש (חמישי) להודאה בטעות והכאה על חטא, ללא התפתלויות וגמגומים מיותרים, הוא היה הופך בן-רגע לנטל על רשימת כולנו, שגם כך מתקשה להתרומם מן הקרשים", כותב יוסי ורטר ב"הארץ". בהמשך הוא מוסיף: "אבל המלים בהן בחר להתבטא אמש, 'נעשו טעויות בפרשת הקרקעות' ו'היום הייתי נוהג אחרת', אינן מספיקות. בראיונות הצפויים לו הוא יידרש להיכנס לפרטים. הוא אמר אמש שפניו לעתיד ואין לו עניין להתעסק בעבר, אבל מהר מאוד הוא יגלה שהתקשורת דווקא מעוניינת לחזור לשביל הגישה ההוא ולקורות אותו".

לטור של ורטר נלווה איור נפלא מאת עמוס בידרמן, שבו רואים את כחלון וגלנט יושבים להנאתם על האחוזה שעמדה במרכז פרשת הקרקעות.

יואב גלנט מודיע על הצטרפותו למפלגתו של משה כחלון, 8.1.15 (צילום: גילי יערי)

שמעון שיפר חתום על טור פרשנות הנלווה לידיעה ב"ידיעות אחרונות" על מסיבת העיתונאים שבה הכריז גלנט על הצטרפות רשמית למפלגה של כחלון. שיפר תומך בגלנט, תומך בכחלון ותומך בחיבור בין שניהם. "באו לעבוד", נכתב בכותרת טורו. שיפר אינו מזכיר את חריגות הבנייה של גלנט. במקום זאת הוא מסיים בסיפור על הכמעט רמטכ"ל שהציל את חיי חברו הפצוע, באלסקה ב-1981, כשסחב אותו עשרה ק"מ כדי שיקבל טיפול רפואי.

"חריגות הבנייה באחוזה שהקים במושב עמיקם פסלו אותו מלכהן כרמטכ"ל", מזכירה חן שליטא לאלי אלאלוף, במסגרת ראיון עם המועמד לכנסת מטעם כולנו, שמתפרסם במוסף "G" של "גלובס". "הן לא מהוות מבחינתך בעיה בצירופו למפלגה?".

"למה? שפטו אותו?", תוהה אלאלוף, ובתשובה לשאלת המשך משיב: "אם החוק לא עושה לו בעיות, אז למה שהאזרחים ישפטו אותו? כל אחד נהיה שופט פה. מספיק. יאללה תנו לחיות. אנשים שואלים למה אתה לא הולך לפוליטיקה, וברגע שאתה הולך, תוקפים אותך. העמידו לידיו את זכות הקיום של המדינה, את היחסים של שלום וביטחון, ופתאום אומרים לו על חמישה מטר גדר שהוא טעה, שזה אסור? מספיק. אנשים נפלאים לא יגיעו לפוליטיקה בגלל העליהום המטורף הזה".

פיקוח נפש. אמנון לורד מקדיש את טורו השבועי במוסף "יומן" של "מקור ראשון" לנוכחות של אברהם בורג בוועידת חד"ש, או איך שהוא מכנה זאת: "ההליכה הבוטה שלו לחד"ש, ועוד בצורה מתריסה תוך נסיעה בשבת". בהמשך הטור שב וחוזר לורד על נקודה זו, של נסיעה בשבת. "'פיקוח נפש', קרא אברום בורג לנסיעה בשבת לוועידת חד"ש בנצרת", הוא כותב, וכן: "כדי להבין את מלוא המשמעות של בורג-נוסע-לחד"ש-בשבת [...]".

אולם הבלוגרית טל שניידר, שנכחה בוועידת חד"ש שנערכה בנצרת, ציינה בפוסט שפירסמה על הוועידה כי בורג הגיע אליה לאחר ש"צעד ברגל". הייתכן שתיכנן מראש את הופעתו בנצרת, לן שם בלילה שלפני הוועידה והגיע אליה בלי להיות מה שלורד מכנה "בורג-נוסע-לחד"ש-בשבת"? בורג עצמו, בשיחה עם "העין השביעית", סירב להשיב על השאלה.

מכל מקום נראה כי לורד, או לפחות עורכיו, היו מודעים לפוסט של שניידר על ועידת חד"ש, שבו נטען כי צעד ברגל למקום. אחרת קשה להבין מנין קיבלו את התצלום של בורג בוועידה, תצלום שצילמה שניידר עצמה ופורסם בבלוג שלה.

נתניהו והתקשורת. בן כספית מדווח ב"מעריב" כי ביום ראשון שעבר התקיימה במעון ראש הממשלה בירושלים מסיבת יום-ההולדת ה-100 של שמואל בן-ארצי, אביה המנוח של אשת ראש הממשלה. לא אזכרה, מדגיש כספית, אלא יום-הולדת. לפי דיווחו, דודו פישר שר את "הכניסיני תחת כנפך", ראש הממשלה הקריא שיר, הוקרן סרטון על בעל השמחה והיה במקום גם צוות צילום שמכין בימים אלה סרט ביוגרפי על המנוח. כספית מציין כי שיגר שאלה בנוגע למימון האירוע, אך לא קיבל מלשכת ראש הממשלה כל תשובה.

בפתח "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מונה נחום ברנע את הישגיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בשבוע האחרון. בין היתר הוא מתייחס ליחסי נתניהו והתקשורת בישראל, או כפי שהוא מכנה זאת, בנוסח המזכיר את עמיתו מ"מעריב", "השלמת ההשתלטות על אמצעי התקשורת".

"נתניהו הגיע בתחום הזה להישג שעולה על כל מה שהשיגו קודמיו, כולל בן-גוריון", טוען ברנע. "לבד מהחינמון, העלון המגויס, גורלם של שלושת ערוצי הטלוויזיה נתון לחסדיו. הוא המפקח עליהם מטעם הציבור; הוא המחוקק; הוא האיש עם האצבע על השטקר: ברצותו יאריך את חייהם. ברצותו יקצר. הערוץ הממלכתי נרתם לקמפיין שלו בלי להתנצל: ההתנצלות יצאה לאחרונה מהאופנה. הבעלים בערוץ 2 וערוץ 10 משחרים לפתחו. אחד מבכירי הליכוד הסביר לי לא מזמן שאין די בכך: ההשפעה של הבעלים על חברת החדשות של ערוץ 2 מוגבלת. נתניהו פעל כדי לסגור גם את הפינה הזאת. מה שמציל את כבודם של ערוץ 2 ו-10 הוא המעמד המקצועי של פרשניהם, כתביהם, עורכיהם. אם תרצו, האגו שלהם. אין כמו אגו לחסן עיתונאי מפני השפעות זרות".

ברנע, נזכיר, אמר בעבר בראיון לאתר זה כך: "אני מניח שיש יחס מסוים של נוני מוזס לאהוד אולמרט. נכון ש'ידיעות אחרונות' היה הרבה יותר קשוב לאולמרט מכל עיתון אחר, זה מאה אחוז נכון. היה בנושא הזה קו".

מכל מקום, כעת "ידיעות אחרונות" נחרד מהשפעת ראש הממשלה המכהן על התקשורת. ניתן לראות זאת גם בשער גליון יום שישי, שם נמצא מקום לכותרת "דווקא עכשיו: ערוץ 2 (רשת) מוותר על הסאטירה הפוליטית". רז שכניק מדווח בכפולת האמצע של "ידיעות אחרונות" כי זכיינית ערוץ 2 החליטה לוותר על התוכנית "מצב האומה". כותרת המשנה נפתחת בביטוי "באופן תמוה".

"לפי הערכות של גורמים בתעשייה, ההחלטה התקבלה מסיבות כלכליות, אך גם מחשש ללחצים פוליטיים על מנהלי הזכיינית. [...] בכירים בתעשיית הטלוויזיה אומרים כי באחרונה הגיעו מסרים מכמה פוליטיקאים ומראשי מפלגות – כולל מסביבת ראש הממשלה בנימין  נתניהו – על אי-שביעות רצון מהתכנים של 'מצב האומה'. זאת, בעיקר אחרי הופעתה של ציפי לבני, שמתחה ביקורת על נתניהו בשפה בוטה". בליכוד וברשת, מוסיף שכניק, מכחישים טענות אלו מכל וכל.

שאלה

"כיצד ההדחקה של החרא והשיבה שלו בצורות מעודנות יותר ונטולות ריח קשורות לצמיחת המדינה המודרנית והקפיטליזם?", שואל אבנר שפירא במוסף "גלריה" של "הארץ" את ד"ר עירן דורפמן, עורכה המדעי של המהדורה העברית של הספר "היסטוריה של החרא", מאת דומיניק לפורט, הרואה אור כעת בהוצאת בבל.

רפיח

"יעלון: אין מקום לקיים חקירה פלילית על 'יום שישי השחור' ברפיח", נכתב בשער "הארץ", מעל לקפל. "יום שישי השחור" הוא הכינוי, בין היתר ב"הארץ", לאירוע שהתרחש לקראת סיום מבצע "צוק איתן", אז הפעיל צה"ל כוח אש גדול ובלתי מדויק לאחר חטיפתו של הקצין הדר גולדין. מהירי נהרגו עשרות פלסטינים, תושבי האזור.

עמוס הראל, הפרשן הצבאי של העיתון, טוען כי יעלון פסע "ברגל גסה משהו" אל שדה המוקשים המשפטי שבמסגרתו צריך להכריע הפרקליט הצבאי הראשי אלוף דני עפרוני אם לפתוח בחקירה פלילית של האירוע או לא. "יש כאן מסר מפורש מיעלון לעפרוני, בעניין הנתון לסמכותו הבלעדית של האחרון", כותב הראל. "בהחלטות משפטיות, הפצ"ר אמור ליהנות מעצמאות מקצועית מוחלטת והשר והרמטכ"ל אינם צריכים להתערב בעמדותיו". לדעתו, "ספק אם באווירה הנוכחית יורה עפרוני על חקירה פלילית של רפיח".

צוות חוקרים של האלוף נועם תיבון, שמונה לחקור את האירועים במהלך המבצע, הביא לפרקליטות הצבאית תיק עם "ביקורת מקצועית לא פשוטה על תפקדום של המפקדים באותו הקרב", כותב אלכס פישמן ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". מעבר לעובדה שצוות החוקרים הגיע למסקנה כי באירוע נהרגו 41 פלסטינים, לא 70 או 150 כפי שטענו הפלסטינים, "תיבון ואנשיו מצאו שורה של בעיות מקצועיות, המחייבות את הנוגעים בדבר לחזור לספסל הלימודים הצה"לי". עם זאת, מציין פישמן, "זווית הראייה של הפצ"ר שונה".

אשר להתבטאות אתמול של יעלון, פישמן אינו חוסך ביקורת. "לא מדובר בעוד קיביצער שעומד ביציע ונותן עצות, אלא במי שעומד בראש מערכת הביטחון. התבטאות כזו מעמידה את הפצ"ר במצב בלתי נסבל, כי כל החלטה שיקבל עכשיו תתפרש בארץ ובעולם ככזו שהתקבלה תחת לחץ. זו אמירה אומללה שנודף ממנה ריח של פופוליזם".

כפר קאנא

"יגאל סרנה, אחד מכותבי השמאל המוכשרים והמרגשים בישראל, העניק השבוע לבנט שני מנדטים חינם, אין כסף. ככה סתם, על הדרך", כותב בן כספית ב"מעריב". לדבריו, האשמת בנט באחריות להרג כ-100 פליטים בלבנון במהלך מבצע "ענבי זעם" הביאה לעלייה בפופולריות של יו"ר הבית-היהודי. "בשורה התחתונה, בנט יצא גיבור", קובע כספית. "מי שיבדוק את הפרשה הזו ברצינות (עשיתי את זה) יבין שלא הוא אחראי למה שקרה. להפך". לפי כספית, "התקלה היתה באיכות המפות שהיו בידי צה"ל בחפ"ק. בתחקיר התברר שבסיס האו"ם שבו הסתתרו הפליטים היה מסומן רק בחלקו. היו בו סככות חיצוניות שלא היו ידועות לצה"ל, באחת מהן הסתתרו הפליטים. שניים מתוך חמשת הפגזים ששוגרו לשם נפלו על הסככה הזו וגרמו לאסון".

"באשר לטענת ישראל דאז שלא ידעה שמאות פליטים מצאו מחסה במחנה האו"ם", כותב סרנה במדורו שב"ידיעות אחרונות", "כתבה לי השבוע עלמה זהר, שבעת אירועי כפר כנא היתה סמב"צית ביחידת הקישור לכוחות זרים של צה"ל. 'במו ידי רשמתי ביומן המבצעים מספרים מפורטים שקיבלנו על הפליטים שמצאו מחסה בבסיס האו"ם בכפר כנא. כשישראל טענה שלא ידעה על קיום הפליטים, נכנס תת-אלוף דודו צור, מפקד היחידה שלנו, לחמ"ל ולקח במו ידיו את יומני המבצעים. יותר לא ראינו אותם. שם איבדתי את בתולי האמון במערכת'".

שטחים

עמ' 14 בקונטרס החדשות של "הארץ" מוקדש לפרסום טקסט מאת עמירה הס על פועל פלסטיני שהתמוטט ומת במחסום שער אפרים ולמדור הקבוע של גדעון לוי ואלכס ליבק, "אזור הדמדומים". פעם פורסם המדור של לוי וליבק במוסף "הארץ". במרץ 2007 עבר למוסף "הארץ השבוע", מה שהיה אז החלק הרציני, הפוליטי יותר של העיתון. בקיץ 2012 נסגר "הארץ השבוע", והמדור מצא את עצמו בעמודי החדשות של "הארץ".

כאן, בתחתית עמ' 14, מדווח הבוקר לוי על הריסת ביתם של בני משפחת כעאבנה מעין-אלחילווה שבצפון בקעת הירדן. לדיווח שלו נלווה תצלום של ליבק ובו רואים את חאדר אבראהים כעאבנה פוסע במקום שבו קודם לכן היה ביתו. נדמה שהתצלום מוצלח, כפי שניתן לצפות מליבק, אבל קשה להתחייב על כך. הוא כל-כך קטן, 6X4 ס"מ בסך-הכל, שקשה להבין מדוע עדיין טורחים ב"הארץ" לשלוח צלם כליבק ללוות את המדור של לוי.

בשביל הדיגיטל, כמובן. שם מקבלים התצלומים את הכבוד הראוי להם. כמה מהקוראים הקבועים של "אזור הדמדומים" הם לקוחות דיגיטל-פירסט, שמעדיפים לעיין ב"הארץ" במחשב או בטאבלט, וכמה מקוראי המדור של לוי וליבק הם לקוחות פרינט, שמעדיפים לקרוא את הגרסה המודפסת של המדור? לא ברור, אבל ברור שבפרינט כל ס"מ עולה כסף רב. ולקוחות הפרינט? זה עניין של זמן עד שלא יישארו יותר.

שחיתות

גידי וייץ מדווח בשער "הארץ" כי שוטרים מצאו בביתו של מנכ"ל משרד החקלאות רמי כהן 450 אלף שקל במזומן. "לחוקרי המשטרה נראה חשוד שאדם רגיל, שמחזיק חשבונות בנק וידוע בין השאר כיועץ כלכלי חד חושים, מוותר על רווחי תשואה מהשקעת סכום כזה, במניות למשל, ומחזיק את הכסף בביתו". כהן, מוסיף וייץ, נעצר בשל חשדות הקשורים לכהונתו כמנכ"ל משרד החקלאות ולקשריו עם פאינה קירשנבאום.

"שר החוץ אביגדור ליברמן מתלונן על השם שהדביקה התקשורת לחקירת השחיתות המהדהדת, 'פרשת ישראל-ביתנו', אך ככל שהימים נוקפים נדמה שהשם מתאים וכי רשת מקורביו הצפופה של יו"ר המפלגה הולכת ומסתבכת", כותב וייץ. עם זאת, בהמשך רשימתו מוסיף כתב "הארץ": "ייתכן שבקרוב יתברר כי ליברמן בכל זאת צדק, והפרשה הזו תפסיק להיות רשומה רק על שם המפלגה שהקים ב-99', כשהשתחרר מצלו של נתניהו. זה יקרה כאשר המניפה תיפתח וייבדקו לעומק חשדות ראשוניים, המיוחסים גם למפלגות נוספות שנטלו חלק בביזה".

ב"דה-מרקר" ממשיך שוקי שדה, בוודאי הכתב הפורה ביותר בעיתונות המודפסת בכל הקשור לקשרי הון-שלטון, בסיקור אחורי הקלעים המטונפים של המערכת הפוליטית בישראל. הפעם מפרסם שדה פרופיל על ראש עיריית מודיעין חיים ביבס, "האיש החזק בליכוד", שנושא אחריו "לא מעט סימני שאלה".

"שרלי הבדו"

"לדעתי, חופש המחשבה הוא הערך העליון!", כותב שלמה כהן, קריקטוריסט הבית של "ישראל היום", בטור המתפרסם היום בעמודי החדשות של העיתון, לצד דיווח על המצוד אחר מבצעי הטבח במגזין הסאטירי הצרפתי "שרלי הבדו". עם זאת, טוען כהן, אין להשוות בין חופש המחשבה לחופש הביטוי. "דווקא עכשיו, לאחר הטבח המזעזע בפאריס, אנחנו צריכים לבחון באומץ איפה 'הקו האדום', והאם חופש הביטוי חייב להיות חסר גבולות", כותב כהן. הוא נזכר כיצד אדם ברוך התעקש בעבר לפרסם קריקטורה שצייר ונחשבה לאנטישמית, ותוהה אם ברוך היה רואה את הדברים באופן דומה גם כיום.

קהל באירוע זיכרון להרוגי הטבח במערכת "שרלי הבדו". בית שגריר צרפת בישראל, יפו, 8.1.15 (צילום: אמיר לוי)

"קריקטוריסט טוב הוא קריקטוריסט שאין לו אלוהים. גם כשמדובר באלוהים. במיוחד כשמדובר באלוהים", כותבת ב"ידיעות אחרונות" דניאלה לונדון-דקל, בעלת מדור מאויר קבוע בעיתון. "אילו הייתי מוסלמית ומחר הייתי צריכה לצייר קריקטורה", היא מוסיפה בהמשך, "הייתי מציירת את הנביא מוחמד בוכה. אבל לא, לא בעירום. אני בכל זאת רוצה לחיות".

ב"הארץ" מתפרסם מאמר מאת אנדרו הסלופ, מנהל התוכנית לחופש הביטוי בהתאחדות העיתונים והמו"לים העולמית. "עם כל הזעזוע שמעוררת ההתקפה הקטלנית על המערכת של השבועון הסאטירי המוביל בפריז, בשביל אלפי עיתונאים בעולם היא אינה תקרית מבודדת, אלא ביטוי קיצוני של מציאות אכזרית. אם תדברו עם עיתונאים בתימן, בסוריה, בעיראק, בפקיסטאן, במקסיקו ובאינספור מדינות אחרות, תיווכחו שהזעזוע והפחד שפוקדים כעת את צרפת מוכרים להם היטב", הוא כותב.

מעל מאמרו מתפרסמים ארבעה איורים מאת מעצבים ב"הארץ". אחד מהם מציין, לצד העובדה כי עשרה עיתונאים נהרגו במתקפה על "שרלי הבדו", כי "כ-13 עיתונאים נהרגו הקיץ במתקפה על עזה". בנוגע לאחד מהעיתונאים שנהרגו בעזה במהלך מבצע "צוק איתן" התברר לאחרונה כי במקביל לעבודתו כעיתונאי היה גם פעיל בארגון הג'יהאד-האסלאמי, ארגון מוסלמי קנאי, שהאידיאולוגיה שלו קרובה יותר למבצעי הטבח בעיתונאי "שרלי הבדו" מאשר לקורבנותיו.

ענייני תקשורת

ליאורה גולדנברג-שטרן מדווחת במוסף "מעריב" כי ביום ראשון האחרון, במסגרת השתלמות של כתבים צבאיים במכללה לביטחון לאומי, נתפס פרשן "הארץ" אמיר אורן מחליף את הפתקים שהורו על סדר הישיבה בשולחן, כך שהוא יישב באמצעו ואילו פרשן "ידיעות אחרונות" אלכס פישמן יישב בצד השולחן. "מדובר על יהודי בן 64, והוא עדיין ממשיך לשחק בקקה", אומר לה פישמן. בתשובה לפנייתה אמר לה אורן: "יושבים שם איפה שרוצים [...] כל אחד מחליט".

בשבוע שעבר התפלמסו יואב קרני ודרור פויר מעל דפי המוסף "G" בדבר הלגיטימיות של מעבר עיתונאים לפוליטיקה. קרני יצא נגד ינון מגל, ואחרים, שעשו זאת בלא תקופת צינון. פויר הגן על מגל והזכיר שגם מנחם בגין, מאיר וילנר, גרשום שוקן, משה סנה, גאולה כהן, משה שמיר, יוסי שריד ואורי אבנרי היו עיתונאים שהפכו לפוליטיקאים. "(וילנר?!)", מזדעזע קרני, ולגופו של עניין כותב: "איש מהם לא החזיק מיקרופון ולא ניצל את גלי האתר לרעה. [...] הם היו פוליטיקאים משחר נעוריהם, גם אם כתבו בעיתונים" (את שוקן הוא מגדיר "עניין מסובך יותר"). יעקב אחימאיר מתייחס לסוגיה במדור הדעות של "מקור ראשון". "רובם של המכונים 'חוצי קווים' היו תמיד פוליטיקאים, אמנם עם תעודת עיתונאי", הוא כותב.

בפרס הידיעה שנראית יותר מכל כאילו נולדה לאחר שמישהו הפסיד בהתערבות זוכה היום ידיעה מאת איתמר אייכנר, המתפרסמת בתחתית עמ' 13 של "ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "חצויה בין ארצות". אייכנר מדווח על שגרירה של מדינה דרום-אמריקאית שנאלצה בקיץ האחרון לשוב לארצה להתייעצות כמחאה על מבצע "צוק איתן", בעוד שבמקביל בנה משרת בצה"ל. "החזרה לארצה עוררה בשגרירה סערת רגשות, שכן היה לה חשוב להיות במהלך המלחמה קרובה לבנה כמה שיותר", כותב אייכנר.

בשל מזג האוויר העלה העיתון "מקור ראשון" את גליונו המלא לרשת. הקריאה מומלצת, במיוחד למי שאינו מכיר את העיתון.