ענת קם ושופטיה, שלשום בבית-המשפט (צילום: רוני שיצר)
גזר הדין החמור שגזר בית-המשפט המחוזי בתל-אביב על ענת קם, 4.5 שנות מאסר, הוא מכה אנושה למדליפה בת ה-24, אבל כדור הרגעה יעיל לקהל הגדול שעקב אחרי הסיפור מאז אפריל 2010. סוף-סוף אפשר לנשום לרווחה. תהליך הפיכתה של קם למעין מכשפה מודרנית המאיימת על הסדר החברתי הקיים הושלם בהצלחה, היא נתפסה והורחקה מקרבנו, תודה לאל, ואפשר להיות סמוכים ובטוחים ששבנו להאמין בערכים המקודשים לנו: אין דבר חשוב יותר מבטחון המדינה והגנתה מפני אויביה, אין מערכת מקודשת יותר מזו הצבאית, ואין דבר חמור יותר מהניסיון לפגוע בשני אלו.
התהליך הזה החל בצו איסור הפרסום המסתורי והממושך על הפרשה, שבחסותו הועלמה קם והוכנסה למעצר בית בלי שהדבר פורסם ברבים, נמשך בחסות סעיף 113 לחוק הפלילי שכותרתו "ריגול חמור", סעיף גורף ובעייתי המאפשר לעיתונים לדווח, פעם אחר פעם, בכותרות מרעישות, על "עבירת ריגול חמור" גם כאשר אין קשר בין מהות העבירה לתואר "מרגל", המשיך במסיבת העיתונאים המיוחדת שכינס ראש השב"כ לרגל פרסום הפרשה ("זה חלום של כל מדינת אויב לשים יד על מסמכים מהסוג הזה", אמר שם), והסתיים השבוע בהחלטה לשלוח את קם לכלא לתקופה ממושכת בשל חומרת המעשה שלה; זאת על אף שבפועל לא נטען בשום שלב כי ההדלפה גרמה לאמיתו של דבר נזק ממשי ומעשי לבטחון המדינה.
שוב ושוב מופיעה המלה "חמור" על הטיותיה השונות בגזר הדין, ובתחילת הדיון בעונש כותבים השופטים בפשטות: "דומה כי חומרתן של העבירות בהן הורשעה הנאשמת טבועה בהן מעצם מהותן". קרי, כאשר מדובר במעשים מהסוג שעשתה קם, אין בכלל צורך להכביר במלים כדי לתאר את חומרתם. רק לשמע העובדות הפשוטות נפערות העיניים, נשמטת הלסת ולא נותר אלא להקשיב לדממה הדקה של הנשימה הנעתקת בשל תחושת התדהמה.
כל מי שמצוי בנבכי רשת הקשרים הסבוכה המתקיימת מדי יום בין פקידי ממשלה או אנשי מערכת הביטחון ובין עיתונאים מבין את האירוניה העוטפת את פרשת קם. הדלפות מסוג זה או אחר הן הלחם והחמאה של היחסים האלה, מעשה של יום-יום. כל מה שאינו יוצא דרך הודעת דובר מסודרת או מתקיים כראיון מאושר הוא למעשה סוג של "הדלפה", שהיא, על-פי חוק, מעשה עבריינות. הדלפות כאלה כוללות לא פעם מסמכים רגישים או סודיים המוצאים דרכם אל עיתונאים ומשמשים בסיס למאמריהם.
נקודת מפגש רגישה זו היא בעצם ליבת העשייה העיתונאית המשמעותית ומקור למתח בריא ונחוץ בין העיתונות למוסדות המדינה. המעשה שעשתה קם הוא בכל זאת חריג בנוף הזה. מה שהופך אותו חריג במיוחד הוא הפער הבלתי נסבל בין הזוטרות של קם – פקידת לשכה בשירות סדיר – ובין כובד המשקל והמספר העצום של המסמכים שהוציאה. הפער הזה הפך את ההדלפה לקשה ומאיימת באופן יוצא דופן, אבל באותה נשימה – למעליבה ולעגנית כלפי צה"ל והתנהלותו. שני המניעים, הענייני והרגשי, שיגרו את השב"כ למסע רדיפה משולהב ועתיר מוטיבציה, שזכה השבוע לחותמת הלגיטימית של בית-המשפט.
בדרמת הריגול שצה"ל והשב"כ הפליאו להפיק ולשווק, הדיון בענת קם כמקור עיתונאי לגיטימי וראוי להגנה הפך להיות בגדר כמעט טאבו. מאמרי ה"בעד" ו"נגד" שפורסמו אתמול ב"ידיעות אחרונות" עסקו בשאלה "האם היה צריך להחמיר את עונשה של ענת קם?". השאלה אם העונש אינו חמור מדי נותרה מחוץ למסגרת הדיון של העיתון ("מעריב", יש לציין, דווקא פירסם מאמר כזה, מאת שי גולדן).
קם, שלשום (צילום: יוסי זליגר)
אלא שענת קם אינה רק עבריינית. עד חשיפתה על-ידי השב"כ היתה קם מקור עיתונאי בעל ערך שנשמר, כפי שצריך להיות, באנונימיות מוחלטת. ההגנה עליה כמקור כשלה בכמה נקודות, בין השאר בהחלטה לפרסם במסגרת הכתבה של בלאו תצלומים של כמה מהמסמכים שהדליפה יחד עם הסיווג הסודי שלהם, ובהמשך בהחלטה למסור בחזרה את המסמכים לשב"כ כחלק מההסכם עם העיתון. מרגע שנחשפה, הדיון על דמותה כמדליפה, כמקור עיתונאי לגיטימי, נזנח כמעט לחלוטין, וגם לא שיחק תפקיד משמעותי בגזר הדין של השופטים.
דמותו של המדליף, ה-whistle blower, היא שנויה במחלוקת בהגדרה. מי שבוחר למסור מידע משמעותי לעיתונות מחליט להפנות עורף למערכת שהוא חלק ממנה, לשבור את הכלים ולסכן את עצמו. כל עיתונאי שעבד מול מדליפים משמעותיים, בכירים כזוטרים, נחשף לסערת הנפש האופיינית למקור. לרוב יהיו אלו דמויות בשיאו של משבר, אחוזות ייאוש מן המאבק מול המערכת, טעונות לא פעם ביצר נקם, שכוח פנימי חזק, בלתי רציונלי, דוחף אותן אל המעשה. במקרים אחרים יהיה זה מבנה אישיות חריג, נרקסיסטי, מגלומני או סתם ילדותי, שידחוף אותם אל הצעד שנתפס בעיניהם כהרואי (ולפעמים הוא אכן גם כזה בפועל).
במקרה של קם, נראה כי התיאור השני מתאים יותר מהראשון. כל הדברים האלו אינם פוגמים בלגיטימיות של המדליף ומעשהו, כמעט בלי קשר לשאלה אם הדליף מידע משמעותי ובעל ערך ציבורי או לא. החריגות של המצב הנפשי, או מבנה האישיות, הם אלו המאפשרים לעיתונות את החשיפה של המערכת מבפנים, על קלקוליה ופגמיה. פקיד מרוצה וקונפורמי לעולם לא יעתיק מסמכים וישגר אותם החוצה, גם אם יהיה מודע לגמרי לקלקולי המערכת שהוא חלק ממנה ולשחיתות הפושה בה.
היכולת להכיל דמויות חורגות מהסוג הזה בלי לראות בהן איום קיומי היא מבחנה המשמעותי של דמוקרטיה הבטוחה בעצמה. מדליפים מסוגה של קם מגלמים באדם אחד את המתח האינהרנטי בין המדינה, הרואה בהם עבריינים, ובין העיתונות, שרואה בהם אוצר רב ערך. בדמוקרטיה האחוזה באובססיית ביטחון, שהצבא במרכזה, ענת קם היא עבריינית, ולא דבר מעבר לכך. בדמוקרטיה פתוחה ובעלת ביטחון עצמי, שהחברה האזרחית במרכזה, המעשה של קם מקבל נופך אחר לחלוטין, כזה שיש לו שני פנים.
בית-המשפט נדרש לא רק לפסוק כמה שנים תשב קם בכלא, אלא גם לקבוע באיזה סוג של דמוקרטיה אנחנו חיים. אי-אפשר היה לפטור את קם בלא עונש, לאור היקף ההדלפה ומשקלה. אבל ספק אם בית-המשפט היה חייב ללכת שבי באופן בוטה כל-כך אחר מסע הצלב של מערכת הביטחון. בעשותו כך, התמסר לגמרי לדרישת התביעה לפעול למען "הרתעת הרבים", ואכן כך יהיה: גזר הדין מעביר מסר מאיים ומפחיד בכל הנוגע למגע עם העיתונות, ומותיר צל ארוך ומדאיג על היכולת של עיתונות חוקרת לשלוף בעתיד, באמצעות מדליפים, מידע משמעותי ממערכות המדינה.