עזה

"לראשונה מאז סיום 'צוק איתן', צה"ל תקף בחאן-יונס בתגובה לירי רקטה", נכתב בכותרת שמתחת לראשית של "הארץ". "בירושלים מזהירים: 'חמאס יישא באחריות לכל הסלמה'", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "החשש: חוזרים לשגרה של ירי", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "נתניהו: לא נבליג אפילו על ירי של רקטה אחת'", נכתב בכותרת שמעל לראשית של "ישראל היום".

"רקטה נורתה לעבר אשכול – חיל האוויר תקף מפעל שיצר בטון לשיקום המנהרות", נכתב בכותרת הראשית של "המבשר". "לראשונה מתום הלחימה: תקיפה אווירית בעזה", נכתב בכותרת הראשית של "הפלס". "חיל האוויר תקף ברצועה והשמיד מפעל לייצור אריחי בטון לדיפון מנהרות – בעקבות ירי של טיל ליישובי עוטף עזה", נכתב בזו של "המודיע". הכותרת הראשית של "יתד נאמן" וכותרת הגג יוצרות את המכתם: "החמאס מתעצם, הדרום מתחמם".

כמה דברים תופסים את העין במבט ראשון על הכותרות הללו: ההבדל בין עיתונו של נתניהו לבין עיתונו של מוזס, כמובן. ב"ידיעות אחרונות" מעלים את הדיווח לכותרת הראשית ומדגישים את אוזלת ידה של הממשלה (בראשותו של בנימין נתניהו). ב"ישראל היום" דוחקים (בניגוד לכמעט כל שאר העיתונים) את המידע הלא נוח לממשלה מחוץ לכותרת הראשית ומדגישים את תגובתו התקיפה של נתניהו. או למשל שב"הארץ" הדגש הוא על ירי כוחותינו ולא על הירי על אזרחינו. או שהעיתונים החרדיים מעניקים את המשקל הרב ביותר לגרסת דובר צה"ל (המפעל שהופצץ שימש למטרות טרור – עובדה שאף עיתונאי ישראלי לא יכול או לא ניסה לאמת), העיתונים הכלליים מעניקים לה משקל נכבד (כותרות המשנה), ורק ב"הארץ" אין לה זכר.

דבר-מה נוסף התופס את העין: אלו כותרות שקראנו כבר. כך למשל הגראד הראשון שנורה לבאר-שבע אחרי מבצע "עופרת יצוקה" תפס את הכותרות הראשיות של העיתונים ב-24 בפברואר 2011. גם אחרי מבצע "עמוד ענן" היה ודאי אירוע כזה או אחר שהעיתונים בחרו לציין בהבלטה כ"ראשון מאז תום המבצע" או "התגובה הראשונה אחרי המבצע" או איזה ציון דרך אחר. את הירי הפלסטיני הנרחב שאחרי אותו ירי ראשון כבר דחקו העורכים לפינת השער, לעמודים הפנימיים או לרוב – מחוץ לכרוניקה החדשותית. כמו נתניהו, גם העיתונות הישראלית חזקה מול חמאס, אבל חסרת אונים מול ירי הרקטות.

פינת הטוקבק

בפינת השאלה היומית ("האם צריך ליזום פעולה בעזה ולהרוס את המנהרות שנחפרו מחדש") בפתח המוסף היומי של "ידיעות אחרונות" סמדר שיר קוראת לפעולה צבאית ישראלית בעזה. "את אלה צריך להרוג כשהם קטנים", היא מצטטת בדיחה מהמערב הפרוע.

אנרגיה

"המונופול בשוק הגז העלה את תעריף החשמל ב-5%", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר", המנסה, במסגרת הסיקור המתמשך שלה את המונופול של יצחק תשובה ושותפיו האמריקאים, להפוך מוסכמות מקובלות על פיהן: הגז הרי היה אמור לגאול אותנו מהתלות האנרגטית ולספק חשמל זול ונקי.

"דו"ח שהוגש לנתניהו קובע שהפיקוח על המחיר שגובה המונופול של דלק ונובל-אנרג'י יכול לחסוך למשק 50–100 מיליארד שקל ב-15 השנים הקרובות", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לכתבתו של כתב התשתיות הנמרץ אבי בר-אלי. "חוזי הגז מבטיחים עלייה מתמדת במחירו, כך שהעלות הגורפת של המונופול תגיע בתוך חמש שנים ל-9% מתעריף החשמל".

לבני וקרי, בנט ונתניהו

"קרי: פרס ולבני טענו כי החלטה באו"ם כעת תחזק את הימין", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "בכיר ברשות אמר ל'הארץ' כי ארה"ב לוחצת על הפלסטינים ועל מדינות ערב לדחות את ההצבעה על הצעתם במועצת הביטחון עד לאחר הבחירות בישראל" (ברק רביד וג'קי חורי). ובכן, לא רק צעד פלסטיני חד-צדדי יכול לחזק את הימין, גם פנייה של ראשי מחנה השמאל לטרפד מהלך כזה עלולה לחזק את הימין. עובדה, הפנייה מככבת כמסר היומי המרכזי בדף המסרים של ראש הממשלה: "חתרנות מדינית" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום".

"זעם בימין בעקבות הדיווח שלפיו לבני ופרס הזהירו את קרי כי הצבעה באו"ם על הכרה בפלשתין 'תחזק את הימין בבחירות'. מטה רה"מ: 'נחשף פרצופם האמיתי של ציפי ובוז'י'. בנט: 'לבני הגיעה לשפל'. לבני: 'פעלנו לטובת המדינה'", נכתב בכותרת המשנה, המציגה משני צדיה מיצג ויזואלי מעניין: מן העבר האחד "ציפי" (האם פעם ידפיסו ב"ישראל היום" את הכינוי "ביבי"?), ומן העבר השני כבוד ראש הממשלה בנימין נתניהו. עד כאן הכל כרגיל, אלא שהיום, לצדו של נתניהו, מאחוריו כמובן, נדפסת גם תמונתו של הטוען לכתר המחנה, בנט, עד לא מזמן שותפו של לפיד השנוא ומי שהיה סדין אדום עבור המשפחה המלכותית התורנית.

בנט, זה כבר ידוע, עבר מחנה: מרחוב מוזס לרחוב אדלסון. בתקופה הקרובה יהיה מעניין להיוודע מה בדיוק היו המהלכים שקדמו לשינוי, ומה הובטח לבנט תמורת העריקה ("השיבה הביתה", כפי שכינה זאת אחד הפרשנים בחינמון). האם, למשל, יחדל מעתה מהביקורת החריפה שהיתה לו על נתניהו?

פישמן

ביום חמישי האחרון פירסם "דה-מרקר" כותרת ראשית שהוקדשה לחובותיו הפרטיים של אליעזר פישמן, בעל השליטה בכמה חברות ציבוריות ומעשירי ישראל. כזכור, הטיפול של העיתון בחובותיו הפרטיים של נוחי דנקנר היה ללא ספק אחת העילות, או למצער הזרזים, לקריסת השליטה שלו בתאגיד אי.די.בי. על התנהלות כזו ניתן לומר, באופן גס מאוד, שיש אילי הון המתחזקים את האימפריות העסקיות שלהם על-ידי כך שאת החוב הציבורי הגדול שלהם, הבלתי ניתן להסתרה, הם משרתים באמצעות חוב פרטי עצום, שהבנקים מסיבות שונות ממהרים לתת ואינם ממהרים לפרוע.

המאמר על פישמן ב"דה-מרקר"

ב"דה-מרקר" מוכיחים היום שהפרסום ביום חמישי לא היה מקרי, אלא אות ראשון לטיפול מקיף ויסודי בתופעת פישמן, כשהפעם כותב אבריאל על אותן "סיבות שונות". "השיטה שנתנה לחובות של פישמן להתגלגל", כותרת הטור. "בשבוע שעבר הופיעו 
ב-TheMarker שלוש ידיעות בלעדיות בולטות: ידיעה על ההכנסות של יובל המבולבל מקמפיינים עבור הממשלה; ידיעה על המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, אבי ליכט, שקבע כי מונופול הגז של יצחק תשובה מאיים על הדמוקרטיה; וידיעה על אליעזר פישמן, שצבר חובות פרטיים סמויים מהעין הציבורית בסך של 4–5 מיליארד שקל. איזו מהידיעות מיקדה את מירב תשומת הלב והיתה הפופולרית ביותר באתר TheMarker? איזו מהן עוררה את מירב האמוציות והכעס?

"כנראה שניחשתם נכון: יובל המבולבל. אלא שהדוגמה הזאת מציגה את אחת הטרגדיות של הדמוקרטיות במערב, בסיפור אחד קטן: הציבור מגלה עניין בפרטים הפשוטים ביותר, כמו כמה מאות אלפי שקלים ששולמו לדמות מערוצי הילדים, אך במקביל הוא לא מבין איך בנקים, טייקונים והכסף הגדול השתלטו על הדמוקרטיה. ואם אנשים מתחילים להבין שמשהו יסודי חורק כאשר איש עסקים אחד שולט ביותר מ-90% ממאגרי הגז, הם אפילו לא חושבים על המשמעות של החובות של פישמן.

"פישמן, למי שלא יודע, אינו רק אחד מחמשת הלווים הגדולים בישראל, עם חוב של כ-18 מיליארד שקל לבנקים ולפנסיות של כולנו. פישמן הוא גם הבעלים של שני עיתונים בישראל: 'גלובס', שבו הוא שולט באופן מוחלט מאז שדחק מהחברה את אלונה בר-און, בתו של שותפו המנוח חיים בר-און, ו'ידיעות אחרונות', שבו הוא שותף פסיבי עם אחזקה של 34%".

אבריאל ממשיך עוד בסקירה מקיפה ומעניינת ומומלצת לקריאה, ולממהרים אפשר להסתפק בפסקה הבאה: "כמו במקרה של דנקנר, גם במקרה של פישמן לא צפוי שהארץ תרעש. על בסיס נסיון העבר, ציון קינן, מנכ"ל בנק הפועלים, ורקפת רוסק-עמינח, מנכ"לית בנק לאומי, כמו גם המפקח על הבנקים דודו זקן, לא ימהרו כנראה להתעסק עם טייקון שהוא חבר בכיר במועדון ההון-שלטון וגם שולט בכלי תקשורת".

אליעזר פישמן (צילום: יח"צ, אוליביה פיטוסי)

בגיליון האחרון של "גלובס", שיצא ביום חמישי בערב, לא היה זכר לכך שבעיתון מתכוונים לשחזר את ימי מלחמות העיתונים מן העשור הקודם. באשר לפישמן: הוא זכה לידיעה נפרדת בתוך כפולה שהוקדשה ל"דצמבר השחור בקרנות הנאמנות". "מירלנד: 'לפיחות ברובל עלולה להיות השלכה חריפה על יכולת השוכרים", נכתב בכותרתה, ציטוט מהודעה לבורסה של חברת הנדל"ן שבשליטת פישמן הפועלת ברוסיה. "אג"ח מירלנד נסחרות בתשואות דו ותלת ספרתיות, המשקפות חוסר אמון של המשקיעים ביכולת החברה לפרוע את חובותיה במלואם", כותבת ליטל איסטמטי. הידיעה כולה נשענת על מידע גלוי בלבד – פרקטיקה נפוצה בידיעות מסוג זה גם כשמושא הידיעה אינו "בעל השליטה בעיתון", כפי שנכתב בסוף בגילוי הנאות בסוף הידיעה. ואולם, חציה השני של הידיעה הלא ארוכה מוקדש לא למשבר של מירלנד, אלא לאותות ההרגעה שהיא משדרת ("אין למחזיקי האג"ח עילה לפירעון מיידי", מציינת איסטמטי), וזו כבר לא דווקא פרקטיקה נפוצה.

הידיעה במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", שפישמן הוא בו בעל מניות פסיבי (ולפי השמועה, בלתי מרוצה), אגרסיבית יותר, ורועי ברגמן כותב כי "בשוק לא קנו את האיפוק ושלחו את האג"ח של מירלנד לשיעורי תשואה לפדיון תלת-ספרתיים". ברם, גם הידיעה שלו מוקדשת כולה למירלנד. אבריאל, בטור הארוך שלו, כותב גם את הדברים הבאים: "בניגוד לרושם שאפשר לקבל, ואולי גם בניגוד למה שפישמן ואנשיו יבקשו לשדר בתקופה הקרובה, המשבר של קבוצת פישמן אינו תוצאה של המשבר ברוסיה או של הקשיים בחברת מירלנד, העוסקת בהשקעות בבריה"מ לשעבר. הקשיים של פישמן התחילו הרבה קודם, ולמעשה נמשכים זה שנים".

ב"כלכליסט", השייך לקבוצת "ידיעות", פישמן מגיע לשער, בכותרת המזכירה את נפילותיו הקודמות: "לא קרן רונית וגם לא הלירה הטורקית. המשבר ברוסיה גורר את אליעזר פישמן להסדר חוב ראשון", וכובש שלא בטובתו גם את כפולת העמודים הפותחת: "אליעזר פישמן נכנע למשבר ברוסיה ומנהל מגעים להסדר חוב במירלנד, הראשון בהיסטוריה שלו. המשקיעים חוששים כי הבנקים ישתלטו על אחזקות פישמן בכלכלית-ירושלים והפירמידה שלו תקרוס", נכתב, ללא כחל ושרק, בכותרת המשנה לכתבה של אורן פרוינד.

ואולי אפשר בהקשר של המשבר של פישמן לקרוא גם את מה שכתב באופן כללי סגן עורך "גלובס" אלי ציפורי, בטורו הפותח את הגיליון, בחלק המוקדש להתמוטטות האג"ח הקונצרניות: "כשהשווקים מתהפכים מסיבה זו או אחרת (בדרך כלל כשהריביות מתחילות לעלות), מגיעה ההכרה או ההבנה שהמלך הוא עירום. השבוע, ברוסיה, הבינו את זה רק בדצמבר, אף שהתהליך התחיל עוד הרבה לפני כן. בשלב הזה, הגאות של הכסף הזול מסתיימת, ולפתע רואים מי שחה בעירום. כלומר, כל התשואות הזעומות על ההשקעות והשבריריות של החברות השקועות בחובות, ואיתם הבנקים או המוסדיים המלווים – נחשפים לעיני כל".

ממשלה זמנית

"המתמחה, הלוביסט, הרל"ש וזה שפרש" היא הכותרת הראשית המחורזת של "כלכליסט", הרומזת לאופן המבזה שבו מתחזק נתניהו את ימיה האחרונים של ממשלתו הצרה, שהוא מחזיק בה במספר רב של תיקים מטעמים שאין להם דבר עם טובת האומה: "עורך-הדין שהוסמך בתחילת החודש ינהל את מטה שר האוצר, הלוביסט של התיירות הרפואית יהיה אחראי על משרד התקשורת, וראש הלשכה, שמעורב גם בקצא"א, יפקח על שניהם", נכתב בכותרת המשנה לראשית. "ראש הסגל, שזוכה לאמון אשת ראש הממשלה, הוא גם זה שאחראי על כל המינויים, ומנכ"ל המשרד רצה לפרוש, אבל נתקע. לאחר פיטורי שרי יש-עתיד והתנועה, בנימין נתניהו מנסה להשתלט על העבודה במשרדי הממשלה באמצעות אנשי שלומו. אלה האנשים מטעם שינהלו את המדינה עד הבחירות".

צפון-קוריאה

קצין בצבא צפון-קוריאה מריע לרודן קים ג'ונג און, פיונגיאנג, אפריל 2012 (צילום: Astrelok / Shutterstock.com)

העיתונים מדווחים בהבלטה על התגובות לגניזת הסרט "ראיון סוף" של סת רוגן על-ידי חברת סוני, שנפגעה ממתקפת האקרים שמקורה כביכול ברודן הצפון-קוריאני קים ג'ונג און, שהושם ללעג בקומדיה הפרועה. "אנחנו לא יכולים לקיים חברה שבה דיקטטור כלשהו כופה צנזורה" הוא הציטוט של נשיא ארה"ב ברק אובמה על שער "כלכליסט". מובן שהנשיא אמר את הדברים מתוך חברה שבה דיקטטור כלשהו כפה צנזורה. כותרת על שער "ידיעות אחרונות" קוראת: "צפון-קוריאה מאיימת להגיב בחומרה אם ארה"ב תמשיך להאשים אותה במתקפת הסייבר נגד הסרט", ואילו זו שעל שער "הארץ" טוענת כי "צפון-קוריאה מאיימת: דורשים להשתתף בחקירה". הנה כבר סרט ההמשך כותב את עצמו.

פינת הטוקבק

תגובות מתוך פוסט עמודי השער של העיתונים בדפי הפייסבוק של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", היום

ענייני תקשורת

"בהוצאת מחברות-לספרות החליטו לנצל את פקיעת הזכויות על הספר 'הנסיך הקטן' ולתרגמו מחדש לעברית", נכתב בכותרת דיווח של מיה סלע ב"גלריה" של "הארץ".

עוד במוסף: כתבה מתורגמת של טדי ויין מה"ניו-יורק טיימס" עוסקת במה שהוא, לדעת הכותב, תופעה: היעלמותם של "ציטוטים בלתי נשכחים" מהקולנוע העכשווי. "אם אתם לא יכולים להתמודד עם האמת ('בחורים טובים') שבמותם של המשפטים בני הציטוט, ועם הקשר המשמעותי של התופעה למספרם המצטמצם של סרטי איכות שמגיעים למאסה קריטית ותורמים להגדרת התרבות, דעו שרק אנחנו אשמים במצב הביש הזה ('לורל והארדי'), משום שאנחנו מתעלמים מהסרטים שהיו יכולים להניב אותם", מסכם ויין. "אנחנו גדולים. רק האופן שבו אנחנו עושים סרטים מתוחכמים למבוגרים וצופים בהם – הוא נעשה קטן ('שדרות סנסט')".