בלי הספרה 2

תחת הכותרת "השיטה צורחת שוב" כותב נדב פרי בעמוד הדעות ב"גלובס": "בואו נדבר רגע על הכנסת הבאה, מהיוצאת כבר ממילא שמענו די והותר. הכנסת הבאה תהיה מלאה במפלגות בינוניות. יהיה כאלה שיהיו בינוניות גדולות וכאלה שיהיו בינוניות קטנות, אבל מפלגה גדולה לא תהיה שם. מה אתם יודעים, קמפיין גרוע של הליכוד (וכבר היו תקדימים, ואפילו לא מזמן), ונמצא את עצמנו בלי אף מפלגה עם הספרה 2 בקידומת.

"זה אומר שבכל מקרה הקואליציה הבאה תמנה חמש סיעות לכל הפחות. היה ונתניהו ירכיב אותה, קיים סיכוי סביר שהיא תהיה הרמונית ותפקודית כמו הקואליציה היוצאת. דמיינו: כחלון ונתניהו, ליברמן ונתניהו, דרעי ונתניהו – בכל הצמדים האלה בנפרד קיימים מאגרי חשדנות ואיבה שלא נופלים בכלום מאלה שפירנסו את כולנו במשבר המתמשך של הצמד לפיד ונתניהו.

"אז הרבה מפלגות יהיו גם בקואליציה הבאה, דם רע יהיה גם יהיה – אז מה בעצם אנחנו עושים כאן? מה זה כבר משנה אם המשבר הקואליציוני על התקציב הוא בין ביבי לבין יאיר או בין ביבי לכחלון?

"אגב, האפשרות שנתניהו לא ירכיב את הקואליציה הבאה לא תייצב את העסק. נהפוך הוא. כדי להדיח את נתניהו יהיה צורך בקואליציה משולשת או מרובעת של מפלגות בגודל דומה. לכו תכריעו עכשיו מי ינהיג, מי ינווט ומי יוביל. אולי רוטציה. נו, זה מרשם בדוק להגברת המשילות.

"הפוליטיקה הישראלית איבדה את האקסיומות. האקסיומה שבמרכז המפה נמצאות שתי מפלגות גדולות, ליכוד ועבודה – קרסה מזמן; האקסיומה שמפלגה חדשה לא יכולה לפרוץ לפתע ולהפוך למפלגת שלטון – קרסה כשקדימה הוקמה, וזו שטענה שמפלגה גדולה לא יכולה להיעלם בן-רגע – קרסה כשקדימה התפוגגה. מה זה אומר: שרבים בלי כללים. מה הופך את הרצוג למועמד לראשות ממשלה יותר מכחלון? מה גורם לחשוב שהליכוד בהכרח יהיה המפלגה הגדולה ביותר, ולא הבית-היהודי? כבר הוכח במערכות הבחירות האחרונות שמומנטום טוב בשבוע האחרון של הקמפיין יכול לעתים להיות שווה גם עשרה מנדטים.

"שום פוליטיקה חדשה לא ניצחה בבחירות הקודמות. פוליטיקאים חדשים כן, פוליטיקה למרבה הצער – לא. כל זמן שהשלטון בישראל נגזר ממערכת סבוכה של הסכמים משפטיים בין ארבעה, חמישה או שישה גופים יריבים, שעל הדרך גם מתחרים זה בזה – אין סיכוי להגיע ל'יציבות שלטונית', פסגת האולימפוס הנכספת של הפוליטיקאים", מסכם נדב פרי.

יש לציין כי מאמרו של פרי פורסם במהדורה המודפסת של "גלובס" שהופצה לפני מסיבת העיתונאים של נתניהו ששודרה במהדורות המרכזיות של שלושת הערוצים. מתברר כי ראש הממשלה שותף לניתוחו של פרי ותמים דעים עם מסקנותיו: "חשוב לתת כוח למפלגת השלטון", אמר נתניהו בנאומו. "כאשר יוצאים עם הרבה מפלגות בינוניות, קשה להנהיג. צריך לבחור מפלגת שלטון גדולה. כדי שלראש ממשלה יהיה מנדט מהציבור, הוא צריך מנדטים".

גילוי נאות: תיקון שיטת הממשל ועידוד יצירת גושים פוליטיים גדולים עמדו בראש סדר יומה של עמותה שבפעילותה נטלתי חלק. העמותה הציגה תוכנית תיקון מקיפה, מבוססת מחקר, ופעלה לקידומה בתקופת כהונתה של הכנסת הקודמת. רק מקצת מהצעות התיקון לשיטה, שגובשה על-ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה (מו"ל אתר זה) – ולא החשובות בהן – יושמו ביוזמת יש-עתיד בחוק המשילות שעבר בכנסת הנוכחית, במרץ 2014.

דם רע

אין בכוחה של שום שיטת ממשל למנוע "דם רע". להימנע מכך אמורים הנבחרים עצמם, לא חשוב מאיזו מפלגה – ובראשם הנבחר מס' 1. הדם הרע אינו זורם רק בעורקיהם של הנבחרים, הוא זורם בין מחנותיהם בתקשורת. התיעוב ההדדי, היוהרה, ההתחסדות, השאפתנות האישית, הפופוליזם הזול, העמדת הפנים, השקר וההסתרה – כל אלה אינם נחלתם הבלעדית של עושי המדינאות ושחקני הפוליטיקה. העיתונים לא רק משקפים את המחלה, אלא גם נגועים בה.

"בנימין נתניהו בא לפוצץ. לא פיוס היה באג'נדה שלו, אלא פיצוץ. הוא מפוצץ את הממשלה שלו על כל חוק שבו תמך ולמענו הצביע. חוק שאמור לתת לזוגות צעירים הנחה גדולה ברכישת דירה ראשונה. מי האמין שבסוף נלך על המע"מ 0 לבחירות", כותב בן כספית בעמודו הראשון של "מעריב", לכאורה העיתון הפלורליסטי ביותר במדינה, מתוקף הנסיבות.

"חמישה תנאים הציג נתניהו בפני לפיד, חלק מהם משפילים ממש. ביבי רוצה בחירות עכשיו. יש סימנים מובהקים לכך שמה שפורסם אתמול (שלישי) בעמודים אלה נכון ויציב. לנתניהו יש סיכום עם החרדים. לא רק על אי-הפלתו עכשיו, אלא גם על המלצה עליו אחר-כך.

"ישראל הולכת עכשיו לבחירות על שטויות. כבר שבועות שראש הממשלה לא עושה שום דבר חוץ מקמפיין בחירות והפרחת ספינים שבועיים אלקטורליים. כל זה כשלפנינו אתגרים דחופים ובוערים", כותב כספית.

ועכשיו לדרבי

בשתי שורות מסודרות הקבוצות, ורק שירת ההמנון (ברגש) חסרה: חיים שיין, שלמה צזנה, דן מרגלית ומתי טוכפלד – מול נחום ברנע, סימה קדמון, סבר פלוצקר ותמי ארד.

חיים שיין במדי "ישראל היום" פותח ושר ברגש את ההמנון שלו: "השאלה מי אשם בהקדמת הבחירות אינה רלבנטית. עלות הבחירות קטנה בהרבה מהנזק הכלכלי שיכול היה להיגרם אם יאיר לפיד היה ממשיך בתפקידו כשר אוצר, ומהנזק הבטחוני-מדיני אם ציפי לבני היתה ממשיכה בחיזוריה אחרי אבו-מאזן ובנסיונותיה לשאת חן בעיני הממשל האמריקני. לשמוע את ציפי לבני מגדירה את עצמה 'ציונית' ואת אנשי הימין מגשימי החזון הציוני 'קיצונים' יכול לעורר גיחוך. הייתי מוכן לשלם הון כדי לראות את שליחיו של יאיר לפיד מחזרים אחרי חברי-הכנסת של הסיעות החרדיות ומבטיחים להם אי-שוויון בנטל. כך חולפת תהילת שעה של הבטחות גדולות שהכזיבו. לתנועה יש-עתיד אבד המצפן המוסרי והערכי.

"הגיעה העת, לאחר קרוב ל-70 שנות עצמאות, שאזרחי המדינה יכריעו בשאלות היסוד באשר לחזונה, לדרכה ולעתידה של המדינה. בכל מערכות הבחירות, עד עתה, הדיון המהותי נדחה מפני סוגיות שבצדי הדרכים. הוויכוח האמיתי הוא בין הימין לבין השמאל. כל אותם אלה שמצויים במרכז משולים לנוסעי מכונית תקועה בצומת ומסרבים לקבל החלטה באשר להמשך המסע.

"בבחירות הקרובות יקבעו אזרחי ישראל אם מדינתם היא מדינת הלאום של העם היהודי או עוד מדינה ככל המדינות. אם ירושלים תישאר מאוחדת בריבונות ישראל או שתשמש בירת מדינה פלשתינית, סניף של הח'ליפות האסלאמית המתעצמת, ואם הציונות הגיעה לסוף דרכה על-פי חזון השמאל, או שיש להמשיך ולבנות את ארץ ישראל ברוח חזונו של הימין. ההתמודדות עם מחירי הדיור ויוקר המחיה יכולה להתבצע בהחלטות שלטוניות לא מסובכות, אם יש אחריות משותפת של כלל השרים", מסכם שיין את חזונו.

נחום ברנע דווקא סבור כי השאלה "מי אשם?" היא בהחלט רלבנטית. הכותרת לטורו היא "העם אשם", והוא מזכיר לקוראים הצעירים מי היה האיש שלנעליו נכנס אמש בנימין נתניהו. "העם אשם, אמר למעשה יצחק בן-אהרון, מראשי מפלגת העבודה, כאשר הבוחרים הפנו ב-1977 עורף למפלגתו ובחרו ממשלה בראשות מנחם בגין. דבריו של בן-אהרון שימשו במשך שנים דוגמה ליוהרה, לאטימות ולניכור של מפלגת העבודה".

ברנע הודף את הכדור למגרשו של נתניהו ומציע שני לקחים מן המופע הטלוויזיוני של ראש הממשלה בשלוש המהדורות המרכזיות: "הלקח הראשון הוא שממשלות אינן תוכנית ריאליטי. לא בוחרים ממשלות, מנהלים ממשלות. אם מי שעומד בראשן לא מסוגל להנהיג אותן, הן מתפרקות; הלקח השני הוא שהסדקים בתפקודה של הקואליציה מתחילים לא מהשותפים, אלא ממפלגת השלטון.

"את ההצדקה לפיטורי השניים", כותב ברנע על פיטורי לפיד ולבני בידי נתניהו, "צריך למצוא בהווה, לא בעבר. במצב שנוצר המשך הישיבה שלהם ושל שריהם סביב שולחן הממשלה היה עלבון למעמד ראש הממשלה, עלבון להם ועלבון למערכת הפוליטית. הגיע הזמן לחתוך. אבל התיאור שלהם בפי נתניהו היה מגוחך. הוא ניפח את חטאיהם כביכול לממדים מפלצתיים. הגרעין האיראני, חמאס, חיזבאללה, דאע"ש, אובמה, לבני ולפיד: כולם קשרו קשר להשמיד את הלאום היהודי, ובראשו את נציגו הנבחר. רק אדם עם נפש מאוד נסערת, מאוד מוטרדת, יכול לנפח את יריביו לממדים כאלה".

"פוטש בננה" היא הכותרת לטורה של סימה קדמון: "בושה גדולה וגרוע מזה – מבוכה – אלה התחושות שעוררו דבריו של ראש הממשלה במסיבת העיתונאים ההזויה שקיים אמש [...] מסיבת העיתונאים המבוהלת הזכירה את נתניהו הישן, זה שהיה אץ-רץ לאולפנים כדי להסביר משהו שמוטב היה אילו היה סופר קודם עד עשר. זה היה נתניהו האימפולסיבי, הנלחץ, המזיע, שמאמין שהמלים שלו יכולות לשנות מציאות. התיאור הדרמטי של שר אוצר החובר במחשכים לשרת המשפטים כדי להדיח ראש ממשלה מדאיג אפילו מהבחינה הקלינית".

איתמר אייכנר הביא על פני כפולת 6–7 ב"ידיעות" את נאום ראש הממשלה במהדורה מוערת. שבעה קטעים בנאום צבועים וממוספרים, כאשר הערות השוליים בשורה התחתונה מודגשות וממוספרות אף הן – פורמט מאיר עיניים לממהרים ולקוראי הכותרות. לדוגמה: כותרת הערה מס' 7 היא "תמך אבל תוקף: נתניהו מאשים את לפיד בכישלון שהוא עצמו תמך בו: חוק מע"מ אפס אשר אושר בממשלה ונתניהו הצביע בעד החוק". דברי נתניהו המסומנים בנאום (מס' 7): "זה לא היה לרוחי. החוק לא יוריד את מחירי הדיור ואני חושב שמה שיקרה זה להפך. יורידו המע"מ, אבל הקבלנים יעלו המחירים ויהיו קומבינות, ולכן אני לא מסכים עם זה".

נזקי המיאוס

העימות החזיתי בין שני הטבלואידים רבי-התפוצה מציג בפני הציבור שני נארטיבים מקבילים, שלעולם לא ייפגשו. אפשר להתייחס לכך בסלחנות ולומר: כמו בבית-המשפט, כל חומרי התביעה וההגנה מונחים על השולחן. לציבור נותר רק לשמש שופט ולבחור מהי הגרסה הקבילה בעיניו.

כותרת מאמרה של תמי ארד בעמוד הדעות של "ידיעות" שואלת "מי ינצח בבחירות". אחת התשובות בגוף המאמר היא "מי שיצליח לגרום לציבור האדיש בדרך כלל להשתכנע שהבחירות האלה הן לא רק כלכלה מול ביטחון".

נכון הוא שהציבור אדיש בדרך כלל ושיעורי ההצבעה נמוכים מכפי שצריכים להיות. אלא שהבעיה אינה אדישות, הבעיה היא המיאוס. הנזק האגבי מן ההתגוששות המכוערת בין הטבלואידים עלול להחריף את תחושת המיאוס שהציבור רוחש למערכת הפוליטית, תחושה שעלולה לגרום לו להסתגר בבית, להיכנס לממ"ד ולא להצביע כלל. וזאת אל מול ההצבעה המובטחת של החיילים הנאמנים במפלגות המגזריות, שייצאו להצביע בהמוניהם. הפעם, בגלל אחוז החסימה הגבוה, יש אפשרות שאזרחי ישראל הערבים ייצאו להצביע יותר מבעבר, כדי לתמוך ברשימה המשותפת שמתחילה להתגבש בימים אלה.

ובינתיים ב"הארץ"

"כ-ו-ל-ם נגדו. השרים עלבו בו, שותפיו קשרו נגדו, ורק ברירה אחת הותירו לו. נתניהו פתח אמש בקמפיין והתרפק על זכרונותיו מממשלה שכבר לא תהיה לו. לפחות תיאום עם החרדים עדיין יש". אלו הן הכותרת וכותרת המשנה לטורו של יוסי ורטר הבוקר.

"בהתחשב במצב, מה שהיה לראש הממשלה להציע לציבור אמש אלה זכרונות מממשלתו הקודמת ברוכת ההישגים. ואכן, אין להכחיש כי היו בה לא מעט אישים איכותיים, מנוסים, יעילים. אהוד ברק, דן מרידור, בני בגין, מיכאל איתן, גדעון סער, משה כחלון. מלבד האחרון, שמתכוון לחזור בראש סיעה עצמאית, איש מהג'נטלמנים האלה לא יהיה בממשלה הבאה, אם נתניהו יקים אותה, מן הסיבות הידועות. מי שכן יהיו בה, בבסיסה, הם אנשי הבית-היהודי והחרדים".

אגב חרדים, ורטר מביא אנקדוטה "שמספרת את הסיפור כולו": "בעוד המערכת הפוליטית מתמרקת לקראת פגישת נתניהו-לפיד בערב, שוחח מי ששוחח בכנסת עם חרדי רב-השפעה ביהדות-התורה. היה לו ניחוש מלומד: 'ביבי יגיד ליאיר, בוא נקפיא את חוק מע"מ אפס, ואת הכסף שנחסוך, כ-3 מיליארד שקלים, ננצל למטרות יעילות יותר, כמו הפחתת המע"מ על מוצרי מזון בסיסיים'. כמה שעות אחרי, הנוסח הזה, מלה במלה, הופיע בהודעה הקרבית ששיגרה לשכת רה"מ לתקשורת, דקה לאחר סיום פגישת הפיצוץ בין השניים. כלומר: החרדים, שרמת התיאום בינם לבין נתניהו משתווה רק לזו של שיתוף הפעולה הבטחוני בין ישראל לארה"ב, ידעו מראש כיצד תסתיים סאגת המשבר הקואליציוני. הם היו עמוק בלופ. מנטלית, הם כבר לגמרי בקואליציה הבאה".

את לפיד מתאר ורטר כמי שהפגין "חובבנות לתפארת". "כל סימני האזהרה והנורות האדומות שהיבהבו בחוזקה מתחילת השבוע (הצהרותיו הלוחמניות של נתניהו בסיעה, ההדלפות מחוגי רוה"מ על סבירות נמוכה להצלחת המפגש, אמירתו המפורשת כי לא יתמוך בחוק מע"מ אפס, בבת עינו של לפיד, ועוד ועוד) לא הפילו את האסימון לשר האוצר. הוא צעד בעיניים פקוחות, כטירון בן יומו בבה"ד 4, אל תוך האמבוש שנתניהו טמן לו רק כדי להינזף שם ולחטוף את הטקסט המעליב טרם צאתו מהמשרד", כותב ורטר.

דבר העורך

אלוף בן, עורך "הארץ", במאמר פרשנות פוליטי, רואה בבחירות הקרובות לכנסת ה-20 "משאל עם על המשך שלטונו של נתניהו": "האם הציבור הישראלי רוצה בו לתקופת כהונה רביעית או מעדיף להיפרד ממנו ולשלוח אותו לביתו בקיסריה". "זה כל הסיפור", כותב בן. "האם נתניהו ישמור על מעמדו כפוליטיקאי היחיד שיכול להרכיב קואליציה, כמו שעשה בשתי מערכות הבחירות הקודמות – או שיריביו יצליחו הפעם לאחד כוחות נגדו ולהשאירו בחוץ".

דבר המו"ל

יואל אסתרון, מו"ל "כלכליסט", כותב טור דעה קצר בעמ' 2 של עיתונו. הוא משווה בין הדיכאון הקליני של מנחם בגין לבין הפרנויה של בנימין נתניהו וטוען: נתניהו לא יתנדב להגיד "אינני יכול עוד". רק הציבור יוכל לשלוח אותו הביתה בבחירות הקרובות.

"את הפרנויה של ביבי אף אחד לא מנסה להחביא. היא ניבטת מכל הצהרה שלו. יועציו ומלחכי פנכתו מטפחים אותה ומשווקים אותה בלי בושה. ביבי טוב ליהודים? פרנויה זה טוב ליהודים. עוד יעשו מזה סיסמת בחירות".

שנתיים שנזרקו לפח

בעוד שמוסף "ממון" מביא בשערו ובכפולתו הפותחת את סיפורם האישי של שלושה זוגות – אלה שחיכו להטבת המע"מ ("חבל שחיכינו"), אלה שלא חיכו להטבה ("קנינו והרווחנו") ואלה שקנו אתמול דירה ("העיכוב עלה לנו הרבה כסף") – שלושת הכלכלונים עוקבים אחר המשבר בהיבט המערכתי ומנסים לאמוד את נזקיו. שלושת העיתונים מקדישים את רוב עמודיהם לרפורמות ולפרויקטים שנתקעו. אפשר לראות בכך הצהרת כוונות לאסטרטגיה המערכתית של עיתוני הכלכלה, שהפכו בשנים האחרונות לעיתוני החברה האזרחית. עד כמה גדולה תהיה השפעתם על החלטת האזרח במי לבחור – לא ברור, אבל יותר מבכל מערכת בחירות קודמת, הפעם לא יוכלו הבוחרים לטעון "לא ידענו".

ב"גלובס" מדווח עמירם ברקת כי החשבת הכללית באוצר, מיכל עבאדי בויאנג'ו, תתפוס את מקומו של ראש הממשלה החל ב-1 בינואר 2015 כממונה על ביצוע התקציב, בהנחה שהתקציב לא יאושר עד אז. מאותו רגע יתנהל תקציב המדינה בהצמדה לתקציב 2014 לפי מנגנון הקבוע בחוק. על-פי נתון זה צפויה מערכת הביטחון לקבל רק 1.7 מיליארד שקל מ-6 המיליארד שהובטחו לה.

ב"כלכליסט", תחת הבאנר "שנתיים של עבודה נזרקות לפח", מובאות 30 רפורמות תקועות, ומולן רק שש רפורמות שצלחו בשלום ובעוד מועד את הליכי החקיקה, ואלו הן: מתן יתר עצמאות לוועדות הבנייה המקומיות; חיזוק התחרות בשוק המזון; יישור קו עם תקינה בינלאומית והסרת המחסום הביורוקרטי; שמים פתוחים; הקמת שני הנמלים החדשים בחיפה ובאשדוד; חקיקת סגירת רשות השידור והעברת חוק השידור הציבורי (מימוש שני ההליכים יתעכב לפחות עד הקמת הממשלה הבאה).

הנה מקצת מן הרפורמות שנתקעו: רפורמה בשירותי הבריאות, בכספי קק"ל, במיסוי משאבי טבע, בהנפקת החברות הממשלתיות; יישום רפורמת הסדרי החוב; הגבלת שכר הבכירים; רפורמה בתקשורת הקווית; הבראת הדואר; 0% מע"מ ברכישת דירה ראשונה; חוק השכירות ההוגנת; רפורמה בדיני המשפחה; רפורמה בסדר הדין האזרחי; יישום המלצות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני; רפורמות בחברת חשמל, בתחבורה ציבורית, במטרופולינים ובתאגידי המים.

שוק תקשורת מקרטע

נתי טוקר ואמיר טייג מונים ב"דה-מרקר" שבעה רפורמות וחוקים הנוגעים לשוק התקשורת שנתקעו וסיכויי מימושם ירדו בעקבות פיזור הכנסת. הנה מצבם של חמישה מהם הנוגעים לתשתיות לשידורי תוכן ולעיתונות הכתובה: 1. פירוק רשות השידור מתבצע, אבל חוק השידור הציבורי מדשדש. הקמת התאגיד תוקפא כנראה, בעיקר בגלל העדר יכולת לבצע מינויים לתאגיד ולמועצה הציבורית. 2. הליכי החקיקה לקידום "חוק 'ישראל היום'", שעבר קריאה טרומית, ייעצרו ולא חל עליהם רצף לכנסת הבאה, כך שמי שירצה להגיש בה את הצעת החוק מחדש, ייאלץ להתחיל מהתחלה. 3. חוק פיצול ערוץ 2 בין הזכייניות רשת וקשת ב-2015 לא עלה אפילו לקריאה טרומית וסיכוייו נמוכים. 4. חוק המאפשר קיום מכרז לערוצי טלוויזיה חדשים ושידור באינטרנט לא יקודם. 5. אין הליכי חקיקה להארכת זכיונו של ערוץ 10, המסיים את זכיונו בסוף השנה.

שיכאב להם כמו

עוד כמה תמונות של נבחרינו כשהם עוטים מדי נאצים, ונתקשה לזהות אותם באזרחי. הפעם הולך "מעריב", הסולידי לכאורה, בעקבות "וואלה" (ביום ראשון), ונענע 10, "הארץ", "ישראל היום" ו"ידיעות" (ביום שני), ומפרסם את רצף התמונות, תוך מתן קרדיט חמור סבר או מבודח: "צילום: מתוך פייסבוק".

מפיץ תמונות בכירי המדינה במדי נאצים, כהניסט בן 25 המתקרא "נתן זועבי", מכריז "זו לא הסתה", ומספק לעיתון כותרת המשתרעת על פני עמוד שלם בנוגע לתוצרתו הגרפית. "אני רוצה שיכאב להם (לפוליטיקאים) כמו שכואב לי על מה שקורה בארץ וכל זה שהפוליטיקאים מפקירים את יהודי ארץ ישראל". דברים זהים לחלוטין אמר האיש לנענע 10 שלשום, כך שאין בנושא בלעדיות או חידוש.

הבלטת השיח הפייסבוקי הסוציופתי בעיתונות הכתובה (הדיגיטלית והמודפסת) היא עוד הוכחה לשקיעתה המהירה.

ברנע בנרקיס

קשה להתרגל לקרוא את נחום ברנע כשהוא (כלומר, הטקסט שלו) מופיע בגופן מעוצב, צאצאו של ה"נרקיס" הקלאסי, שעיצב חתן פרס ישראל צבי נרקיס, וקרוב משפחה של משפחת ה"נרקיסים", הגרסה הדיגיטלית המוטמעת במעבדי הטקסט של מיקרוסופט.

מערכת "ידיעות" משתדלת, כך נראה, לבדל את הטקסט של מאמרי הפרשנות המיוחדים מן המאמרים המופיעים בעמודי הדעות שבסוף קונטרס החדשות, כמארחת המוציאה במקרים מיוחדים את סט כלי הכסף מהמזנון. מוזר לקרוא את ברנע, ההוגה הוותיק שכל יצירתו על תפארת הפרנק-ריהל (הוותיק והקריא ממנו), מתקשר עם קהלו בגופן החיוור שמשמש בדרך כלל לטקסטים מעוצבים – קטלוגים למשל. הנה ניחוש: העיתון, שעדיין שרוי בסביבה העיצובית של שנות ה-70, יזנח את ההרפתקה הקטנה ויחזור למראהו הרגיל, הנוח לקריאה והיעיל יותר.

בעיה נוספת הנגזרת מן השינוי היא טשטוש הבידול שהשתרש בין גופן המאפיין טקסט עיתונאי לגופן המיועד לתוכן שיווקי. עד כה ניסו התכנים המסחריים לחקות את האות המערכתית. הייתכן כי תכנים מערכתיים מבקשים לחקות את האות המסחרית?

ערוץ 10

שלמה נחמה (צילום: משה שי)

שלמה נחמה (צילום: משה שי)

שלמה נחמה ואילן שילוח בוחנים השקעה בערוץ 10. הם אמורים לקבל שליטה במקום יוסי מימן, אך טרם נחתם הסכם כלשהו. נחמה מתכוון להזרים יותר מ-100 מיליון שקל לכיסוי חובותיו המיידיים של הערוץ, מדווחים אמיר טייג ונתי טוקר ב"דה-מרקר".