1 + 1 = פאניקה

"עורך באחד מערוצי הטלוויזיה בניו-יורק הסתכל על הליין-אפ וגילה שאין מספיק חדשות. הוא לקח מקרה תקיפה של קשישה וחיבר עם מקרה תקיפה של קשיש אחר ועשה מזה אייטם. ומה קורה כשעושים 1 + 1 בעיתונות? יוצאת תופעה. במקרה הזה יצאה כותרת בנוסח 'ערב של אלימות נגד קשישים'. למחרת הערוצים המתחרים הוסיפו עוד אייטם ועוד אחד ועוד אחד – וכשמכוונים את הפנס אל כמה תופעות, מקבלים 'קיץ של אלימות נגד קשישים'".

מי שעוסק בעיתונות חייב לחפש בין האבחנות את התובנות. אסור להיות דטרמיניסטי, להסכין עם חיי הכלבים במלונות שסביב הזירה ולחפש בהן היגיון מדעי

את הדברים הללו השמיע בשבוע שעבר אורי רוזן מעל במת אולם ההקרנות במוזיאון תל-אביב, מיד עם תום הסרט המטריד "חיית הלילה". גיבור הסרט הוא צלם זירות אסון, המתמחה בהגעה ראשון לזירות אסון ופשע נחשקות (לבנים, עשירים). ככל שהוא נועז יותר, הוא מבוקש יותר, מתוגמל יותר ומתוחכם עד כדי נוכחות בזירה רגע לפני שהפשע מתרחש. הזמנת רוזן לדבר אחרי הסרט – כמי שמבין טוב מאחרים את כוח המשיכה הרייטינגי שבכתבות מזירות פשע במהדורות היומיום, ויודע משהו על תורת המשחקים – היא ללא ספק הברקה.

רוזן הוא המנהל והעורך הראשי של "מאקו", והוא מכיר מנסיונו את עבודת מערכות החדשות בעיתונות הכתובה ("מעריב"), המשודרת (ערוץ 10) והדיגיטלית. הוא לא בא לדבר בפני קהל צופים מזדמן. הוא הופיע בפני קהל עיתונאים, בהקרנה שיזם ארגון העיתונאים. ב-15 הדקות שבהן דיבר, בליווי מצגת גרפית, הציע רוזן מפתח לפענוח מניעי ההוויה התקשורתית מנקודת ראותה של תורת המשחקים, שעיקרה: כלי התקשורת לכודים במשחק תחרותי בינם לבין עצמם, שהולך ומסתחרר ללא יכולת לבלמו.

"קיץ הכרישים" במגזין "טיים", 2011

"קיץ הכרישים" במגזין "טיים", 2011

רוזן משרשר בהופעתו הקצרה רצף אנקדוטות ומקרי בוחן, ולהמחשת דבריו הוא עובר מ"קיץ האלימות נגד הקשישים" ל"קיץ הכרישים" – אותו בולמוס איתור כרישים תוקפניים בחופי אמריקה שהעסיק את האמריקאים בעונת הרחצה 2001 ועורר פאניקה ציבורית שזכתה לשער וכתבת נושא ב"טיים מגזין". הפאניקה הזאת כיכבה בחדשות עד שהתפוצצה בהלה אמיתית שאיש לא ציפה לה, כולל העיתונאים: אירועי ה-11 בספטמבר.

הן לאחר קיץ האלימות נגד הקשישים והן אחרי קיץ אלימות הכרישים, התברר עם סיכום הנתונים כי מספר המקרים לא רק שלא היה גדול מן הממוצע הרב-שנתי, אומר רוזן, אלא אף קטן ממנו. את שני המהלכים החדשותיים האלה – קשישים וכרישים שסונתזו וזוקקו בחדרי העריכה כדי לתחזק את קהל הצופים המתנמנם בעונת המלפפונים במנות-יתר של ריגוש וחרדה – הגדיר רוזן כ"ז'אנר הפאניקות הציבוריות", שהוא, כידוע, ז'אנר נפוץ למדי בעיתונות העולמית בכלל והמקומית בפרט.

חרדה במינון גבוה היא סם מסוכן, במיוחד לקהילה שלמה. השלכותיה הידועות הן הקצנה, הסתגרות, חשבונאות, תוקפנות, קורבנוּת, ואגב כך הקפאתם או כיפופם של כללי מוסר בסיסיים.

מת לסיים

אורי רוזן הוא חוקר-חובב, הבוחן זה עשור את הקשר שבין תורת המשחקים לתקשורת. הופעתו בנושא היא אחת מרבות, וספר שחיבר בנושא עומד לצאת לאור בקרוב. הפעם, לדבריו, הוא משתמש בתורת המשחקים כדי להראות "שאנחנו לא אשמים, שהעיתונאים לא אשמים. גם הבעלים של אמצעי התקשורת לא בהכרח אשמים". לא רק שכל אלה יוצאים פטורים מאשם, אלא יש גם חשודה רגילה. "אני מנסה להראות שמי שאשמה היא הסיטואציה. המשחק".

"אנחנו במידה מסוימת רק שחקנים במשחק. כשקובעים את כללי המשחק, התוצאות על-פי תורת המשחקים הן כמעט תמיד אותו הדבר. תורת המשחקים היא ענף של חקר קבלת ההחלטות, שמנסה להראות כי במצב מסוים שחקנים רציונליים הגיעו לתוצאה בדרך כלל ידועה מראש, ומנסה לעזור להם לקבל את ההחלטות הנכונות. כדוגמה מביא רוזן את "מכירה פומבית של דולר". זהו משחק שבו מוצע למכירה שטר של דולר אחד, על-פי הכלל הבא: לאחר שהוחלט על הזוכה במכירה, גם הוא וגם מציע ההצעה השנייה בגובהה צריכים לשלם את הסכום שהציעו, אבל רק הזוכה מקבל את השטר.

אורי רוזן (צילום: "העין השביעית")

אורי רוזן (צילום: "העין השביעית")

"זהו משחק מאוד נפוץ בחיים האמיתיים" אומר רוזן ומדגים. "למשל, כשיש לך גל פתוח, ואתה [כעורך או כמנהל] מת לסיים אותו, אבל השקעת בו המון וכך גם המתחרים שלך". גם הכתבים עייפים, ובכל זאת "אתה שולח אותם לעשות עוד ועוד כתבות מגזיניות, ולא יודע מתי לרדת [מהשידור]".

כולנו מכירים את הרגע שבו ברור כי הציבור מותש מרצף השידורים, וברור שאין עוד טעם להמשיך בשידור הרציף כי המשבר עומד על סף סיום, ובכל זאת השידור נמשך. רוזן קובע בגילוי לב כי "גל פתוח זה בדיוק מכירה פומבית של דולר". זה מסתכם בסופו של דבר לפי תורת המשחקים ב"נקודת שיווי המשקל – הנקודה שכל השחקנים במשחק מתנקזים אליה וחוקרי תורת המשחקים יודעים לחזות אותה מראש, בהנחה שהם רציונלים".

אפשר להחיל את הכלל הזה גם על הקושי לסיים מבצע צבאי רק ברגע האחרון ממש, לפני שייתקע בנקודת שיווי המשקל. ואולי ניתן להחילו גם על הצורך בתמונת ניצחון שתלווה את הכוחות החוזרים לבסיסם – צורך המזכיר את הקושי להפסיק לשחק במכירה הפומבית של הדולר למרות החתירה חסרת הסיכוי לניצחון מוחלט.

מצד שני, קשה לדרוש מן התקשורת, שפרצה לשידור הרציף בהתלהבות רבה, לסגת ממנו במהלך מושכל. הלוא שחקניה כלואים לא הרחק מ"נקודת שיווי המשקל", עד צאת אחרון הלוחמים ועד להפסקת האש האחרונה. עדיין לא ברור נגד מי תתנהל המלחמה הבאה, אבל דבר אחד ברור: היא תיפתח בגל פתוח ותסתיים בו ברגע האחרון ממש, למרות נזקיו הגדולים לציבור הרחב ולצופי הטלוויזיה בפרט (ע"ע ריגוש וחרדה).

חיקוי או בידול

רוזן עומד בדבריו על הדמיון הרב בין התוצרים העיתונאיים של צמדי מתחרים. הסצינה העיתונאית העברית יודעת כמה צמדי מתחרים כאלה, שמייצרים מוצר כמעט זהה: "ידיעות" ו"מעריב" בשנות ה-90, "ישראל היום" ו"ידיעות" בימים אלה, "חדשות 2" ו"חדשות 10" בטלוויזיה מאז 2003.

זו אינה תופעה מקומית, ורוזן מזכיר לשם השוואה את הדמיון הרב בין מהדורות ה"ניו-יורק פוסט" וה"דיילי ניוז". והוא מציג את שערי מהדורות העיתונים ב-20.6.07, היום שבו הודיעה הילרי קלינטון על התמודדותה על ראשות המפלגה הדמוקרטית. מעבר לדמיון בפורמט העמוד ובמרכיביו הקבועים, פתחו שני העיתונים בתמונת הזוג קלינטון שצולמה באותו מעמד, בתנוחת ישיבה כאילו היו בדיינר של טוני וכרמלה סופראנו. התמונה נשאה את הכותרת "הקלינטונים", כשהאות L בשמם הוחלפה בצללית אקדח, כמו האות r בכרזות "סופרנוס". גם הידיעה בתחתית העמוד היתה זהה וכותרתה כמעט זהה, ועסקה בהודעת ראש העיר מייקל בלומברג על פרישתו מהמפלגה הרפובליקאית.

הילרי וביל קלינטון על שערי ה"דיילי ניוז" וה"ניו-יורק פוסט", 2007

הילרי וביל קלינטון על שערי ה"דיילי ניוז" וה"ניו-יורק פוסט", 2007

אין כאן שום סימן לריגול תעשייתי ולהעתקת העמודים הראשונים, זה פשוט קורה. אורי רוזן מסביר איך זה קורה כשהוא מתאר את הדמיון בין שני עורכי המהדורות המרכזיות בערוצים 2 ו-10, גיא סודרי (עד לאחרונה) וישראל טויטו, ומדמה אותם להוריו, הנשואים זה 40 שנה ולא צריכים לדבר ביניהם, מרוב דמיון. "הם פשוט מכירים זה את זה, סודרי וטויטו. הם עבדו יחד, הם משחקים את השחמט הזה יום-יום. כשאתה משחק זוג-או-פרט 15 שנה ברציפות, אתה כבר לא צריך להרים את היד. אתה יכול להשאיר את היד וללכת, והיא תמשיך לשחק את המשחק במקומך".

האבחנה נשמעת נכונה. בהנחה שהשניים מתחרים על שוק דומה (ולא על פלחים שונים), הם צוברים ניסיון רב ושפע נתוני ומדדי שוק, וכל אחד מהם עושה אופטימיזציה של הנוסחה המנצחת, תוך כדי בחינת השאלה איך המתחרה יגיב.

תורת המשחקים דורשת שכל אחד מהשניים יעשה שיקול כפול, ראשית בדבר מהלכי היריב ושנית לגבי מהלכיו הוא – וכאורך ועומק ההיכרות, שני המוחות הגדולים אכן חושבים דומה, כמו צמד מוזיקלי. עם זאת, הדמיון בין המוצרים הוא כמובן חיסרון גדול. תבניות שגרתיות הן סם מקבוצת מרדימי-התודעה. שאננות וחשיבה דומה מדי הן מרשם לניוון.

הניסיון מלמד כי עיתונים שבחרו לקחת סיכון וללכת בכיוונים עצמאיים, לרוב נכשלו. בדרך כלל, אני מרשה לעצמי להוסיף, העיתון הנועז יותר הוא מס' 2. וכשזה הולך הצדה ומחפש כיוונים חדשים, הוא נתפס כמשונה, חתרני וכזה שאינו עומד בציפיותיהם ובהרגליהם של הקוראים והצופים (ראו חייו ומותו של "חדשות").

דמיון מוחלט הוא בעיה לצד החלש בצמד. המתחרה החלש ייתפס כחקיין. ל"מעריב" של נמרודי והעורכים יעקב ארז ואמנון דנקנר לא עזר הדמיון המוחלט ל"ידיעות" (ובוודאי לא הריגול התעשייתי שנלווה לכך).

אפשר אולי להחיל על הדמיון המוגזם בין המהדורות את כללי משחק הצ'יקן, מזכיר רוזן סצינה מן הסרט בכיכובו של ג'יימס דין, "מרד הנעורים": שתי מכוניות דוהרות לעבר הצוק, ומי שינטוש ראשון יוכרז כצ'יקן. הבעיה היא שהאמיץ יותר עלול לחגוג את נצחונו רק בשתי השניות שבהן תרחף מכוניתו באוויר בדרכה לתהום. ואם כך, מי המנצח, זה שאינו צ'יקן ואיננו בחיים, או הצ'יקן ששרד? התשובה הלא-תקנית המוצעת כאן היא: שניהם צ'יקנס. האחד מפחד מהשני ושניהם מפחדים מקהל הצופים.

לבלוט בתוך מגבלה

"שאלתם את עצמכם למה החדשות לא מתחילות בשמונה, אלא בשתי דקות לשמונה? אני לא יודע מי החכמולוג שאמר, 'רגע, בוא נקדים בדקה ונרוויח את הצופים שמזפזפים בטירוף שייכנסו קודם אלינו', ומישהו בערוץ המתחרה אמר, 'אז אנחנו נתחיל בשתי דקות לשמונה'", מספר אורי רוזן ומציין כי הרגרסיה הזאת בשעת פתיחת המהדורה פתחה בהדרגה פער של עד כדי רבע שעה בין המהדורות בימי השישי, שבהם התחרו שלח ודרוקר נגד לפיד. וכשזה מגיע לנקודת הגזמה שכזאת, בא התיקון: איפוס ונסיגה זוחלת מחדש.

כשנתקלים בתאומים זהים, יש לכל אחד מהם מאפייני זיהוי (וזהות) משלו. בגד, תסרוקת, עגיל, קעקוע, גינוני התנהגות שונים. אילו היו לכל אחד מהערוצים מאפיינים מובהקים, לא היה צורך בהקדמת השעה. הקדמת השעה היא הכרזה של התאום החלש: אם אינכם באים אלי בהמוניכם כי אינכם מוצאים בי ייחוד ולא בוער בכם צורך מובהק לצפות דווקא בי, בואו אלי לפחות בטעות, ואפילו בגלל זפזופ מוטרף.

אחריות כמשחק

משחק הצ'יקן ממשיך להתנהל בעיתונות העולמית, אם כי לא ברור מיהו האמיץ: העיתון המביא מידע חשוב בפרסום נמהר ולא בדוק, או העיתון החושק שיניים ומאבד זמן יקר וקהל חשוב בהמתנה לאישור המידע. בהקשר זה מזכיר לנו אורי רוזן את נסיון ההתנקשות בחיי חברת הקונגרס מאריזונה גבריאל גיפורדס: היא נפצעה אנושות מיריית רובה בראשה באירוע ירי שבו נהרגו גם שישה עוברי אורח על-ידי המתנקש ונפצעו רבים. מיד אחרי שהרדיו הציבורי המהימן NPR שידר בטעות כי גיפורדס נהרגה, הלכו בעקבותיו הרשתות CNN ופוקס-ניוז, ובעקבותיהן גם ה"ניו-יורק טיימס" וכל שאר העולם.

ציוץ שגוי של NPR מדווח על מותה של חברת הקונגרס גבריאל גיפורדס

ציוץ שגוי של NPR מדווח על מותה של חברת הקונגרס גבריאל גיפורדס

ביום הפיגועים במרתון בוסטון דיווח ה"ניו-יורק פוסט" על חשוד סעודי פצוע הנחקר בבית-החולים. ראש משטרת העיר הכחיש, אך ה"פוסט" התעקש, והדבר הביא לציטוט המידע ברשתות הגדולות ובכלי התקשורת האחרים בעקבותיהן. למחרת דווח כי הסעודי היה עד ולא חשוד. שלושה ימים לאחר מכן פירסם ה"פוסט" דיווח על אודות שני חשודים מבוקשים, דבר שגרם ל-FBI להוציא הכחשה גורפת ולבקש לנהוג בזהירות בפרסומים (שלא לפגוע במיעוטים ולעורר שנאת זרים). אף אחד מהחשודים ששמם פורסם באמצעות הציבור והתקשורת לא היה קשור לטרוריסטים.

מצד שני, (אם אפשר להוסיף הערה), ה"לוס-אנג'לס טיימס" נתפס כפתטי – אולי אפילו צ'יקן – וזכה למטחי בוז כאשר התאפק והמתין להודעה הרשמית על מותו של מייקל ג'קסון שעה ארוכה אחרי שאתר הרכילות ההוליוודי TMZ הכריז על מותו הלא-רשמי והוציא מאות מיליוני אבלים להתקהל בככרות ערי העולם.

עוד על התחרות

מוזר לכתוב על רבע שעה בידורית למחצה מאות רבות של מלים. עם זאת, היה בה ניסיון נדיר להתבונן על עצמנו, העיתונאים, מבפנים. הנה אפוא שלב הסיכומים.

ההמלצה הרציונלית כיצד לא להפסיד במשחק "מכירה פומבית של דולר" היא פשוטה ופסקנית: לא להשתתף בו כלל.

האם מישהו מאמין שבגלל המודעות היתרה, במבצע הגדול הבא לא ייכנסו הערוצים למתכונת של שידור רציף? ברור שכן. כל ערוץ ימהר להיכנס ולהקדים את מתחרהו, ושום עורך שכתביו כבר פרושים בשטח ואולפניו המיוחדים מאוישים לא יידע איך לרדת מרצף השידור לקראת סיום המהלך, חרף הנזק הרב לציבור ולערוץ עצמו.

שום כלי תקשורת משדר לא יעז להיות גם צ'יקן וגם להפסיד הכל. שום כלי תקשורת לא יעז להישאר מחוץ לשידור הרציף ולפספס אירוע בטחוני גדול בגלל איחור בפרישת הצוותים ומעבר חפוז ומאולתר למתכונת הרציפה.

ג'ייק ג'ילנהול בתפקיד צלם האסונות לו בלום בסרט "חיית לילה" (Nightcrawler)

ג'ייק ג'ילנהול בתפקיד צלם האסונות לו בלום בסרט "חיית לילה" (Nightcrawler)

הדמיון בתפריט השידורים בין המתחרים על כורסתם של צופי חדשות הטלוויזיה יישאר בעינו. המובילים לא ירצו לחרוג מתפריט השידורים הקיים, המנצח, והנגררים לא יעזו לחרוג ממנו, שמא ייעלמו. התפריט הקיים, על-פי כל מבחני הניסוי והטעייה לאורך השנים, הוא בדיוק מה שהקהל רוצה, וזה כנראה מה שימשיך לקבל.

מסר מטריד העובר מן הדברים הוא כי לכאורה ערוצי השידור עושים הכל למען קהלם, אך בפועל הם עסוקים בעיקר בעצמם ובמשחק הגדול שהם משחקים; טובת הקהל אינה בראש מעייניהם. זהו מקרה של התמכרות כפולה: התמכרות של קהל הצופים לתוצר המשודר תוך טיפוח תלותו במינונים הולכים וגוברים של ריגוש, והתמכרות מערכות החדשות לתחרות ביניהן מי תספק את מנת הריגוש הגבוהה יותר.

"בקרב כלבים מאורגן, הכי קל להאשים את הכלבים שהם נושכים זה את זה. אבל זו לא באמת אשמתם. זורקים אותם לזירה, מסביב יש גדר, ואין להם הרבה מה לעשות". את זה אומר העיתונאי אורי רוזן, לא חוקר ההתנהגות דן אריאלי, וזו מסקנה מאכזבת. מי שעוסק בעיתונות חייב לחפש בין האבחנות את התובנות. אסור להיות דטרמיניסטי, להסכין עם חיי הכלבים במלוּנות שסביב הזירה ולחפש בהן היגיון מדעי. השאלה המעניינת העולה מן ההרצאה הקצרה הזו היא: איך באמצעות תורת המשחקים – או למרות נוכחותה בחיינו – ניתן לפרוץ את מעגלי השוטים שאנו מבוססים בהם.