ותצאנה שתיים דובים מן-היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים" ("מלכים ב'", ב', כ"ב)
דיגיטליס
לא קשה לבודד את הגורם המניע עיתון כמו "הארץ" לייצר פרובוקציה. זהו וירוס המועבר בלחיצת מקש מן הרשת החברתית אל העיתון הממוסד, תוך כרסום מנגנוני החיסון שגוננו על זהותו במשך דורות. קל לזהות את תסמיני המגפה, ובבדיקה פשוטה ניתן להבדיל בין חתירה נגד הזרם לבין התרסה קולנית וריקה. בעוד שהפעולה הראשונה היא רכיב יסודי בטבעו של העיתון, השנייה היא פטרייה רעילה.
זהו ההסבר היחיד האפשרי לתהייה איך הפך המעוז האחרון של "לא מה שחשבת" לחממה לכותרות כמו "הרעים לטיס", "אני צריך לעזוב את הארץ", או זו של השבוע, "שחררו מטרחני הדקדוק". מתחת לכותרת השתרע מאמר דעה בן 430 מלה בחתימתו של חיים לוינסון, עיתונאי ב"הארץ", שראשיתו סוגיית נימוסים והליכות וסופו בקריאה להתעוררות תנועת שחרור חוצת גבולות.
מיהו טרחן
טרחנים הם צרה, והעולם מלא בהם. השאלה הראשונה, המתבקשת, היא אם בעיית טרחני הלשון מצדיקה ניצול משבצת אסטרטגית בעמוד המאמרים הייחודי של "הארץ". במה הם שונים מטרחני הבריאות (הלגמרי לא אליטיסטים) של "איך יצאת בלי קרם הגנה, אתה רוצה סרטן עור?", או מטרחני כל-ההגה-ימינה הנחלצים לשבש לך את הריכוז באמצע הרברס?
אם טרחני הלשון תופסים אותך על הלפטופ בקפה הפינתי, נוקשים באצבעם על כתפך ומצילים אותך מלכתוב דוגמא באל"ף, הם ראויים לנפנוף בוטה. אבל אם יש לך בעיה עם עורכים לשוניים כשליחי האליטיזם, נסה לפתור את הדברים בהידברות אמיצה, כתוב על זה רומן או פתח סתם דף ברשת.
זרום, תליינוש
הכותרת למאמרו של חיים לוינסון לא נועדה אמנם להיות יותר ממלכודת-דבק לזבובי הרשת, אבל יש להודות שהטקסט שתחתיה הוא נתח ארומטי בזכות עצמו. לא רק כמניפסט לחזית השחרור מנודניקים, אלא למהפכה עולמית. מביכה יותר היא העובדה שאלה שהביאו את המאמר לדפוס או התקינו אותו לרשת הם-הם קורבנותיה של המהפכה שהם משכתבים. הדקדקנים והנוקדנים, שצוואריהם יהיו הראשונים להפשלה כשתושלם מלאכת חיסול השפה המיושנת וגיליוטינות יותקנו בכיכר שמול תולעת-ספרים. היי תליינוש, הנה הצווארונים, זרום איתם.
בעולם שבו כולם מלכים – אין מלך. נעה ידלין תימצתה יקום כזה למשפט קצר בספרה "בעלת הבית", בתיאור התרסתה של סטודנטית (דמיונית) כלפי המרצה (הדמיוני) שלה: "פוקו אמר מה שאמר? סבבה, זאת דעתו"
ההגיג הקצרצר (הרי זה לא ממש מאמר, ואפשר לפרוף כפתור ולשחרר מעט את העניבה) פותח בהסבר מהי שפה (דרך לתקשר ולחבר בין אנשים), המשכו בנשק יום-הדין של אויב השפה (הדקדוק, שתפקידו להפריד ביו אנשים), המשכו בזיהוי סוכני האויב הפזורים בכל פינה (טרחני הדקדוק המתעקשים להבחין בין זכר לנקבה), וסיכומו בקריאה לפרק את המבנים שיצרה האליטה (בחברה מקוטבת כמו ישראל) כדי לשמר את שליטתה ולשחרר את השפה מכבליה. וכאן מתברר שאין המדובר רק בשפה הזקוקה להנגשה ולשחרור, אלא בעולם כולו שזקוק לגאולה: חלוקת המשאבים, סדרי שלטון, מעמד האשה – וזו רק התחלה.
ליתר ביטחון, ולפני חריצת משפט, נסרק המאמר כדי לשלול הימצאותם של יסודות אירוניים, ציניים או סאטיריים המדמים צורך דחוף במהפכה ובעצם לועגים לאבסורד שבכך. יסודות כאלה לא נמצאו עד לרגע זה.
מלך או גווייה
מי שמחפש כותרת למצבו של המאמר העיתונאי צריך לבחור אם להגדירו כמלך או כגווייה. בימים שבהם כל דרדק יודע להיאבק על "זכותי" (אבל לא רואה ממטר את "זכותך" ואת "זכותכם"), כשכל כותב זכאי לבטא עצמו בחופשיות בכל עניין – מאמר הדעה המשוחרר מכבליו אמור להיות המלך. עם זאת, בעולם שבו כולם מלכים – אין מלך. המלך מת. נעה ידלין תימצתה יקום כזה למשפט קצר בספרה "בעלת הבית", בתיאור התרסתה של סטודנטית (דמיונית) כלפי המרצה (הדמיוני) שלה: "פוקו אמר מה שאמר? סבבה, זאת דעתו".
שלא כבימי העיתון הבורר והמנפּה – שהסתמך על בקיאותו של הכותב בנושא כתיבתו ועל יכולתו לבנות טיעון חסין תגובת-נגד – היום די במבחן ההתרסה, בעוצמת הרעש שיעורר. בסיס ידע אינו עוד תנאי הכרחי לכתיבת מאמר, וחוכמה אינה נדרשת עוד אפילו מעיתון בעל מסורת, שראשו דיגיטלי ורגליו נעוצות בעולם הישן.
קיסם למדורה
אין לזלזל באקט ההתרסה או הכפירה כשלעצמו. גם אם אין מסכימים עם הטיעונים, תמיד יש ערך להרחבת מנעד הקולות הנשמעים מחוץ לשורת המקהלה. לפעמים עצם יידוי האבן בטנק, כנגד כל היגיון, הוא אקט ממריץ ונעלה. האם זהו המקרה של "טרחני הדקדוק"?
לא ממש. אין כאן שורה ואין מקהלה. זה אקט שהוא יותר בגדר הוספת קיסם למדורה, דבר ש"הארץ" אינו מורגל בו. העברית היא שפה שקצב השתנותה מהיר אולי מזה של כל שפה מוכרת אחרת. כמו המדינה, גבולותיה לא נתחמו מעולם, אך אין מספר לרבדיה, ליכולת ההמצאה של המשתמשים בה ולשיבושים והטלאים שקנו להם אחיזה בגופה. זה חִנה וזו עוצמתה של העברית, למרות כל הסתירות הקיימות בה. זוהי שפה עצבנית, תזזיתית, האוספת לתוכה מכל הבא ליד ומתקשטת בכל מיני חומרים וצורות, בין אם ממאגרי העילית העולמיים או משוקי הפשפשים הלשוניים. שפה חיה, שיודעת להתפייט לא פחות מלבעוט.
מתוך התגובות למאמר "שחררו מטרחני הדקדוק" באתר "הארץ"
העברית הגבוהה הפכה עוד בשנות ה-60 לאסקופה נדרסת. הבוז לעברית התקנית התחיל עוד בימי החאקי, הפינג'אן והסנדלים, ונמשך בצורות שונות עד היום. המולטי-פייטנים שלנו כתבו על העברית הגבוהה אלף פארודיות, שרק ביססו את מעמדה. גם היום מתהלכים בינינו רבים ששפתם היא זהותם – ולא בגלל הנחיות משרד החינוך או האקדמיה ללשון. העברית בגלגוליה המשונים ובהתחדשותה המופלאה היא הרצף ההיסטורי והישראליות העכשווית.
כל זה אינו אומר שאם תשאלו לשלומה של העברית, הרי הוא טוב. הגמישות האקרובטית של השפה המתחדשת היא גם נקודת התורפה שלה. העברית מתרחקת ממקורותיה עד למצב שבו משרד החינוך נאלץ להציע תוכניות לימודים לקריאת התנ"ך "בגובה העיניים", כלומר בעברית מיידית, מצומצמת ופשוטה, וזאת כדי שדור התלמידים הנוכחי – כולל הממלכתי-דתי – יכיר, אם לא את לשון המקרא, לפחות את הנארטיב המקראי.
אינטואיטיבית או תקנית
הדיון המשקף את היחסים הטעונים שבין העברית ההיסטורית-מקראית לעברית העכשווית נמשך מאז ימיהם של מחדשי השפה. הבלשן החתרן פרופ' גלעד צוקרמן מרחיק לכת ומפתח בספרו "ישראלית שפה יפה" (עם-עובד, 2009) תיאוריה רדיקלית שעל-פיה השפה, שבה נכתב מאמרו של חיים לוינסון ב"הארץ" ונכתב טור זה ב"העין השביעית", אינה עברית שהיא צאצא אבולוציוני של שפת המקרא, אלא "ישראלית" – שפת כלאיים חדשה היונקת מהעברית ההיסטורית, מהיידיש ומשפות אחרות שדיברו בהן מחיי השפה, כמו גרמנית, צרפתית, רוסית, ערבית או אנגלית.
הבלשן פרופ' גלעד צוקרמן, 2011 (צילום: נתי שוחט)
על-פי פרופ' צוקרמן, אין טעם לכפות דקדוק על מי שדובר ישראלית כשפת אם, שכן "הוא כבר מדבר אותה באופן מושלם, לפי חוקי דקדוק המצויים במוחו, בניגוד לשפת הכתיבה והספרות, שהיא מוסכמה חברתית". לא זה המקום להעמיק בשאלת תקפותה של משנתו של פרופ' צוקרמן, ולו מפני שלוינסון לא טרח כלל להזכירו בהגיג שפירסם.
וטוב שלא הזכיר: לפחות ב"שפת הכתיבה והספרות" יש הבדל תקני דק, אך מנומק, בין איות המלים "דוגמה" ו"דוגמא", שעליהן מתגולל לוינסון. היה זה אדם ברוך, אדם שרקד על כל במות האבולוציה הלשונית שלנו, שטען כי העברית בת-זמננו אינה זקוקה לסיומת הארמית במלים כמו "קופסא", ועליהן להיכתב בסיומת העברית בת-זמננו "קופסה".
אפילו לשיטתו של צוקרמן, האקדמיה ללשון עברית היא מוסד הפועל בשם "המוסכמה החברתית", ועל כן מוסמך לפסוק הלכות בענייני שפת הכתיבה והספרות. אילו לוינסון היה מגביל עצמו לעיסוק בשפת הדיבור העשירה של העברית לרבדיה, היה יכול להסתמך באיבתו לדקדוק הפסקני על מובאה ממשנתו של צוקרמן. אבל דווקא הדוגמה שהביא, של מספרים היכולים להופיע בשפת הדיבור בזכר ונקבה, לקוחה מן מהמקרא (ראו בראש טור זה): מן הסיפור על אודות שני או שתי הדובים שיצאו מן היער וטרפו את הנערים שהתעמרו בנביא אלישע ובקרחתו.
בשמונה אוקטבות
שירה היא פריטה על מיתרי הדקדוק, ואפילו משורר חתרן זקוק להם. רועי חסן כותב עברית די תקנית ואפילו מנקד, כי ניקוד הוא לא משטרת השפה, אלא הארומה של השיר; הוא המאפשר לדייק את השירה ולהפיק ממנה צלילים חדשים. חסן מפרסם ב"הארץ" כי זהו המקום היחיד שנותן במה ומציע קהל קוראים למשוררים שכמותו. יהיה אשר יהיה שיוכם המגזרי של קוראי "הארץ" והכותבים בו – כולם אליטיסטים באבו-אבוה.
מאמרו של לוינסון לא יטלטל את אמות הספים, אבל יש בו כדי לעורר תנועת מחאה קטנה: תנועה של קוראים הדורשים למנוע מ"הארץ" לערוף את ראש עצמו
ספרו האחרון של דויד גרוסמן, אליטיסט על-פי כל הגדרה, נכתב בעברית סטנדאפיסטית, עשירה, שאינה דורשת ניקוד ולא מילון. עברית הנכתבת במגוון סגנונותיה ומשלביה, עברית בשמונה אוקטבות העונה לגמרי על הגדרותיו המאתגרות של צוקרמן: עברית שהיא "שפת הכתיבה והספרות".
המתמיה בסיפור הקטן הזה הוא ש"הארץ" אינו חותר נגד הזרם, כמנהגו, אלא פשוט זורם. הנה מאמר דעה פרובוקטיבי, נזרום איתו. אולי הנדלזלץ יגיב בהמשך השבוע ואז ניקח את הדאבל, את תנועת הגולשים הכפולה.
מאמרו של לוינסון לא יטלטל את אמות הספים, אבל יש בו כדי לעורר תנועת מחאה קטנה: תנועה של קוראים הדורשים למנוע מ"הארץ" לערוף את ראש עצמו. הרי הסכין המנצנצת מעמוד המאמרים עלולה לא רק לכרסם את הצורך בקיומו שלו, אלא להפוך בהזדמנות זו גם את דרי עמודי התרבות והספרות לפליטים חסרי בית.