תומר אביטל כותב שהפיד שלו "מורכב מסטטוסים נשכניים של יחצנים שנאלצים לפרוק את שאריות היצר העיתונאי שלהם בפייסבוק". הוא גם מציע לחייב בתקופת צינון עיתונאים העוברים מעולם העיתונות לעולם היחצנות. נראה כי אביטל מנסה להקים חומה כלשהי בין שני עולמות שבעיניו רחוקים זה מזה, אבל נוטים למגינת לבו לשמש בערבובייה.

האמת היא שלא במקרה המעבר בין שני העולמות מתבקש עבור רבים. כמי שהיה בעולם העיתונות, והווה בעולם היחצנות, אני חושש כי כמה מהנחות היסוד של אביטל אינן מעוגנות בניסיון היומיומי. ממאמרו עולה כי הסיבה העיקרית למעבר עיתונאים ליחצנות היא המשבר בעולם העיתונות, וכי עולם היחצנות מציע תנאים טובים יותר לעובדים בו. ההנחה המובלעת של אביטל היא שמדובר במעבר מעולם מואר של ערכים, אמת ושליחות לעולם אפל של אינטרסים, תכסיסנות והשתעבדות.

בפועל, העיתונות אינה עולם בוהק. די לעיין במאמרים המופיעים באתר זה כדי להבין עד כמה כתמי החושך מנקדים בפסיפס צפוף את יריעות האור. ודאי שיש עיתונאים רבים המונעים על-ידי תחושת שליחות הפועמת בקרבם ומודרכים על-ידי מצפן ערכי. יש רבים אחרים, רבים מדי, המונעים על-ידי פרנסה, פרסום, כוח ואפילו ממון רב הממתין לטאלנטים ולמולטי-טאלנטים.

שווה להתרכז דווקא באלה המונעים על-ידי תשוקה בלתי ניתנת לכיבוש לתיקון ולשינוי. רבים מהם מגלים שבעיתונות קשה לעשות איתה הרבה. מתחוור להם לאחר זמן-מה כי גם עיתונאי הגון חובש את כס המשקיף, ולא את עמדת המוביל, היוזם, היוצר. רבים מהם נשטפים בתחושת תסכול על כי הם נותרים בעמדת המתריעים בשער, שעה שחבריהם מנסחים את כללי המשחק.

יחצן טוב, לעומתם, שותף כעניין של יום ביומו ביצירה, בייזום, בהובלה. במובן זה השפעתו על המציאות ויכולתו לקדם מהלכים חשובים בעיניו עולות לעתים לאין שיעור על אלו של עיתונאי, גם זה האוחז בעמדה בכירה.

המעבר בין עיתונות ליחצנות אינו איום מהותי עד כדי הצדקת פתרונות דרקוניים דוגמת אלה שמציע אביטל להשית על צעירים חמושים בעט ובתלוש שכר מביך

היחצנות אינה עולם של אופל, אלא מרחב השפעה הפועל בירכתי ההצגה הנוצצת (או לא) המועלית מדי יום על במת חיינו. ודאי, יש יחצנים שיהיו מוכנים למכור נשמה שאין להם עבור כל תקציב. כולנו מכירים כמה שמות פרטיים ושמות משפחה כאלה, כפי שאנו מכירים כמה עיתונאים שמוכנים למכור את נשמתם או את מקלדתם תמורת קשרים, חשיפה והתחככויות למיניהן.

יחצנים רבים פועלים מתוך דחף בלתי פוסק לתיקון ולשינוי, הם תורמים לעיצוב חברה טובה יותר או כלכלה טובה יותר למדינת ישראל. בתחומים האלה הם שותפים לעשייה, יחד עם לקוחות שגם הם לא כולם בוזזי אוצרות טבע ועושקי אביונים. פעמים רבות שיתוף הפעולה עם הלקוחות מותיר ליחצן יותר חירות עשייה ויצירה מאשר מותירים לעיתונאי כבליו הגלויים והסמויים (המו"ל, המקורבים הפוליטיים, הז'אנר שבו הוא פועל ועוד). לא לחינם דווקא עיתונאים רבים הם אלה שנרתעים מסטטוסים נשכניים בפייסבוק, פוליטיים או אחרים. שלא לדבר על פרסום אמירות כאלה, לפי צו מצפונם ותפיסתם, במקום העבודה שלהם.

לעומתם היחצנים מייצגים פעמים רבות רעיונות, לעתים רדיקליים, מסחריים ולא מסחריים כאחד, שהעיתונות לא מצאה בהם עניין, והם אלה שטווים את השיח הציבורי סביבם, בכל האמצעים העומדים לרשותם.

האם אפשר לדמיין עיתונאים שכותבים כך או אחרת כי הם פוזלים להצעה מיחצן פרטי (ועדיף, מבחינתם, ממוסד כלשהו אשר ייאות להעסיקם)? כן, אפשר. הם עוברים בכך על כמה כללים אתיים יסודיים. זה אינו הכלל האתי החשוב ביותר, או הפרוץ ביותר או הרמוס ביותר מבין כללי האתיקה העיתונאית. תיטיב לעשות העיתונות אם תקפיד קצת יותר על כללי האתיקה, לפחות על החמורה ואולי יום אחד גם על הקלה.

ועם זאת, המעבר בין עיתונות ליחצנות אינו איום מהותי עד כדי הצדקת פתרונות דרקוניים דוגמת אלה שמציע אביטל להשית על צעירים חמושים בעט ובתלוש שכר מביך. עיתונות חזקה יותר, עם מודלים כלכליים מצליחים יותר ואתוס פנימי חסון יותר, תתרום לפתרון הבעיה הרבה יותר מכפיית תקופות צינון.

עיצוב התודעה של חברה, כל חברה, הוא עניין רגיש וחשוב שיש לגשת אליו בחרדת קודש. אנחנו עוסקים בו יחד, עיתונאים, יחצנים וכל מי שיש לו גישה למגאפונים התקשורתיים השונים. יש העושים במלאכה הזו מתוך מחויבות ערכית וחברתית ורצון לשנות את המציאות לטובה; ויש העושים מתוך דאגה לאגו, למקורבים, לכיס, ולפעמים גם מתוך עצלות או הרגל. הקו החוצה בין שתי הקבוצות הוא לא זה שמבחין בין עיתונאים ליחצנים.

נסים דואק הוא מייסד ובעלים של חברת היחצ יוניק ולשעבר עורך המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות"