עד השבוע, עת החל הפיילוט שבו מוקלטים ומשודרים (באודיו) דיוני בית-המשפט העליון, לא התירה מערכת המשפט תיעוד ושידור של דיונים משפטיים, למעט במקרים חריגים. הפיילוט החל לאחר כמה הצעות חוק לפתיחת בית-המשפט, ובהן זו של סילבן שלום, שאף אחת מהן לא התקבלה.

בספר החוקים של ישראל אין איסור על הקלטה קולית של דיון משפטי

הנימוקים הרשמיים הם מניעת פגיעה בהליך המשפטי והפיכתו למופע רייטינגי. מתחת לפני השטח, נדמה כי מערכת המשפט חוששת מפגיעה בהגמוניה שלה ומתפיסת שופטים בקלקלתם. אולם חשוב לזכור שבלי קשר לפיילוט, ובניגוד לטענות של מערכת המשפט, אין חוק האוסר באופן גורף הקלטת דיונים בבית-המשפט.

"בלעדי. האזינו לקצב צועק על השופטים: 'טעיתם'", קראה כותרת של ידיעה שפורסמה בשנת 2011 באתר ynet. בגוף הידיעה הופיעה הקלטה של הנשיא לשעבר משה קצב, כשהוא מתפרץ כלפי השופטים בעת הקראת הכרעת הדין במשפטו. מקור ההקלטה בגורם עלום-שם ב"ידיעות אחרונות", שלפי כותרת המשנה של הכתבה, "הקליט את הדרמה באולם בית-המשפט".

בדוברות בתי-המשפט כעסו: הם הרי הדפו בקשות של כלי תקשורת לשדר את האירוע, וביום האירוע אף הזהירו את העיתונאים כי אסור להקליט ולצלם במהלך הדיון. ב-ynet סירבו להסיר את ההקלטה מהאתר, ובתגובה לאתר "וואלה" מסרו כי "פירסמנו את ההקלטה אחרי התייעצויות משפטיות וכל מה שעשינו מגובה ולא נעברה כל עבירה". דוברות בתי-המשפט הגישה תלונה לפרקליט המדינה, שבה נכתב כי "ההקלטה והשידור אינם עולים בקנה אחד עם הוראות החוק בנושא ומהווים בזיון בית-המשפט, נוכח דחיית בקשתם של כלי תקשורת להתיר שידור קולי של הקראת גזר הדין". עד היום כמובן לא הוגש כתב אישום בנושא, וההקלטה לא הוסרה מהאתר.

אין זה המקרה הראשון של שידור הקלטה "לא מורשית" מבית-משפט. באוגוסט 2007 הקליטה כתבת ערוץ 10 איריס מיזן את הנאשם בדיון משפטי על תקיפתה של הקשישה איטה פוגל, ושידרה את ההקלטה. ב-nrg מעריב נכתב אז כי מדובר בהפרה של הכללים, וכי ערוץ 10 מתנצל על הטעות ומבטיח שהיא לא תחזור. דוברת בתי-המשפט, עו"ד איילת פילו, מסרה אז כי "על הקלטה או צילומים באולם הדיונים חל איסור מוחלט. הנהלת בית-המשפט רואה בחומרה את המקרה ושומרת לעצמה את הזכות לנקוט באמצעים החוקיים העומדים ברשותה".

מה שלא אסור מותר

בספר החוקים של ישראל אין איסור על הקלטה קולית של דיון משפטי. לפי חוק בתי-המשפט, "לא יצלם אדם באולם בית-משפט ולא יפרסם תצלום כזה אלא ברשות בית-המשפט". צילום הוא תיעוד ויזואלי, לא קולי, ולכן החוק הזה חל על מצלמות סטילס ומצלמות וידיאו, לא על הקלטה קולית.

סעיף 68ב לחוק בתי-המשפט אוסר הקלטה על-ידי בעל דין, כלומר תובע, נתבע וכדומה, אך לא על-ידי נוכחים אחרים באולם. כמו כן, כללי האתיקה של לשכת עורכי-הדין אוסרים על ההקלטה על-ידי עורכי-דין. לפי כללי הלשכה, "עורך-דין המקליט דיון בבית-המשפט יודיע על כך לבית-המשפט. לא יעשה עורך-דין שימוש בהקלטה שנעשתה תוך הפרת סעיף זה". כאמור, הכלל הזה תקף רק ביחס לעורכי-דין, לא אזרחים, ובהם עיתונאים, שנוכחים בדיון המשפטי.

חוק האזנת סתר, שאוסר על האזנות והקלטות סתר, גם הוא אינו חל על הקלטת דיון משפטי. סעיף 8 לחוק קובע כי האזנה והקלטה לשיחה שנעשתה ברשות הרבים בצורה גלויה לא תוגדר כהאזנת סתר. קשה להאמין שלאדם המדבר בבית-משפט, אשר דן בדלתיים פתוחות, יש ציפייה סבירה לפרטיות.

עיתונאים מחכים מחוץ לאולם בית-המשפט העליון להכרעת דינו של הנשיא לשעבר משה קצב, 10.11.11 (צילום: אורי לנץ)

עיתונאים מחכים מחוץ לאולם בית-המשפט העליון להכרעת דינו של הנשיא לשעבר משה קצב, 10.11.11 (צילום: אורי לנץ)

אם קיים צו איסור פרסום, או החלטה לנהל את ההליך בדלתיים סגורות וכדומה, אסור לפרסם את ההקלטה, לפי דיני איסור הפרסום. אולם גם במקרים כאלו לא נאסר במפורש להקליט; הבעיה במקרה הזה היא טכנית: הליך בדלתיים סגורות מתנהל על-פי רוב בנוכחות הצדדים ועורכי-הדין בלבד, ואלה כן כפופים לחקיקה ספציפית שאוסרת על הקלטה, על כן מעשית לא יהיה ניתן להקליט.

במקרה של קצב, לפחות, לא היה איסור פרסום כלשהו על פסק הדין (למעט פרטי קורבנות עבירות המין, שהחוק אוסר לחשוף אותם), ועל כן פרסום הקלטת צעקותיו של הנשיא לשעבר ב-ynet היה חוקי.

בתגובתה מ-2011, השוללת הקלטות, הסתמכה דוברת בתי-המשפט על הלכת שמחה ניר (בג"ץ 305/89, ניר נ' בית-משפט השלום (תעבורה) למחוז חיפה); אלא שעתירתו של עו"ד ניר באותו מקרה היא כנגד הכללים של לשכת עורכי-הדין וסבירותם, וההחלטה בעניין ניר מדברת על האפשרות של צד להליך הפלילי להקליט, ואולי גם על עורכי-דינו, אך לא על אדם הנמצא בדיון. היטיב להסביר זאת השופט גבריאל בך, כשפסק:

לדעתי, אין זה מסמכותו של שופט לאסור על מישהו מהנוכחים בבית-המשפט, יהא הוא צד למשפט או בא-כוחו או עיתונאי או סתם מאזין מעוניין, כגון סטודנט, לערוך רישום מילולי של המתרחש באולם. איסור כזה אינו מעוגן בחוק ונוגד לדעתי את העיקרון של פומביות הדיון".

בהחלטה על נושא דומה מאוד לפרשת ניר, שנתן בית-המשפט העליון בשנת 1992 (בג"ץ 875/91 תלאחמי סאמי נ' ראש עיריית שפרעם), נפסק כי "הקלטת דיוני המועצה היא ביטוי לחופש הביטוי של חבר מועצה. חופש זה הינו לא רק החופש לדבר, אלא גם החופש להאזין ולרשום את הדברים שהוא מאזין להם. בעבר נעשה הרישום באמצעות עט ועיפרון. עתה, עם חידושי הטכניקה, נוצרו דרכי רישום נוספות ומודרניות, אשר באמצעותן מתבטא החופש של החבר המועצה להאזין ולרשום את שאוזניו קולטות. (...) הקלטת דיוני המועצה – יותר מכל אמצעי אחר – מבטיחה יעילות ומיצוי האמת".

מעבר לכך, דומה שבתי-המשפט פסקו בכמה מקרים שהקלטה של דיון עשויה לגרום לכך שהפרוטוקול ינופח, ולכן דחו בקשות להקלטה (רע"א 2193/08 מנורה חברה לביטוח נ' לובטון).

כמו ההבדל בין תסריט לסרט

בגלל מדיניות של העדר שידורים מבתי-משפט, וניסיון להרתיע מקליטים בנימוקים מופרכים, הציבור מפסיד תיעוד מדויק יותר של המשפט, שכולל גם את האינטונציה, הפאוזות, הרמת הקול ושאר האמצעים הלא-מילוליים התיאטרליים שהם חלק בלתי נפרד מהליך משפטי, ואינם מתועדים בפרוטוקול המילולי המוקלד, היבש והלעתים לא מדויק שמשמש התיעוד הרשמי היחיד שלהם. נוכחנו בזאת במשפטים המעטים שבהם הותר תיעוד, ובהם משפטו של אדולף אייכמן. במשפטים שלהם חשיבות ציבורית, כמו זה של הנשיא לשעבר קצב, גם התיעוד והמחקר ההיסטורי יוצאים נפסדים מהאיסור.

במקרים אחרים, הקלטת הדיון היתה עוזרת למתדיינים עצמם. לדוגמה, לפני כחודש דווח כי עו"ד אביגדור פלדמן הגיש ערעור בשם לקוח אשר בעת הדיון בבית-המשפט קיבל מהשופטים הצעה אטרקטיבית בעל-פה, שלא באה לידי ביטוי בפרוטוקול: השופטים הציעו לו כי אם יודה באשמה, יקבל גזר דין מופחת בצורה משמעותית. הנאשם הודה, ולאחר מכן גילה כי ההבטחה לא מומשה. בהעדר אזכור בפרוטוקול, לא יכול הנאשם לאכוף את קיום ההבטחה.

במשפט בדלתיים סגורות שהתנהל בבית-המשפט לענייני משפחה ברמת-גן בפני השופט יהורם שקד, התלונן אחד הצדדים על לחץ בלתי ראוי שהשופט הפעיל עליו מחוץ לפרוטוקול כדי שיגיע לפשרה, וביקש לפסול את השופט. בקשת הפסילה כללה ציטוטים ישירים של השופט. הן השופט והן פרקליט הצד השני ניסו במשך שבועות רבים לברר אם בוצעה הקלטה של הדיון על-ידי מבקש הפסילה, פרקליטיו או בני משפחתו שנכחו באולם, גם אחרי שאלו הצהירו שלא הקליטו.

מבקש הפסילה פנה במקביל לנציב תלונות הציבור על השופטים, השופט בדימוס אליעזר גולדברג, וזה קבע חודשיים מאוחר יותר כי התלונה מוצדקת. נדמה שהמרדף של השופט ופרקליט הצד השני אחרי ההקלטה התיאורטית נועד להטיל מורא על מבקש הפסילה ופרקליטיו, ואולי ללחוץ עליהם למשוך את בקשת הפסילה, בהתבסס על איסור הקלטה על-ידי צד לדיון. המקרה הזה מחזק את הצורך בתיעוד אובייקטיבי של הליכים משפטיים לטובת כל הצדדים.

להקלטת הדיונים בבית-המשפט, ולא רק בבית-המשפט העליון, יש חשיבות ציבורית ממעלה ראשונה: היא שומרת על נקיון ההליך המשפטי. ואולם, עד היום, העמדה הרשמית של הנהלת בתי-המשפט היתה כי אסור להקליט בבית-המשפט. דומה שלפחות בכמה מהמקרים אין כל סיבה לאסור על הקלטה היום בבתי-משפט כאשר הדבר אינו פוגע בפרטיות האזרחים, או אינו פוגע בהליך עצמו. וכאמור, הקלטה קולית, בהעדר חוק שאוסר עליה, מותרת.

יהונתן קלינגר הוא עורך-דין העוסק בתחום הטכנולוגיה. עידו קינן הוא עיתונאי ובעל הבלוג "חדר 404"