"צוק איתן"

עם נסיגתם ההדרגתית של כוחות צה"ל משטח רצועת עזה והדיווחים על (עוד) הסכם הפסקת אש זמני (הסכם שבעת סגירת המהדורות המודפסות עדיין כלל לא היה ברור אם יקוים), ממשיכים עיתוני הזרם המרכזי בישראל להגביר את מינון הביקורת. אחרי כמעט חודש של עיתונות מגויסת, שלא רק נמנעה כמעט כליל מפקפוק באופן ניהול המלחמה ובהשלכותיה, אלא אף שימשה זרוע הסברה כמעט רשמית עבור מנהלי המבצע – השבוע המקום המוקדש למידע ולניתוחים ביקורתיים בעיתונים הולך ומתרחב.

כפי שהיה ניתן לצפות, רוב הביקורת עוסקת בכשלים שסיכנו חיילים ובהשלכות ארוכות הטווח של המבצע הצבאי על הביטחון, ולא בנושאים רחבים יותר או בפגיעה רחבת ההיקף בצד שכנגד, העומדת במרכז הביקורת הבינלאומית על המבצע. אף על פי כן, עצם קיומה של ביקורת כלשהי על גוף שבעתות מלחמה נוהג להשתמש בעיתונאים כבשופרות מעיד על מידה מסוימת של חיוניות שעוד לא נסה.

"היום: עוד סיכוי להפסקת אש", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", המפנה את הקוראים לעמ' 2. אלה מביניהם שיהפכו דף לא ייתקלו בסיקור של המגעים לכינונה של הפסקת אש בין ישראל לחמאס, אלא במאמר פרשנות ביקורתי מאת הכתב הצבאי, יוסי יהושוע, המעוצב כידיעה חדשותית. "אחרי שהלוחמים והקצינים הזוטרים בשטח הכריעו את הקרבות פנים אל פנים, הודיע אמש צה"ל: 'פוצצנו את המנהרה האחרונה הידועה לנו'", נכתב בכותרת המשנה האינפורמטיבית.

הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", שבימי רגיעה נמנה עם הכתבים הצבאיים הפחות ביקורתיים כלפי צה"ל, בלשון המעטה, חתום הבוקר על טקסט שהוא המקבילה הידיעות-אחרונותית למאמר הזועק "מושחתים, נמאסתם", עד כמה שהטבלואיד העממי יכול להרשות לעצמו להטיח מסרים שכאלה בדמויות הזוכות בו בדרך כלל להאלהה. יהושוע, שלאורך המבצע ליווה מקרוב את לוחמי צה"ל, ובהם כאלה שנהרגו זמן לא רב לאחר ששוחח איתם, מפנה אצבע מאשימה אל מפקדיהם הבכירים.

"כשתתקבל ההחלטה [להסיג את שארית הכוחות לשטח ישראל], ייתכן שאף היום, ילווה סיום המבצע בתחושת חמיצות ובהגדרה של תיקו אסטרטגי מול חמאס", כותב יהושוע. "למרות זאת חובה לציין את הפער הבלתי נתפס בין הצלחת הדרג הטקטי עד רמת מפקדי החטיבות הלוחמות, לבין כשלון הדרגים הבכירים במטכ"ל ובקבינט, ששלחו אותו מבלי להבין את איום המנהרות ומבלי להכין אותם לפעולה המיוחדת הזאת".

הכתב הצבאי כבר כתב באופן ביקורתי על האתגר שנשקף לחיילי צה"ל בהתמודדות עם המנהרות, ובפרט על התקרית שבה נהרגו חמישה מהם במוצב ליד נחל-עוז, שתועדה בווידיאו על-ידי לוחם חמאס. בשבוע שעבר סיפק יהושוע רמקול ל"קצין בכיר בצה"ל", שהצהיר כי "נתניהו ויעלון קיבלו את כל המידע על המנהרות". במאמר הפרשנות הנוכחי מרחיב יהושוע את קבוצת מושאי הביקורת.

"'צוק איתן' לא היתה מלחמה של גנרלים", הוא כותב. "זו היתה מלחמתם של החיילים הקטנים ושל הקצינים הזוטרים, שהכריעו את הקרבות פנים אל פנים. זו היתה המלחמה של רב-סרן בניה שראל ז"ל, שנהרג בפתח המנהרה, ושל סגנו איתן שנכנס לחפש אחר חברו סגן הדר גולדין ז"ל, שנחטף. זו היתה המלחמה של מפקד הגדוד אסמן מהנח"ל, שנפצע ולא הוציא את הגדוד שלו עד היום האחרון, ושל התצפיתנית שזיהתה את 13 המחבלים שהגיחו ממנהרה סמוך לקיבוץ סופה. זו היתה המלחמה של סגן-אלוף מקס, קצין הנדסת אוגדת עזה, שחיסל את המנהרות, של סא"ל י', מפקד מגלן, של ציידי חוליות השיגור ושל עוד רבים וטובים שסיפורי גבורתם יופיעו בימים הקרובים".

פלסטינים תושבי רפיח מתפנים משכונה מופגזת, 4.8.14 (צילום: עבד רחים חטיב)

החלטות העריכה של עורכי "ידיעות אחרונות" מהדהדות את התפיסה שמציג יהושוע: הפניה בולטת בתחתית עמוד השער מוקדשת לאותו סגן איתן, אחרי שאתמול תפס סיפורו את הכותרת הראשית. הפניה נוספת מוקדשת לקדימון לראיון עם ארוסתו של אחד החיילים שנפלו באותה תקרית.

ארבעה מבין חמשת המאמרים במדור הדעות של העיתון עוסקים בכשלונות או בהשלכות שליליות של המלחמה: סבר פלוצקר כותב על הנזק ההסברתי, יועז הנדל על ההרתעה שנהרסה, דניאל פרידמן על העדר חזון מדיני וגדעון עשת על המסים שעוד יבואו כדי לכסות על נזקיה הכלכליים של המלחמה. כותרתו של מאמר פרשנות מאת אלכס פישמן, הנדפס בכפולה הפותחת, קוראת: "ניפגש בסיבוב הבא".

בשער "מעריב", שכותרתו הראשית מוקדשת גם היא להסכם הפסקת האש, נדפסות תמציותיהם של שני מאמרים: מאמר מאת יוסי מלמן, הקובע כי "ללא הסכם ארוך טווח עם הרשות הפלסטינית הסיכויים לאינתיפאדה שלישית גוברים", ומאמר מאת מפקד חיל הים לשעבר אליעזר (צ'ייני) מרום, הכותב: "חשוב לציין כי חמאס נשאר לשלוט ברצועת עזה ושכל הסדר שישראל תסכים לו ישאיר את ארגון הטרור כריבון ברצועה".

בהמשך הגיליון כותב אבירם זינו על ממצאים העולים מ"בדיקת 'מעריב-השבוע'", ולפיה ייתכן שנהלים לקויים הובילו למותו של חייל מפיצוץ פגז מרגמה מחוץ לשטח הרצועה. תחת הכותרת "חייל נהרג מפצמ"ר בגלל העדר נהלים ברורים בשטח" (ציטוט מפי חייל אלמוני) מביא זינו את קולותיהם של "כמה חיילים" שנדרשו לישון בשטח מופגז ללא מיגון. אחד מחבריהם, ששמו אינו מוזכר בידיעה, נפצע אנושות מפיצוץ ולאחר מכן מת מפצעיו.

"באחד מתדריכי הערב", אמר אחד החיילים לכתב "מעריב", "נפלו פצמ"רים במרחק של 30–40 מטר מאיתנו, מצפון ומדרום. היה ברור לכולם שאם אחד הפצמ"רים היה נופל 40 מטר צפונה או דרומה, כל הפלוגה היתה הולכת. בעקבות האירוע הוחלט להיכנס לסדר תנועה וזזנו. קצת מגוחך, לא יותר מ-150 מטרים מאזור הנפילות הקודמות.

"היה ברור לכולם בשטח שאנחנו עדיין נתונים תחת סכנה, והיה ברור לכולנו שהתזוזה הזאת לא באמת היתה אמורה לעזור. לא הבנתי למה אנו לא מתרחקים כמה קילומטרים אחורה. חשבתי שבמצב הזה כל אחד מאיתנו יכול היה להיפגע, זה נהיה מקרי לגמרי. בסופו של דבר, כתוצאה מפצמ"ר כזה נהרג הלוחם". תגובת דובר צה"ל, מציין זינו, לא נמסרה.

ב"הארץ" מתפרסמת בשער ראשיתו של מאמר פרשנות מאת עמוס הראל. "הפתעת המנהרות, התקלות המבצעיות: מה צריך צה"ל לתקן לקראת המלחמה הבאה", נכתב בכותרת. "מה החמיץ מערך המודיעין בהבנת חמאס? איך שיבש המבצע נגד המנהרות את תוכניות צה"ל? ומדוע לא סמכו על המילואימניקים? לאחר סיום השמדת המנהרות, התבררות היקף המשבר ההומניטרי ברצועה וההכרעה מי בעצם ניצח כאן, תיאלץ מערכת הביטחון להתמודד עם השאלה האם צה"ל יכול בכלל לנצח בעזה", נכתב בכותרת המשנה.

על-פי הראל, תוצאותיו האמיתיות של המבצע עדיין לא ברורות, ויתגלו רק בהמשך. "ברור שצה"ל היכה במידה קשה יחסית בחמאס, וכי הפעולה גרמה נזק עצום לתשתיות האזרחיות בעזה ומשבר הומניטרי נרחב (כ-450 אלף פליטים פלסטינים; 1,865 הרוגים ואלפי פצועים)", הוא כותב.

"ישראל צימצמה למינימום את הנזקים שגרמו אלפי הרקטות בשטחה בזכות מערכת היירוט כיפת-ברזל (שלושה אזרחים הרוגים) והרסה את כל המנהרות ההתקפיות שעליהן ידעה, אף שהמערכה היתה כרוכה באבידות משמעותיות, בהגנה ובהתקפה (64 קצינים וחיילים הרוגים). באותה מידה, מובן שסיפור המלחמה אינו גמור: חמאס לא הובס והארגון יישאר שליט הרצועה והפרטנר המרכזי לכל הסדרה עתידית, גם אם הדבר ייעשה רק בעקיפין. אם הפסקת האש תוביל לפריצת המצור על הרצועה, ייתכן שהמחיר הכבד ששילם חמאס ייחשב להקרבה מוצדקת, בראייתו".

"צוק איתן" ("ישראל היום")

ב"ישראל היום", שגם במהלך מבצע "צוק איתן" עורכיו לא ניצלו את ההזדמנות להוכיח שמדובר בעיתון עצמאי, בעל אידיאולוגיה ימנית, הפועל במנותק מהאינטרס הפוליטי של ראש הממשלה בנימין נתניהו – לדברי ביקורת מסוג זה אין היום זכר (וכך גם ב"מקור ראשון", עיתונו השני של שלדון אדלסון).

"ישראל היום", 5.8.14

במקום זה מתפרסמות בחינמון הכותרות "השלמנו את הטיפול במנהרות", "התוכנית ליום שאחרי: חיזוק האבטחה ביישובים", "100% ביטחון, לא פחות", "לחזור הביתה בלי לפחד", וגם טור אופטימי מאת חייל נטול שם משפחה (הכותרת: "חברי, בזכותנו הבית יחיה בשלום"), ידיעת התצלום המתבקשת על ביקור של שרה נתניהו בביתו של חייל שנהרג, וידיעה נוספת על ביקור של ראש הממשלה בבית-חולים.

הדבר הקרוב ביותר לביקורת ב"ישראל היום" הוא מאמר מאת דן מרגלית, המתפרסם בעמ' 8 תחת הכותרת "הרתעה במבחן יום-יומי". מרגלית כותב כי "אין ספק שישראל הלמה בחמאס ביד קשה, חסרת תקדים. האם השיגה הרתעה? כן. לכמה זמן? אין לדעת". הרתעה "היא כמו לפתן", כותב מרגלית. "מבחנה הוא באכילה, בקיומה בפועל, ורק כשהיא מתפוגגת אפשר להעריך אם ענתה על הציפיות הצבאיות של ישראל". את מלות הביקורת שומר מרגלית לקהילה הבינלאומית, שאותה הוא מאשים ב"מוסר הוטנטוטי" וב"עלילת דם מילולית".

לו היו עורכי "ישראל היום" פטריוטים אמיתיים, ולא פועלי ייצור בשירותו של אינטרס תעמולתי צר, הם היו מוצאים מקום לעסוק גם בכשלים שהביאו למותם של חיילים ישראלים, שתמיכה בלתי מסויגת בהם הוצגה בעיתון כדבר הנכון לעשותו. העדרה של ביקורת מסוג זה פוגע בהכרח בתהליך התיקון של כשלים מסוג זה, ובכך תורם להישנותם גם בעתיד. ניתן לתמצת זאת בפשטות גם כך: ללא ביקורת מסוג זה, ירבו האבידות במערכות הבאות. וניתן לנסח זאת גם באופן גס ודמגוגי, כנהוג בחינמון: בגלל עיתונות כמו זו של "ישראל היום" ייהרגו חיילי צה"ל.

עוד כותרת ראשית

"הרוג ושישה פצועים בשני פיגועי טרור בירושלים", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". "נהג טרקטור שיצא מאתר בנייה דרס את אברהם וולס, חסיד תולדות-אהרון, והפך אוטובוס", נכתב בכותרת המשנה. "המחבל חוסל על-ידי שני שוטרים ואיש שב"ס שירו לעברו. חייל צה"ל נפצע קשה במנהרת הר-הצופים בעת שמחבל פתח לעברו באש".

חניבעל

בעיתון "הארץ" ממשיכים גם היום לעסוק בהשלכותיו של "נוהל חניבעל" להתמודדות עם תרחיש של חטיפת חייל במהלך לחימה, והאופן שבו יושם נוהל זה ביום שישי ברפיח בפרט. "החשד לחטיפתו ושבייתו של קצין גבעתי, סג"מ הדר גולדין, גרם למפקדיו להפעיל את 'נוהל חניבעל', שנועד לסיכול חטיפות, ותורגם לירי מסיבי אל שכונות מגורים ברפיח. מהאש הכבדה נהרגו שם, רק במהלך סוף-השבוע הזה, 130–150 פלסטינים, בהם נשים וילדים רבים. ההפצצות בעיר נמשכו גם אחרי שגולדין הוכרז כחלל צה"ל, ושלשום הופגז בית-ספר של אונר"א, שבו התרכזו אלפי פליטים, ועשרה משוכניו נהרגו", נכתב במאמר המערכת של העיתון.

"על צה"ל והדרג המדיני לשקול בעקבות האירועים ברפיח את השימוש ב'נוהל חניבעל', ולבחון האם אינו כרוך בנזק הומניטרי בלתי נסבל לאוכלוסייה אזרחית חפה מפשע", נכתב בפסקה החותמת את המאמר. עורכי "הארץ", בהתאם לקו המוצהר של העיתון, מרכזים את רוב ביקורתם בפגיעה באוכלוסייה המקומית ברפיח. לנוכח הקו הביקורתי המסתמן בעיתונים אחרים, זה ששם במרכז הביקורת את הדאגה לחיי חיילים, אפשר היה לצפות כי אלה יעסקו בסכנה הנשקפת מנוהל זה לחייהם של חיילים חטופים.

נזק אגבי

"כלכלנים: לפיד ייאלץ לוותר על מע"מ אפס בגלל עלויות הלחימה", מדווחות טלי חרותי-סובר והילה ויסברג בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "ענף התעופה הישראלי נמצא באחד המשברים הקשים שידע", נכתב בכותרתה של ידיעה מאת זוהר בלומנקרנץ בהמשך הגיליון, ציטוט המיוחס לקריאה משותפת של מנכ"לי החברות אל-על, ארקיע וישראייר. "נהגי המוניות דורשים פיצויים: 'העבודה בדרום נעצרה, ובמרכז ירדה ב-50%", מדווח דניאל שמיל.

"עוד לפני 'צוק איתן': ירידה בצריכה הפרטית במשק ובהשקעות במחצית הראשונה של שנת 2014", דיווח אדריאן פילוט בגליון אמש של "גלובס", בהתבסס על נתוני דו"ח המדיניות המוניטרית של בנק ישראל. "כמו כן", מוסיף פילוט, "בבנק ישראל שוב מדגישים כי על אף הצהרות של שר האוצר לפיד, לפיהן לא תהיה העלאת מסים, הממשלה לא תוכל לעמוד ביעד הגירעון (2.5% תמ"ג) ללא העלאת מסים וללא ביצוע קיצוצים בתקציב או דחייה של תוכניות הוצאה".

עובדי חברת נתיבי-ישראל (מע"צ לשעבר) מניפים דגל ישראל במנהרה שבה יעבור קו הרכבת תל-אביב–ירושלים. 24.7.14 (צילום: יוסי זמיר)

"הנה ניסוי: קחו 8 מיליארד שקל וחלקו אותם למשרדי הממשלה, תחת ההנחה שמערכת הביטחון מקבלת את כל ה-8 מיליארד שקל (וצריכה לפחות עוד 2 מיליארד). כמה נשאר למשרדי הממשלה האחרים?", מאתגר שאול אמסטרדמסקי את קוראי "כלכליסט". "החלק העגום בתיאור הזה הוא שכך, בערך, הולך להיראות הדיון התקציבי שייערך בלשכת ראש הממשלה מיד אחרי שהמלחמה בעזה תסתיים".

"על החשבונית של הצבא תרשום: 'מלחמה'", אומר ראש הממשלה נתניהו לשר האוצר לפיד בקריקטורה של יונתן וקסמן ב"כלכליסט". "על החשבונית של האזרחים תרשום: 'מבצע מוגבל'".

ובינתיים, באפריקה

"אהוד ברק מתכנן השקעות בכרייה ובחקלאות בגאנה", מעדכנת כותרתה של ידיעה ב"כלכליסט", בהתבסס על סוכנות ידיעות מקומית בגאנה. "ברק אמר שגאנה היא מדינה 'ששווה להשקיע בה' וכי הוא מקווה ליצור קשרים רבים ככל האפשר בכלכלה המקומית", נכתב בידיעה.

פרשת פישר

ב"גלובס" מדווח חן מענית כי עורך-הדין בהווה והעיתונאי לשעבר רונאל פישר "שב לייצג לקוחות". פישר, מציין מענית, סיים את תקופת מעצר הבית שנפסקה לו לאחר שנעצר בחשד לתיווך לשוחד ועבירות נוספות. "לפי גורמים המקורבים לעבודת המשרד", כותב מענית, "רוב העובדים, גם הבכירים שבהם, מאמינים כי פישר יצליח להוכיח את חפותו וכי לא יוגש נגדו כתב אישום בפרשה".

כתב המשפט של "גלובס" מזכיר כי השופטת שדנה במעצרו של פישר, חגית מאק-קלמנוביץ', מצאה לנכון לציין כי "לפחות לגבי חלק מהאירועים הוצג חומר הכולל חשדות מוצקים, שמאחוריהם עומדים אנשים קונקרטיים וגרסאות ברורות".

מפלטו של החלש

ב"ישראל היום" מבקש הפובליציסט דרור אידר לגונן על איש החדשות ינון מגל, העורך הראשי של "וואלה", בעקבות מאמר מאת יובל דרור שפורסם ב"העין השביעית". במאמרו הסביר דרור כיצד נטייתו של מגל לספק את רצונותיהם המשוערים של גולשיו חוטאת למהותה של העיתונות, ולמעשה מקרבת אותו ואת גוף החדשות שעליו הוא מופקד לתחום משיק, אך שונה בתכלית – בידור.

אידר טועה, או משקר ביודעין, כשהוא כותב שביקורתו של דרור היתה "על מגל ועל שאר העיתונאים השמרנים-ימנים". "אסור להתבלבל", כתב דרור. "להיותו של מגל איש ימין אין קשר מובהק לאופן שבו נערך אתר 'וואלה', כפי שמגל עצמו מתאר אותו. אתר 'וואלה' בסך-הכל מספק סחורה שיש לה ביקוש".

הביקורת הזו יפה גם ל"ישראל היום", שאכן אוזכר במאמרו של דרור. אף שכמה מהקולות הבולטים ב"ישראל היום" עשויים להחזיק בעמדות ימניות, ואף שהאישיות שלשמה הוקם החינמון שייכת גם היא לצד הימני של המפה הפוליטית, העיתון עצמו אינו בהכרח כלי תקשורת בעל תפיסת עולם ימנית סדורה – אלא כזה שנועד לקדם אג'נדה משתנה של פוליטיקאי ספציפי. זה, בקליפת אגוז, ההבדל בין עמדה פוליטית לתעמולה פוליטית.

החיבוק מאינטלקטואלים דוגמת אידר צריך להדאיג את ינון מגל. בניגוד לכותבי "ישראל היום", שבימת ההתבטאות שלהם היא ביטאון מביך הנראה כאילו הוא מתנהל על-פי גחמותיה המשתנות של לשכת ראש הממשלה, "וואלה" הוא עדיין אתר פלורליסטי יחסית. מגל עצמו הוא מראיין חריף ומגיש מיומן, אם כי הוא מסתמן כמנהל חלש. לפני שנה, בראיון ל"העין השביעית", הסביר המנכ"ל הכוחני של "וואלה", אילן ישועה, באילו תנאים יורה למערכת העיתונאית להסיר ידיעה הפוגעת באינטרס העסקי של החברה. מגל, שישב לצד המנכ"ל בשלב הזה של השיחה, לא פצה פה, ומאוחר יותר אמר כי הוא כפוף לישועה ומחויב להוראותיו.

ההיררכיה המוצהרת הזאת, שאינה נהוגה ברוב כלי התקשורת המרכזיים בישראל, ראוי שתילקח בחשבון כשניגשים לבחון את האופן שבו עורך האתר הפופולרי מבקש למתג את עצמו ואת מערכת החדשות שבראשה הוא עומד.

ענייני תקשורת

נתי טוקר, כתב "דה-מרקר", שוחח עם כתבים זרים שהגיעו לישראל כדי לסקר את מבצע "צוק איתן". על-פי נתוני לשכת העיתונות הממשלתית המובאים בכתבה, כ-580 מהם הגיעו לישראל בשבועות האחרונים, "מספר שיא". "מדברים כעת על 1,800 הרוגים בעזה. אלה מספרים גבוהים שלא היו בעבר – ולכן, לא רק אמצעי המדיה מקדישים לכך תשומת לב רבה, כל דעת הקהל הבינלאומית מתעניינת בנעשה באזור", אומר לו ניקולס קייסי מה"וול-סטריט ג'ורנל".

מנכ"ל רשות השידור, יוני בן-מנחם. הכנסת, 11.6.14 (צילום: פלאש 90)

בשער מוסף "הערב" של "גלובס" דיווחה ענת ביין-לובוביץ' על ממצאיו של סקר שבדק את הנכונות של "הציבור" (בכתבה לא מצוין איזה ציבור בדיוק נבדק) להיחשף לפרסומות בזמני לחימה, בעקבות ההאטה בשוק הפרסום בחודש האחרון. 88% מהנשאלים, צוין בשער, סבורים כי הדבר "לגיטימי" – הגדרה רחבה, אולי רחבה מדי, הכורכת יחד את אלו שמצדדים בכך "במידה רבה מאוד" (12.3%) ואת אלו שרק "במידה מועטה" (20%).

עוד בגליון אמש של "גלובס": לי-אור אברבך עם ההתפתחויות האחרונות בתהליך גסיסתה של רשות השידור. "בימים האחרונים הופסקו בזה אחר זה שירותי הניקיון, שירותי החניה במתחם רוממה בירושלים והמזנון בקול-ישראל, בשל חובות של הגוף לספקים", כתב אברבך.

"כמו כן, צוותי החדשות המסקרים את הלחימה באזור הדרום מדווחים לא אחת על הזנחה ואי-קבלת מענה ותמיכה ממערכות החדשות, ומחסור בתנאים בסיסיים כמו אמצעי תקשורת. זאת לנוכח העובדה כי אין כרגע גורם מוסמך המשמש כמנהל חטיבת החדשות או כמנהל ערוץ 1". לידיעה מצורף תצלום של המנכ"ל האחרון של רשות השידור הישראלית, יוני בן-מנחם.

"אנחנו אומה חזקה בהרבה מאוד תחומים, אבל חלשה מאוד בסבלנות. אומה עם מודעות היסטורית מפותחת, אבל חסרת פרספקטיבה כזאת", כותב יועז הנדל במאמר סיכום המלחמה שלו ב"ידיעות אחרונות". הנדל, שסגנון כתיבתו מזכיר נאומים פוליטיים וטורים עמומים ששרים וחברי-כנסת נוהגים לפרסם מעת לעת בעיתונים, מציין כי הוא נמנה עם אלה שכתבו כי צריך "למוטט את חמאס", ומסביר כיצד היה נראה המבצע אילו ניתנה לו הסמכות לקבוע את מטרותיו. "לו זה היה תלוי בי, מטרות המלחמה הזאת היו נראות אחרת לחלוטין", כותב הנדל. "זה לא היה תלוי בי, ישראל יצאה למבצע מוגבל".