מבצע "צוק איתן" הסב את תשומת הלב הציבורית למנהרות שחמאס חפר מתחת לפני הקרקע ואיימו למוטט את יסודות בטחונם של תושבי היישובים הסמוכים לגבול עם רצועת עזה. בחזית אחרת, המבצע חשף תופעה תקשורתית המאיימת למוטט את יסודות העיתונאות בלב ישראל. הכוונה היא להתבססותו של מעמד עיתונאי חדש, המשתלט על עמדות מפתח בכלי תקשורת. הכירו את האנטי-עיתונאי ואת נביאו החדש – עורך "וואלה" ינון מגל.

ינון מגל הוא לא עיתונאי. מי שכותב שינון מגל הוא עיתונאי לא יודע מהו עיתונאי, מהו תפקידו, מהי שליחותו הציבורית, מהי המורשת של עיתונאים שהזיזו הרים כדי שייתנו להם להציג תמונה מלאה של המציאות ומה הם הערכים שעל-פיהם הוא אמור לעבוד

עיתונאות מורכבת משלושה רבדים מהותיים: היא אמורה לפעול ביושר לחיפוש האמת וחשיפתה, היא אמורה לשאוף ככל האפשר לאוטונומיות ועצמאות, והיא נועדה לשרת את הציבור. בתוך המשולש הזה, יושר-עצמאות-שירות, מבסס מגל את ההחלטות שלו בעיקר על פרשנות צרה של הקודקוד האחרון.

בוועידת MAD של "גלובס" הסביר מגל מה מנחה אותו בעבודתו כעורך ראשי: "אנשים לא רוצים תקשורת מנותקת. כשאתה מעלה חומרים לרשת, אתה רואה מה עובד ומה לא עובד". כלומר, מגל שואב את הלגיטימציה לפעולותיו מהאופן שבו אנשים מצביעים בעכבר. בראיון לתוכנית "לונדון וקירשנבאום" הבהיר שוב מגל כי החלטותיו העיתונאיות נגזרות מציפיות הקהל: "הגולשים שלי באתר 'וואלה' מצפים שאני אסקר את העניין כעיתונאי ישראלי".

האם במעשה העיתונאי של מגל יש מרכיבים נוספים? מה באשר לשני הקודקודים האחרים שמחזיקים את המבנה העיתונאי? אלה לא רק שאינם מעניינים את מגל – הוא מבקש להחריב אותם. את עמדתו באשר לחיפוש וחשיפת האמת כערך עליון סיכם באופן אלגנטי בכך שקבע מהו הסולם הנכון לדיווח עיתונאי: אני קודם כל יהודי, קודם כל ישראלי ורק אחר-כך עיתונאי. מכאן, כפי שכתב יוסי דהאן, מי שנאמן למצפונו המקצועי אינו מספיק יהודי וישראלי, ואנחנו יודעים מה עושים למי שאינו מספיק יהודי וישראלי, כן?

ומה באשר לעצמאות עיתונאית, לפעולה עיתונאית משוחררת מלחצים, הן מחוץ למערכת והן מתוך המערכת, לעיתונאים שיש להם חופש פעולה מעשי ומחשבתי? גם במקרה זה הבהיר מגל כי זו אינה שיטת העבודה המועדפת עליו, ולכן החליט לפטר את עפר קניספל "משיקולי המערכת". השיקול המערכתי של מגל, כפי שהוא עצמו אמר בראיון למגזין "טיים-אאוט", היה שקניספל שמאלני מדי. פיטוריו של קניספל, אחרי שפירסם בסך-הכל שלושה טורים, מעבירים מסר חד, ברור ושאינו משתמע לשתי פנים באשר לסוג התכנים שמותרים לפרסום ב"וואלה" של מגל ושל המנכ"ל אילן ישועה. נראה אם במציאות הכלכלית הנוכחית יהיה כותב שלא יתיישר עם הבוס.

המעשה העיתונאי של מגל, אם כן, נשען על כך שהוא מספק סחורה שיש לה ביקוש. מאידך, יש סחורות תקשורתיות נוספות שיש להן ביקוש, כמו פורנוגרפיה. האם "וואלה" תתחיל להציג פורנוגרפיה? ובכן, התשובה חיובית.

למחוק במקום לכתוב

ינון מגל הוא איש ימין מובהק שאינו מתבייש בכך. יש לשמוח על כך שהוא אינו מתבייש בכך – אין כל בושה בלהיות איש ימין. אבל אסור להתבלבל: להיותו של מגל איש ימין אין קשר מובהק לאופן שבו נערך אתר "וואלה", כפי שמגל עצמו מתאר אותו. אתר "וואלה" בסך-הכל מספק סחורה שיש לה ביקוש, וכעת יש ביקוש לאתר שהוא "קודם כל ישראלי", כפי שנכתב על הסטיקר שבאתר מפיצים כעת בקמפיין פרסום שאינו מתבייש לנצל את המלחמה בדרום לקידום עצמי.

ח"כ מירי רגב, צילום מסך מתוך קמפיין "קודם כל ישראלי" של אתר "וואלה", יולי 2014

מגל, לכן, הוא לא עיתונאי. מי שכותב שינון מגל הוא עיתונאי לא יודע מהו עיתונאי, מהו תפקידו, מהי שליחותו הציבורית, מהי המורשת של עיתונאים שהזיזו הרים כדי שייתנו להם להציג תמונה מלאה של המציאות ומהם הערכים שעל-פיהם הוא אמור לעבוד.

מגל הוא אנטי-עיתונאי שהשתלט על עמדת מפתח בכלי תקשורת מרכזי בישראל. את תפארתו הוא תולה בצילום מסך של עמוד הבית של "וואלה" שבו מופיע משפט המצהיר בפני הגולשים מה האתר אינו מתכוון להציג בפניהם (את הסרטון שצילמו מחבלי חמאס שהרגו חמישה חיילים): ראו כמה אנחנו גאים בכך שהחלטנו להסתיר מכם מידע.

כותרת ראשית באתר "וואלה", 30.7.14

ההחלטה עצמה ראויה לדיון נפרד – כלי תקשורת אחרים, ובהם חדשות ערוץ 2, חדשות ערוץ 10, "הארץ" ו"מעריב", החליטו להציג גרסה ערוכה של הסרטון (בהקשר הזה מומלץ גם לקרוא את הטקסט שפירסם בפייסבוק אישתון). אבל מה שמרתק הוא שכמו פקיד העובד על המהדורה העשירית של מילון "שיחדש", מגל מתגאה בכך שהצליח למחוק עוד פיסת מידע מהשיח הציבורי.

ההשוואה לפקידי "מיניסטריון האמת" של ג'ורג' אורוול מתבקשת. מגל הוא דוגמה קלאסית לפקיד שמשרת את ההגמוניה. בפעולותיו הוא לוקח מרצון חלק מרכזי במנגנון שמייצר הסכמה ותמיכה בלתי מתפשרות במוקדי הכוח. כמו מיניסטריון האמת, גם מגל מייצר את מסגרת המחשבה שבתוכה נקבע מה לגיטימי למחשבה ודיבור ומה אינו לגיטימי.

כאשר מגל כותב מחדש את הקוד האתי של העיתונות החופשית, הוא מתכתב, מתדלק ומוביל את האווירה המקארתיסטית שפושה בכל מקום, ולפיה מי שמעז להציג את התמונה המלאה הוא לא פחות מבוגד (בעמו, בארצו, ביהדותו, בחבריו, בחייליו).

מגל הוא, כאמור, הנביא של האנטי-עיתונאים, אך הוא אינו בודד במערכה. לצדו פועל עיתון שלם, "ישראל היום", שחרת על דגלו לדברר את ראש הממשלה ורעייתו, ולצדו אנשי תקשורת אחרים הרואים את תפקידם כדוברי הצבא. המצב התקשורתי הזה נעשה כה מגוחך, עד שלפני כשלושה שבועות פירסם חגי עמיר פוסט בפייסבוק שבו כתב:

זו הבעיה עם התקשורת הישראלית: כשיש מלחמה כל הכתבים הם בעצם דוברי צה"ל, קול אחד, ותעמולת המשטר הופכת לאמת מוחלטת ואוי לו למי שיטיל בה ספק, ואני סך-הכל רוצה לדעת מה באמת קורה בצד שלנו ובצד השני, ואת הדבר החשוב הזה בעצם לא יודעים".

חגי עמיר, שהורשע בקשירת קשר לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ונשלח ל-16 שנות מאסר, מתלונן שהוא רוצה לדעת "מה באמת קורה בצד שלנו ובצד השני", אבל הוא אינו מצליח לקבל את השירות הזה מהתקשורת הישראלית. עד כדי כך המצב מגוחך.

כשהמלחמה הזו תיגמר, והיא תיגמר, תגלה ישראל לא רק את הריסותיה של עזה, לא רק את הריסותיו של המרקם החברתי העדין שהיה קיים בין יהודים וערבים בתוך גבולות מדינת ישראל, אלא גם את הריסות העיתונות החופשית והעצמאית שפעם, כך אומרים, היתה כאן ונרמסה תחת גל עכור של אופורטוניזם, פטריוטיות בתחפושת ואנטי-עיתונאות.