בשנת 1895, כך לימדה אותי המורה בתיכון, חלה התפתחות משמעותית בפיתוח הראינוע. אחרי עבודה ממושכת, השלימו האחים לבית לומייר את המצאת הסינמטוגרף. המצלמה הפכה קלה וניידת, וכעת אפשר היה לצלם גם את העולם שמחוץ לסטודיו. אולם עבור צמד האחים הצרפתי הסינמטוגרף היה רק תחילת הדרך. חלומם הבא היה להציג תמונות חדגוניות פחות, והם פנו לפיתוח פטנט חדש, "אוטוכרום לומייר", שהיה התשתית לצילום בצבע.
"המהפכה הצבעונית" איפשרה להנציח אירועים בצורה אותנטית יותר ולהציג מציאות מורכבת ועשירה. לאורך המאה ה-20, במקביל לצביעתה של התמונה, השתנתה גם מפת העיתונות. לדיווחים האינפורמטיביים היבשים התווספו כתבות מגזין ותחקירים צבעוניים. לאחר דורות של עיתונות בשחור ולבן, הגיע למכונות הדפוס גם הצבע.
אולם למרבה ההפתעה, שנים רבות לאחר מכן, יש עדיין עיתונאים המסרבים להכיר במהפכה הצבעונית. אלה מתעקשים לראות את המציאות בשחור ולבן. בעיקר כשזה נוגע למאבק הניטש בין הישראלים לפלסטינים, מסורים אותם עיתונאים לטכניקה המיושנת של שיקוף המציאות בשני צבעים בלבד, שחור ולבן. רעים וטובים. אין אמצע, אין גוונים, גם לא של אפור.
שלושת השבועות האחרונים ניפקו לנו שפע של דוגמאות. עבור כמה מהכותבים, רובם מעיתון "הארץ", לא משנה מה ישראל תעשה, היא תהיה תמיד האשמה. דימיטרי שומסקי דורש שישראל תביע חרטה על התנהלותה במהלך מבצע "צוק איתן", עמירה הס מחזקת את ידי חמאס וגדעון לוי כותב בתיעוב על חיילי צה"ל.
המאמר של אורי אבנרי ("צ'רצ'יל המנוול", "הארץ", 16.7.14) הוא אולי הדוגמה הבוטה ביותר. חלוץ העיתונות הסנסציונית והחוקרת בישראל מתעקש לראות את העולם שמחוץ למערכת צבוע בשחור ולבן. עורך "העולם הזה" לשעבר סובל כרונית מלקות ראייה מוסרית בעמידתו לצד מחבלי חמאס. חלילה לו מלבקר את חמאס. להפך, דווקא את צה"ל ולוחמיו הוא החליט להשמיץ.
אבנרי ושאר כותבי השחור-לבן אינם מתייחסים לכך שחמאס מבצע, ברגעים אלה ממש, פשעי מלחמה כלפי האזרחים הישראלים, ולא פחות מחריד מכך, כלפי עמו שלו. הם אינם משקללים לתוך תמונת העולם החדגונית שלהם את דרישתם של מנהיגי חמאס מהאזרחים הפלסטינים לשמש "מגן אנושי" מפני התקפות צה"ל.
זה אינו ספין של דובר צה"ל, אלא מציאות חיה, נושמת ומשודרת. כך ב-8.7.14 התייצב סאמי אבו-זוהרי, דובר חמאס בעזה, בערוץ הטלוויזיה הרשמי של הארגון, ולשאלת המראיין הביע תמיכה "בשיטה שהשיגה הצלחה גדולה". לדבריו, "אנשים מתייצבים מול המטוסים הישראלים בגופם החשוף כדי להגן על בתיהם". הוא אף פנה לצופים "היקרים" וקרא להמשיך לדבוק באותה שיטה, כי זה "מעיד על אופיו של עמנו האציל ולוחם הג'יהאד".
אם לא די בכך, וחרף אזהרות צה"ל, הממשלה הרשמית של חמאס ממשיכה באורח ציני לדרבן את אזרחיה להיות מטרות חיות. משרד הפנים של חמאס בעזה פירסם גם הוא "הודעה חשובה", וקרא לאזרחים הפלסטינים ברצועת עזה שלא להיענות להודעות צה"ל בדבר פינוי הבתים. "אנו קוראים לתושבים היקרים", כך לשון ההודעה, "שלא לשעות להודעות אלו ולא לפנות את בתיכם".
גם מדיניות רשמית זו של חמאס לא תכניס ספק של צבע למאמרים הדוגמטיים של כותבי השחור-לבן. לאותם פשעי מלחמה לא נמצא מקום ברשימות הנכתבות חדשות לבקרים. להפך, דווקא אני ורבים כמוני, שגויסו בצו 8 כדי להגן על אותם כותבים, נעשינו לשק החבטות שלהם. פעם הם כינו אותנו "רוצחים", פעם "אטומים" ופעם סתם "רשעים".
באופן אבסורדי, דווקא אנחנו, לובשי מדי הזית, משתדלים לראות את הצבעים והגוונים השונים. דווקא אנחנו מבינים את גודל השעה ועומק האחריות המוטלת על כתפינו. דווקא אנחנו, תוך כדי לחימה, כשלנגד עיננו עומדים חיי אדם ולא מועד סגירת הגיליון, עושים ככל יכולתנו להבחין בין טוב לרע, בין מותר לאסור.
בקריאה ראשונה, טוריהם של כותבי השחור-לבן ממלאים אותי בכעס, אבל אז אני נזכר במהפכה הצבעונית. יש סיכוי שמה שקרה לראינוע יקרה גם לאותם כותבים, ואם לא להם, אז לדור שיבוא אחריהם. אולי אז יואילו להבין שחוץ מהם, רובנו כבר חיים בעולם צבעוני, בתוך מציאות מרובת גוונים ועתירת מורכבויות. כשיצטרפו אלינו, בעולם האמיתי, אולי יבינו עד כמה אנכרוניסטית ומיושנת היתה ראיית עולמם, ולאיזה עוורון צבעים מוסרי היא הובילה אותם.
סרן (מיל') יהונתן משרת במילואים במבצע "צוק איתן" (השם המלא שמור במערכת)