ביום שלישי השבוע הפציע "ידיעות אחרונות" עם כתבה בולטת בעמודי החדשות: מרגלית צנעני "פורשת כנפיים"; בעוד חודש היא צפויה לחזור לבמה. בנימה אוהדת בלתי מוסתרת מדווח הכתב רז שכניק שהזמרת נערכת לסיבוב הופעות חדש, שיכלול את להיטיה וגם את "השירים החדשים מהאלבום המתקרב". הכתב והעיתון נותנים, ללא כל סייג, בימה לזמרת לחזר אחר הקהל ולעורר בו אהדה כלפיה. "אני בהחלט שמחה לצאת ולהופיע שוב", מצוטטת צנעני, "אני מחכה בקוצר רוח לפגוש את הקהל האוהב והמחבק".

כאילו אין מדובר בעבריינית שיצאה בשן ועין מעבירות חמורות שיוחסו לה; שחתמה על עסקת טיעון שבה הודתה בסחיטה באיומים של אמרגנה; שנחשפה בקשרים מפוקפקים עם אנשי העולם התחתון; שניצלה לרעה את מעמדה כשופטת בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית "כוכב נולד". כאילו דבר מכל זה לא קרה. המסר העולה מהדיווח ב"ידיעות אחרונות" הוא שצנעני חוותה בחודשים האחרונים אי-נעימות כלשהי ("הודבקו לה הרבה כינויים: חשודה, נאשמת ואפילו עבריינית מסוכנת", בלשונו של העיתון), אבל עתה "הכל מאחוריה" ופניה לחידוש הקריירה האמנותית שלה.

לידיעה הזו יש ריח לא של דיווח עיתונאי חסר פניות, אלא של הודעה יחצנית שבאה לשרת את עניינה של הזמרת להפוך מחדש, במהירות המרבית, לידוענית לגיטימית. "ידיעות אחרונות" נותן יד, בדיווח הבולט הזה, למגמתה השקופה של הזמרת להפוך דף, להתנער מהריח הרע שדבק בה, ולשכנע את הציבור שיש לעבור לסדר היום ולאפשר לה לכבוש מחדש את לבו.

הגישה הזו אינה מובנת מאליה. הסתבכותה של צנעני בפלילים והחצר האחורית האפלה של תעשיית הבידור שנחשפה בחקירתה אינן בהכרח דגם התנהגות ראוי לחיקוי; בוודאי שאינן תופעות שראוי להתעלם מהן. תקשורת הגונה אינה אמורה להשתתף בחגיגות שובה של צנעני לבימה. תקשורת הגונה אמורה להסתייג מהתנהגותה, להציג אותה כדמות שיש להוקיע את התנהלותה ולא לחבק אותה.

במקום זאת, נוהג "ידיעות אחרונות" כפי שנוהגת הקהילה הפוליטית בישראל וכפי שנוהג הממסד הישראלי בכללו: הם מקבלים לחיקם ידוענים שהורשעו בעבירות, מהן חמורות, לאחר שריצו את עונשם (אריה דרעי, שמעון שבס, השחקן יובל זמיר). הם אינם מטילים עליהם חרם חברתי. הם אינם מחילים עליהם סנקציות מוסריות. הם מגלים סלחנות גדולה כלפי האנשים המפורסמים הללו, שהם בשר מבשרה של האליטה שעימה הם נמנים. ועם זה מקוננים הכל על השחתת המידות בחברה הישראלית.

במקום להיחשב למצורעת, ולו לזמן מה, הופכת מרגלית צנעני, בסיוע התקשורת, למושא חיזור. אני שומע שכבר עתה מתנהלת תחרות בין כלי תקשורת על הראיון הראשון איתה. האם הכתבה המפרגנת ב"ידיעות" היא בבחינת מקדמה? המרדף אחר מוצא פיה של מי שחתמה אך לפני שבועיים על עסקת טיעון בגין סחיטה באיומים הוא דוגמה מובהקת להבחנה שעל התקשורת לעשות בין אירוע שיש בו עניין לציבור לאירוע שיש בו עניין ציבורי.

פרשת חקירתה ומעצרה של צנעני היתה, כמובן, נושא חדשותי שיש בו עניין ציבורי ברור מאליו. כלי התקשורת  סיקרו אותה בהרחבה ובפירוט – כל אחד לפי סגנונו וטעמו. עתה, משהתבהרו ממדיה של ההתרחשות הזו, לטוב ולרע מנקודת מבטה של הזמרת המורשעת, העניין הציבורי שהיה בה דוהה והולך מטבע הדברים. את מקומה מבקשים כלי התקשורת למלא בעניין שיש בה לציבור.

במלים אחרות, העניין הציבורי האמיתי שנחשף בהתחככותה של הזמרת עם העולם התחתון ובמעורבותם של עבריינים בעסקי הבידור בישראל מפנה מקום לרעב אחר מידע העוסק ברגשותיה וברשמיה האישיים של צנעני. ואם הרעב הזה רדום, נמצאים די כלי תקשורת כדי לעורר אותו ולגרות את חושיו של הציבור. המניע של כלי התקשורת ברור אף הוא: רייטינג – העלאת אחוזי הצפייה וההאזנה, והגדלת מספר גליונות העיתון המודפסים. לכן מחזרים עתה כלי תקשורת אחרי הזמרת ומשתדלים לרצות אותה.

זו תחרות מקובלת. מרדף אחר מרואיינים שיש לציבור עניין בהם (גם אם אין בהם עניין ציבורי) הוא לחם חוקה של התקשורת. פחות מובן מאליו שההתנהלות הזו לגיטימית כשהיא מוחלת על מרואיינים עבריינים. "העין השביעית" עסק לא פעם בעבר בתופעה הזו והצביע על הכשל העקרוני הגלום בה ועל הגבולות שיש לשים לה. הסלחנות כלפי מרגול והחיזור אחר מוצא פיה הם גילוי נוסף לוויתור התקשורת על ערכים מוסריים וחברתיים ראויים למען הפקת רווח.