איור: גיא מורד
בביקוריה ככתבת הפלילים של גלי־צה"ל בבתי־כלא שונים, הבחינה הדס שטייף בתופעה מעניינת: אסירים רבים נהגו לגזור כתבות שעסקו בהם ולתלות אותן בתאיהם. העובדה שתכני הכתבות הציגו אותם כעבריינים שביצעו מעשים נפשעים לא גרמה להם להתבייש בכתוב, נהפוך הוא. "כל כתבה שמעצימה עבריין כזה או אחר", אומרת שטייף, "הופכת אותו לאיזשהו גיבור. הם מאוד אוהבים את זה, כי הכתבות כאילו מרימות אותם מעל האחרים".
החודשים האחרונים סיפקו לעבריינים לא מעט כותרות צבעוניות שיוכלו לגזור ולשמור. אירוע בראשית ינואר, שבמהלכו נדקר העבריין עמיר מולנר במלון דניאל, סוקר בהרחבה יתרה, ו"מעריב" אף הקדיש לו כמעט את כל שלושת עמודיו הראשונים. עמוד השער שנסוב על התקרית (עם הכותרת הדרמטית: "פסגת הפשע נגמרה בקרב") משמש גם כעמוד המוצג במודעות המסע "העם רוצה מזומן" של העיתון – בחירה שמעידה אולי על תפיסת "מעריב" את הערך הרייטינגי של הסיפור. יעקב אלפרון, החשוד בדקירה, התראיין בנדיבות לכלי תקשורת רבים בטרם הסגיר עצמו למשטרה. כששוחרר ממעצר, זינק בחיבה על כתפיו של הצלם מוטי קמחי ועשה שימוש בתקשורת כדי להעביר מסר מאיים ליריביו: "מי שינסה להזיז שערה מראשו (של בני) שייזהר". רעייתו רואיינה באמפתיה אצל יאיר לפיד, בתו אצל דודו טופז. במקביל כיכבו בתקשורת אסי אבוטבול, שטיל לאו נורה לעבר ביתו בנתניה (וטיל שני נמצא לידו), משפחת גבריאלי שנחשדת בהלבנת הון וכמובן, זאב רוזנשטיין, אולי "סלב הפשע" הבולט בארץ, שהדיווחים עליו חרגו מזמן ממדורי הפלילים לכיוון כתבות הצבע ומדורי הרכילות.
יעקב אלפרון (צילום: מוטי קמחי)
כיצד הפכו עבריינים לכוכבי תקשורת ואת מי משרתת התופעה הזו? לפי שטייף, קודם כל את העבריינים עצמם. "כל העבריינים הגדולים האלה", היא טוענת, "היו עבריינים קטנים, שלאט לאט המשטרה הפכה אותם לטייקונים. אנחנו כתקשורת מיהרנו לקנות את זה, לעשות כתבות ענק וכותרות, והעבריינים משתמשים בזה".
כיצד? איך הם נהפכו להיות מיליונרים? מכל מיני דמי חסות, ענייני שוק אפור. עכשיו הם כבר לא צריכים להיות מפחידים – מספיק שכתוב בעיתון שהם ראשי משפחות פשע, ואז הם באים עם גזרי העיתונים לבעלי עסקים, שמהם הם גובים דמי חסות, ומקבלים מה שהם רוצים. מולנר, למשל – מי הוא היה בכלל? גנב קטן שברח מהארץ. אבל המשטרה, כדי להלל ולשבח את עצמה, הפכה אותו מסרדין לדג, התקשורת הפכה אותו מדג ללווייתן, ויחד כולם הזינו את כולם. רוזנשטיין התחיל בדיוק מאותו מקום. תסתכל כמה חשיבות אנחנו מייחסים לסיפור הדקירה הקטנצ'יק הזה. מה קרה שם בעצם? סכסוך בין עבריינים. ביום הדקירה, כולנו עשינו שידורים כאילו שזה פיגוע. על מה ולמה? אמרתי לעורך שלי שאני לא מבינה למה צריך לעשות כל־כך הרבה פריצות שידור על הדבר הזה. הוא אמר שזה מאוד עניין את המגיש, זה מאוד סקסי וצבעוני. אני לא יודעת אם מולנר מרוצה מהפרסום, אבל בוא נאמר שהאיש הזה צריך הרבה כסף כדי להחזיק את עצמו. אני מבטיחה לך שמעכשיו לכל מקום שהוא ילך והוא יגיד את שמו, הוא יקבל מה שהוא רוצה.
נסלי ברדה, כתבת הפלילים של ערוץ 10, סבורה אחרת: "חוק מס' 1 אצל העבריינים זה אנונימיות וחשאיות. ברגע שיש עליהם סיקור תקשורתי, הם מקבלים יותר ימי מעצר. זה לא כמו בסרטים שפרסום מביא להם יותר כסף, זה לא עובד ככה. כשיש כתבות שמתארות עבריין ככריש גדול, גם בית־המשפט רואה את הדברים בזווית הזו. זה לא שהשופט פועל לפי מה שהוא רואה בטלוויזיה, אבל יש השפעה לציבוריות של כל העניין. הם אולי נהנים מהפרסום ברמת האגו, אבל זה ממש לא טוב לעסקים שלהם".
גיא פלג מהערוץ הראשון טוען, ש"אם אני נסמך על המשטרה, בתי־הסוהר ובתי־המשפט, אני לא עושה אפ־גרייד לאף עבריין. אני נמצא בשטח, אני קשור לעורכי־הדין הפליליים ובקשר עם עבריינים ושוטרים. לבוא ולהגיד שרוזנשטיין זה המצאה, זה מקומם".
אם המשטרה מכריזה על מישהו כעל עבריין גדול, הכתבים מקבלים את זה כתורה מסיני או שאתם ניזונים גם ממקורות עברייניים כדי לגבש דעה?
הדברים נבנים עקב בצד אגודל. אני יודע שהציבור בישראל התעורר בתחילת ינואר ושמע לראשונה את השם עמיר מולנר, ואנשים שואלים את עצמם איך פתאום נולד כזה שם. אבל אנחנו, הכתבים הפליליים, מכירים את הסיפור שלו מלפני שש־שבע שנים. אני חי את השם והסיפור שנים רבות. כשדקרו אותו, כל הכתבים הבינו שיש כאן סיפור גדול.
זאב רוזנשטיין (צילום: מוטי קמחי)
עיון בידיעות הרבות שפורסמו בעקבות הדקירה מעלה תהיות ביחס למידת ההיכרות של הכתבים עם מי שלדבריהם הוא מבכירי התחום שהם מופקדים עליו. חלק מהכתבים אייתו את שמו "אמיר" וחלק "עמיר" (לעתים אותו כתב שינה את האיות בכתבות שונות), מה שמעלה תהיות באשר לכמות הניירות הרשמיים הנושאים את שמו שנחשפו אליהם; רוב הכתבים ציינו כי הוא בן 33, בעוד שבוקי נאה מ"ידיעות אחרונות" גרס שגילו 40, ואמיר זוהר ב"הארץ" ציין שכשנעצר ב־98' היה מולנר בן 23 בלבד; חלק תיארוהו כקצין לשעבר, על אף שהיה רק חייל, חלק גרסו ששירת בגולני וחלק בצנחנים; גם אם אלה פרטים טכניים בלבד, מתברר שאפילו לגבי עברו הפלילי – שהוא הרכיב הבסיסי בפרופיל של כל עבריין – לא היה כמעט איש מהכתבים מצויד במידע נכון.
הראשון שידע לציין כי מולנר הורשע בעבר וריצה מאסר בפועל הוא בוקי נאה. שאר הכתבים לא התייחסו לנושא, כולל אלה שכתבו לצד הידיעות החדשותיות סקירות מלומדות על האיש. העדרו של המידע הזה יצר למולנר דימוי של מי שלמרות ריבוי מעלליו מצליח תמיד לחמוק מזרועות החוק – תיאור המשדרג את דימויו ככריש פשע מתוחכם. רוני זינגר מ"הארץ" אף קבעה פעמים מספר כי "מולנר מעולם לא הורשע". גם למחרת היום, לאחר שגילויו של נאה היה חשוף לעין כל, לא תוקנו הדברים, והכתבת ציינה רק כי "כתב־אישום הוגש נגדו בחשד לסחיטה ואיומים" מבלי לציין את תוצאות המשפט. העיתון היחיד שציין את דבר ההרשעה, גם אם באיחור, הוא "מעריב".
בורות הכתבים לגבי מולנר, כמו גם התחמקותו מהצלמים שאילצה חלק מהעיתונים להסתפק בתמונות ישנות ובלתי ברורות, מעמידה בסימן שאלה את קביעת שטייף כי העבריינים לרוב נהנים מהפרסום ומטפחים אותו. פלג מספר כי בכירי העבריינים אינם ששים להתראיין: "אין איש תקשורת בכיר אחד ואין תוכנית אירוח יוקרתית אחת שלא הפכה עולמות כדי לעשות ראיון עם רוזנשטיין, והוא לא התראיין מעולם מלבד ראיון אחד כשהיה עבריין קטן. במהלך השנים ניסו אינספור פעמים לערוך ראיונות עיתונאיים עם פרנסואה אבוטבול. אני במשא־ומתן ארוך ומייגע בניסיון לראיין את בנו (אסי אבוטבול). למעט מקרים יוצאי דופן, כמו ראיונות שלי עם יוסי הררי ופליקס אבוטבול, לא זכור לי מתי ראשי פשע בישראל התראיינו".
אולם גם אם ראשי הפשע אינם ששים להתראיין, ניכר בדיווחים שהם בהחלט משפיעים על התקשורת מאחורי הקלעים. למשל, כמנהג הפוליטיקאים, באמצעות "מקורבים". מקובל להלין על כך שכתבי הפלילים נסמכים יתר על המידה על מידע משטרתי. ידועים מקרים שבהם חוקרי משטרה נטעו מידע שגוי בדיווחים עיתונאיים במטרה להטעות את נחקריהם. אולם בעידן הנוכחי, שבו העבריינים ערים לעוצמת התקשורת, משכילים גם הם לייצר ספינים.
באתר nrg, למשל, פורסם קטע נרחב למדי שהתבסס כמעט אך ורק על דברי מקורבים לעמיר מולנר. אלה "נעלבו בשמו" מהפרסומים עליו ו"מנסים כעת לתקן את התדמית שהשתקפה מדיווחי התקשורת אחרי התקרית". נסיונם צלח: הם צוטטו כ"מסבירים" ולא כ"טוענים"; במקום ללמוד מעיתון־האם או מ"ידיעות אחרונות" כי מולנר הורשע וישב בכלא, ציטטה הכתבת, הדס שפר, את המקורבים, שגילו לה ש"ההסתבכות היחידה שלו היתה לפני שנים, וגם על זה יש כבר התיישנות", מבלי לשאול במה מדובר; המקורבים הצליחו אף לטעת "עובדות" בכתבה ולא רק ציטוטים, כגון קביעת הכתבת שמולנר הנו "בעל הון אותו צבר בעיקר מעסקאות נדל"ן שביצע בחו"ל". כלומר: nrg קיבל מסיבה כלשהי ללא ערעור את הטענה שאת הונו עשה מולנר לא בגביית דמי חסות אלימה, חלילה, כפי שנטען בפרסומים אחרים, אלא בעסקאות כשרות למהדרין, שעל טיבן ופרטיהן אין איש יודע. הטענה הקבועה של העבריינים, כאילו הם אינם אלא אנשי עסקים לגיטימיים, זכתה לגושפנקה עיתונאית.
עדות אחרת למודעות הגוברת של עבריינים לתקשורת היא שכירת שירותיהם של אייל ארד וליאור חורב, יועצי ראש הממשלה, על־ידי רוזנשטיין. "כשהמשפט מיד נהפך לציבורי, אתה לא יכול לקחת פריבילגיה ולא להשתמש בייעוץ תקשורתי", אומר חורב. חורב וארד אמנם יעצו לרוזנשטיין שלא להתראיין, אך פעלו מול התקשורת להעלאת סוגיות שונות הנוגעות לחוקיות הסגרתו לארצות־הברית. "היחס של התקשורת לעבריינים לא שונה מהיחס לכל גיבור תרבות אחר", אומר חורב. "התקשורת אוהבת כל סיפור צבע מעניין. זה חלק מהרדידות שלה. זה שוק של קונים־מוכרים, מעגל שמניע את עצמו: עורכי־הדין משתמשים בלקוחות לקידום עצמי, עבריינים משתמשים בתקשורת כדי למצב את עצמם, כדי לצבור השפעה. זה לא שונה מהמעגל של הפוליטיקאים".
פלג טוען ש"בעיני העבריינים, פנייה לתקשורת או למשטרה אינה לגיטימית, זה כאילו לא מכובד, פדיחה". שטייף, מנגד, טוענת ש"העבריינים מתקשרים לעיתונאים בכמויות. הם אוהבים תקשורת, צריכים אותה, מחפשים את שמותיהם בעיתון ומכירים מצוין את הכתבים הפליליים ומי זה מי". ברדה: "עבריינים לא יערבו עיתונאים בעסקים ובאינטרסים שלהם. יש קשר בין עבריינים לעיתונאים, אבל בעירבון מוגבל". עם זאת, לדבריה, "נניח שעבריין משתחרר הביתה ורוצה להציג את עצמו כחף מפשע או לתת את ה'אני מאמין' שלו – אז כן, הוא עושה משא ומתן עם עיתונאים, מי ייתן לו יותר זמן שידור או לא ישאל אותו שאלות נורא קשות. יש עבריינים שמבקשים שלא תתייחס לצד השני בכלל".
כיצד על עיתונאי להתייחס למידע המגיע מעבריין? פרשת האחים פריניאן, שבמסגרתה נחשפו חשדות חמורים לקשרים של בכירים במשטרה עם עבריינים, ואף מקרה אחד של שוטר ששימש שכיר חרב בשירות עבריינים, העצימו את התחושה כי אמינות מידע המגיע מפי שוטר לא תמיד עולה על אמינות המידע שמקורו בעבריינים. "עיתונאי תמיד צריך לעשות הצלבת מידע, לא משנה מי אמר לו מה", אומרת שטייף. פלג: "הרבה פעמים הלכתי לפרסם משהו שקיבלתי ממקורות משטרתיים מהימנים במרכאות, ואז קיבלתי מעבריינים מידע ששינה לי את התמונה לגמרי. הם הצילו אותי הרבה פעמים. בשיחות אוף רקורד, אם יש לך אמון עם מישהו, אתה מקבל תמונה לגמרי אחרת".
עמיר מולנר (צילום: איציק בן-מלכי)
העבודה מול מקורות עברייניים מציבה שאלה נוספת: האם קיים חשש בקרב כתבים שמא ייפגעו, אם דיווחיהם לא יהיו לרוחו של העבריין המסוקר? שטייף: "יש המון כבוד בקטע הזה. אמנם קרה לי כבר פעם שמישהו התייצב לי ליד הבית כי הוא לא אהב מה שכתבתי עליו (שטייף כותבת גם במקומוני "מעריב"; א"ר ומ"ש), אבל בסך־הכל זה נדיר". פלג, שעבריין שראיין לפני שבועות אחדים אמר לו בכתבה הטלוויזיונית, בחצי חיוך: "אם הכתבה שלך לא תהיה אוהדת – צפה פגיעה": "מה שלמדתי במקצוע זה שלא תמיד הרעים הם רעים והטובים הם טובים. לפעמים הרבה יותר מפחיד להסתבך עם שוטרים מאשר עם עבריינים". ברדה אומרת שהיא אינה מקיימת יחסים אישיים עם העבריינים ומשתדלת לסקר בעיקר אירועים שהשלכותיהם חורגות מהעולם העברייני והם בעלי השפעה על כלל הציבור – למשל נסיונות התנקשות בעבריינים שהביאו לפגיעה באזרחים תמימים. "הגבול צריך לעבור במקום שבו הציבור צריך לדעת מי העבריין הזה. הסיקור שלי הוא נטו בהשפעה שיש לו על מה שקורה, לא 'חיים שכאלה' של עבריינים. אני מסכימה שלפעמים יש סוג של נטייה בכלי תקשורת מסוימים ללכת רחוק עם הדימוי של עבריינים, לעשות מהם מינימום חברי כנסת, אבל זה לגמרי לא מדויק להגיד שאנחנו הופכים אותם לסלבריטיז".
אולם גם אם כתבי הפלילים אכן יקפידו להימנע מהאדרת עבריינים ויתמקדו בסיפורים בעלי עניין ציבורי ממשי, הרי שמספרי הטלפון של העבריינים ואנשיהם מזמן אינם נחלתם הבלעדית במערכת. אפיק תקשורתי אחר שעמו משתפים עבריינים פעולה הוא מדורי הרכילות, שעצם הופעתם בהם מסייעת לייצור ולתחזוק התדמית המסקרנת שלהם. "ככל שכתבו על עבריינים מסוימים, הם נהיו יותר גדולים, יותר עשירים", טוענת שטייף. "זה בדיוק כמו מה שקורה במדורי הרכילות עם אנשי הבידור. שים לב, תמיד כותבים שם על אותם אנשים. אחד כותב, אז גם ההוא יכתוב, ופתאום מישהו הופך לסלבריטאי. השאלה היא מה קודם למה: אם היית פושע גדול ונהיית סלב, או להפך. זה מאוד תלוי".
פלג מספר שאמר פעמים רבות בעבר לרוזנשטיין כי סירובו להתראיין הפקיר את השטח מבחינתו לאנשי המשטרה, שהשחירו את דמותו. לדבריו, רוזנשטיין נפגע מהאופן שבו תואר בתקשורת: "כל פעם שאומרים שהוא עבריין, זה מוציא אותו מדעתו".
בין אם רוזנשטיין ודומיו מאבדים משלוותם בשל הפרסומים עליהם ובין אם לאו, דבר אחד ברור: הם אינם נוהגים להגיש תביעות לשון הרע. אנשים שהתקשורת מפליגה בתיאור פשעים חמורים ש"שמם נקשר" בביצועם מבלי שיש בידיה (או בידי המשטרה) בדל ראיה, אינם טורחים לתבוע את עלבונם. בתחילת פברואר פורסם ב"מעריב" כי רוזנשטיין שוקל לראשונה להגיש תביעות דיבה, אולם דווקא נגד אדם שניהל את חברת האבטחה שאיבטחה אותו בעבר, ונגד בכיר בשירות בתי־הסוהר – בשל דברים שונים, לא חריפים במיוחד, שאמרו על אופיו בראיון לתקשורת. עם כלי התקשורת עצמם, המתארים אותו השכם והערב כראש ארגון פשע אימתני, העדיף העבריין המפורסם שלא להתעמת.
הפרקליטים יצרו ספין / יעקב גלנטי
בוקר יום שני, 30 בינואר, התחיל רע. בשעה 6:15 בבוקר התחיל הביפר לצפצף. הפעם, לשם שינוי, זו לא היתה מפיקה לחוצה של "שש עם עודד בן־עמי"/ "ערב חדש"/ "לונדון וקירשנבאום" שביקשה להבטיח באשמורת הבוקר בלעדיות על ראיון שאמור להיערך כעבור 12 שעות. הפעם היו אלה כתבי רדיו, עצבניים, קורי שינה על עיניהם, שאמורים לעלות לשידור בעוד רבע שעה ביומני הבוקר ולדווח לאומה כיצד פספסו את סיפור המאה, שלפיו זאב רוזנשטיין, האיש שהמדינה השקיעה כל־כך הרבה בהבאתו לדין, עומד להשתחרר או־טו־טו הביתה, חופשי ומאושר – בחסות כותרת בעיתון של המדינה.
"מה קרה?", שאלתי את כתבת גל"צ. "תפתח 'ידיעות אחרונות'", ענתה בקוצר־רוח. רצתי לדלת. פתחתי. כותרת חגיגית, "פותחת עמוד" בעגה המקצועית, בישרה למאות אלפי הקוראים: "התפתחות דרמטית... האם רוזנשטיין הולך הביתה?".
אכן התפתחות דרמטית. כלי תקשורת, מהמכובדים והחשובים במדינת ישראל, נתן לבאי־כוחו של זאב רוזנשטיין הזדמנות לשטוח את טענותיהם המשפטיות על מחדל כביכול של המדינה בטיפולה בפרשת רוזנשטיין, וזאת מבלי שניתנה לפרקליטות הזדמנות להגיב על הטענות ולומר את עמדתה בעניין. בין יתר הציטוטים המקוממים שמופיעים בכותרות המשנה של הידיעה: "הפרקליטות נרדמה, היתה צריכה לבקש את הארכת הצו (צו ההסגרה; י"ג) עד אמש בחצות; מכיוון שלא עשתה זאת יש לשחרר את רוזנשטיין ממעצר". ומתוך הידיעה: "החל מאמש בחצות נוצר מצב משפטי שבו ייתכן שכל המאמץ שהושקע בהסגרתו, בישראל ובארה"ב, יירד לטמיון. רוזנשטיין, הנחשב לאחד מראשי הפשע המאורגן בישראל, עשוי לצאת בתוך זמן קצר לחופשי וחיוך רחב על פניו".
איך שלא הופכים את זה עולה מכאן ריח רע: לרשות הסניגורים הועמדה במה מכובדת, רצינית, לשטוח את טענותיהם המשפטיות, בפרשה שכה הסעירה את המדינה, ולא מולאה חובה עיתונאית בסיסית – לבדוק מה תאמר המדינה. אפילו לא נעשה, לטעמי, ניסיון לבדוק ברצינות, באופן אובייקטיבי (אולי באמצעות פרשן משפטי מוסמך), עד כמה טענות הסניגורים מבוססות משפטית. מן הידיעה עולה רמז עבה, בלתי משתמע לשתי פנים, לציבור קוראים רחב, שהנה, מי שכונה "היעד מספר 1" חוזר לחיי הסלבריטאות המפנקים שהתקשורת כה הרגילה אותו בהם ("בחיוך רחב", כמובן); ואפילו לא נבדק בפרקליטות המדינה, האם יש סיבה לכך שצו ההסגרה בעניינו של רוזנשטיין לא הוארך? האם באמת מישהו נרדם בשמירה או שעבודת הפרקליטות בתיק הזה מחושבת לפרטי הפרטים? אולי בכל זאת יושבים שם ברחוב צלאח א־דין בירושלים אנשים שיודעים מה הם עושים לא פחות מהסניגורים הנכבדים קרן ובני נהרי?
אמנם לידיעה צורפה מסגרת שבה ניסה העיתון לנחש, מטעם עצמו, כיצד תגיב הפרקליטות על טענות הסניגורים – מעין ניסיון לולייני להתגבר על העובדה שמסיבות עלומות לא הובאה תגובת משרד המשפטים ל"מחדל" כביכול.
מקרה זה, למרבה המזל, הוא בין היחידים שבו ניתן היה לבדוק את רצינות הטענות המשפטיות בזמן בזק, עוד לפני שהידיעה נשטפה וטבעה במצולות זרם האקטואליה השוצף. ימים אחדים לאחר פרסום הידיעה פסק בית־המשפט המחוזי בירושלים לעניין טענותיהם של הסניגורים הנכבדים ולעניין האפשרות המעשית, "שהאיש שנחשב לאחד מראשי הפשע המאורגן בישראל ייצא בתוך זמן קצר לחופשי וחיוך רחב על פניו", כתיאורו הציורי של העיתון. בית־המשפט דחה את טענות הסניגורים, רמז לחוסר תום הלב של הבקשה ואף קבע כי אם מדובר היה בהליך אזרחי היה פוסק הוצאות נגד רוזנשטיין. אאוץ' – לא נעים. מה חבל שב"ידיעות אחרונות" לא הקדישו הפעם שוב עמוד שלם לסיקור החלטת בית־המשפט.
במקום שבו "ידיעות אחרונות" מפספס, "מעריב" לא יכול להישאר חייב. וכך, יום לאחר החלטת בית־המשפט המחוזי בפרשה הקודמת שלפו גם ב"מעריב" שפן משפטי משלהם בפרשת רוזנשטיין. תחת הכותרת "נשק יום הדין של רוזנשטיין" (ברררררר...) מפרט העיתון כי תביעות דיבה שעתיד רוזנשטיין להגיש יעכבו את הסגרתו לארה"ב. ומכאן מגיע העיתון למסקנה המתבקשת: "אולי פתאום יקרה נס והוא לא יעלה על המטוס?". כמה גאוני. איך לא חשבו על זה קודם? הנה שיטה חדשה להתחמק מהסגרה. את הידיעה מעטרת, איך לא, תמונתה של הוגת הרעיון, עו"ד מיטל יצחקי.
גם במקרה זה, כמה מפתיע, לא פנה העיתון לקבל תגובה ולא עשה מאמץ מינימלי לברר את המצב המשפטי האובייקטיבי. אפילו ניסיון לחזות מה תגיד הפרקליטות על השפן החדש לא נעשה. המסקנה המתבקשת מכל זה היא ש"רוזנשטיין הולך הביתה" מוכר עיתונים מצוין, ולמה לבלבל לקוראים את המוח עם האמת המשפטית?
דוגמית רוזנשטיין מאפשרת טעימה קטנה, לא ממש ערבה לחיך, מהתנהלות כלי תקשורת ועיתונאים מול עורכי־דין פרטיים המשתמשים בחומרים משפטיים – חוות־דעת, ראיות ועוד – כדי לזכות בפרסום לעצמם ו/או כדי לייצג בתקשורת אינטרסים של לקוחותיהם.
עו"ד יעקב גלנטי הוא דובר משרד המשפטים
גיליון 61, מרץ 2006