בגיליון השני של "העין השביעית", שיצא לאור במרץ 1996, פירסמנו כתבה שכותרתה היתה "צ'קים עם כיסוי". היא עסקה בנכונותם של כלי תקשורת לשלם עבור מידע. העיתונאי אבי פוזן סקר את התנהלותם של עיתונים מרכזיים ותוכניות טלוויזיה ידועות בישראל מול מרואיינים הדורשים תשלום תמורת סיפוריהם.
העילה לכתבה היה סיפורה של כרמלה בוחבוט, ששוחררה באותם ימים מהכלא לאחר שריצתה שלוש שנות מאסר על הריגת בעלה שמירר את חייה והתעלל בה קשות. כל כלי התקשורת שלחו נציגים לשערי הכלא כדי לדובב את האסירה המפורסמת, אבל היא סירבה להשיב לשאלותיהם. עד מהרה התברר מדוע: סיפורה פורסם בהבלטה רבה ב"ידיעות אחרונות". הבלעדיות הושגה תמורת תשלום של אלפי דולרים.
(צילום: פלאש 90)
מאז עסקנו ב"עין השביעית" לא פעם בתופעה, ללמדנו שהיא הפכה לרווחת יותר ויותר ושלמרות תפוצתה הרחבה, היא מטרידה את מי שהאתיקה העיתונאית יקרה ללבו. השבוע זימן גירוי חדש לעסוק בה: העיתונאי רביב דרוקר הצהיר בתוכנית התחקירים "המקור" של ערוץ 10 כי התחקיר המרעיש ששודר בה על התנהלותו הכספית של מנהל מכבי תל-אביב לשעבר, מוני פנאן, התבסס, בין השאר, על תשלום לציון נתן, איש סודו של פנאן, שהיה גיבור התחקיר. ההודאה הזו לא עוררה תגובות של ממש (לבד מהתנגחויות קטנוניות במדורי ספורט אחדים), תוצאה המלמדת, כנראה, שהבושה שאפפה בעבר את ההתנהלות הזו נעלמה לחלוטין.
אפשר להבין את ההתפתחות הזו: ככל שתופעה חוזרת על עצמה והופכת תכופה יותר ויותר – כך היא הולכת ומתקבלת כלגיטימית; בעידן שבו כל אדם יכול לתפקד כעיתונאי וכצלם של אירועים חדשותיים מזדמנים, לא ניתן לשמור על טהרת הכלל האתי שהסתייג מרכישת מידע בכסף; בתקופה שבה ממילא שוררת ערבוביה פרועה בין תוכן עיתונאי למסרים יחצניים ופרסומיים, התנגדות לסחר במידע שיש בו עניין ציבורי מתקבלת כדקדוקי עניות; גם בעבר היו נסיבות שבהן תשלום בעבור מידע נחשב ללגיטימי – למשל, לצורך חשיפת שחיתותם של אנשי ציבור מרכזיים או לצורך פרסום התנהלות קלוקלת המסכנת חיי אדם – ואין מנוס מהחלתה של מוסכמה זו על התרחשויות אחרות.
כנגד זאת, ראוי לא לשכוח את האבחנות הבאות: המידע הוא רכוש הציבור ומוטב לכווץ ככל האפשר את המצבים שבהם הוא הופך לנכס סחיר; מרגע שכלי תקשורת מסכים לשלם תמורת מידע הוא פוגע, במובן מסוים, בחופש העיתונות משום שהוא מפקיד בידי מוסר המידע (או המרואיין) את ההחלטה מה לספר ומה לא; העלות הכרוכה בהשגת המידע חושפת את כלי התקשורת לפיתוי לנפח את הסיפור לממדים בלתי סבירים כדי להחזיר לעצמו את ההוצאות; הנכונות ההולכת וגדלה לתת תמורה כספית בעבור ראיונות חלה גם על מגעיהם של עיתונאים עם עבריינים ויוצרת מצבים בלתי מוסריים שבהם אסירים יוצאים נשכרים מפשעיהם; מתן תשלום תמורת מידע שמספק עובד ציבור (או איש ציבור) עלול להתפרש כעסקת שוחד.
זה מן הסתם נשמע ירחמיאלי ותלוש מהמציאות הנוכחית, שבה הגבולות בין הראוי לפסול בהתנהלות העיתונאית מיטשטשים, ובכל זאת: תשלום עבור מידע צריך להיות תופעה חריגה – לא רווחת.