כל העולם במה, כל הגברים והנשים הם הצופים, והעיתון, המציב מראה למופע האנושי, לוכד ומשקף את הדרמה של החיים האמיתיים. אחד המרכיבים רבי העוצמה ביותר על הבמה ובעיתונות הוא המתח. צופי התיאטרון נדרכים בציפייה לדעת מה יתרחש בחלוף רגע, וכך גם ציבור הקוראים, השואל על השלבים הבאים בהשתלשלות אירועים מתמשכת ומדבר עליהם. מתח יוצר את כוח המשיכה של החדשות ומעצים אותו".
הדברים הללו נכתבו לפני יותר מ-60 שנה ב"סיקור חדשות מודרני", ספר לימוד אמריקאי לעיתונאות פרי עטו של העיתונאי והמורה לתקשורת קארל וורן. הם רלבנטיים גם היום, ומאירים את עיניו של כל מי שמבקש לפצח את מאפייני הסיקור התקשורתי של רצח שלושת הנערים היהודים בטרמפ מגוש-עציון ושל הנער הערבי משועפאט.
מרכיב המתח, התיק הפתוח שטרם נסגר, היה זה שהעניק לפרשת חטיפתם של אייל יפרח, גיל-עד שער ונפתלי פרנקל את התהודה הנרחבת כל-כך. אילו היו גופותיהם נמצאות לאחר 18 שעות ולא אחרי 18 יממות, היה הסיפור העיתונאי גווע בתוך יומיים-שלושה. זה היה נותר עוד פיגוע אחד משורה ארוכה של פיגועים ששמות קורבנותיהם נמחקים מהזיכרון הציבורי.
כך אירע, למשל, לשמונת תלמידי ישיבת מרכז -הרב בירושלים שנרצחו בידי מחבל במרץ 2008. תמונותיהם של השמונה לא התנוססו אז בראש חוצות ועצרות ענק לא נערכו ברחבי הארץ. אלא שהפעם ליבת הסיפור היתה דרמה, מתח והרבה סימני שאלה: מי חטף אותם? האם הם בחיים? לאן הם נחטפו? איפה הם מוחזקים? מה יהיו דרישות החוטפים? האם צה"ל יוכל לחלץ את הנערים?
התקשורת הפכה את החטיפה ל"טלנובלה מקאברית הזויה", האשים כאן יובל יועז. "במשך שלושה שבועות העיתונות מפמפמת את האירוע הזה – ומדובר באירוע בטחוני חמור, שלא יובן אחרת, אבל לא במלחמת פתע שהוכרזה עלינו ולא בנשק לא קונבנציונלי שהונחת על מרכזי האוכלוסייה – ומשווה לו נופך של תוכנית ריאליטי". הביקורת מוצדקת, אבל היא מתעלמת מן הגנום התקשורתי, שמפעיל והפעיל בדרך זו בדיוק ארגוני תקשורת גם במדינות אחרות וגם בזמנים אחרים.
היו בחטיפה מרכיבים נוספים מבין אלה שיוצרים מאז ומעולם את "הסיפור העיתונאי". המימד הרגשי, כמובן. הדאגה, החרדה, הזעם, ומנגד – האמפתיה להורים. וורן כתב בספרו כי "זעמו של הקורא עולה למקרא חוסר צדק או אכזריות, והסימפטיה שלו מתעוררת מול חוסר אונים, בדידות או מצוקת החלש. באירועים טרגיים רבים מרעיד הסיפור את מיתרי לבו של הקורא הודות ליכולת התיאור של הכתב".
מאז נכתבו הדברים גברה התחרות בעולם התקשורת, ועימה הואצה גם הטבלואידיזציה, ההצהבה. השימוש ברגש רק גבר. עוד ועוד אמצעי תקשורת עושים הכל כדי לסחוט עוד ועוד טיפות דמע מהלימון הרגשי. ולא רק עורכי עיתונים מנצלים את הרגש באופן מניפולטיבי. גם פוליטיקאים שניחנו בהבנה תקשורתית עושים בו שימוש לעתים מזומנות, בידיעה שהרגש מניע ומשפיע הרבה יותר מטיעונים שכלתניים. הציניות העיתונאית והפוליטית מגייסת את הרגש ומחלישה את היכולת לקיים דיון רציונלי בסוגיות פוליטיות ובטחוניות, כמו גם בשאלות חברתיות ואחרות.
הרגשות הם חלק חשוב במכלול האישי-אנושי, אותו "מרכיב רב עוצמה", כלשונו של וורן, המהדק תמיד את הזיקה בין אמצעי תקשורת לבין צרכניו. כך העצימו הפעם דיוקניהם החייכניים של הנערים, ולא פחות מכך אישיותם הקורנת והמרשימה של הוריהם, את הסיקור ואת היקפו.
אם לא היה די באלה, בסיקור החטיפה נמהלו גם פאשלה משטרתית, המחלוקת הפוליטית סביב השליטה בשטחים והמתח החילוני-דתי. לכך התווסף גם רצונה של הממשלה לעשות שימוש באירוע כדי לקעקע את תשתיות חמאס בגדה המערבית. ובמישור האנושי, צו איסור הפרסום שמנע מסירת מידע על הסבירות הגבוהה שהחיפוש הנרחב הוא אחר גופות, לא אחר נערים חיים.
כל אלה תרמו לסיקור הנרחב, הרגשי בעיקרו, שקשה להגזים בהשפעתו על האווירה הציבורית כמו גם על גורמים רשמיים. על אחת התוצאות הצביע ההיסטוריון פרופ' יחיעם ויץ במאמר נוקב: הלוויית שלושת הקורבנות היתה אירוע חסר תקדים מבחינת דפוסי האבל וההנצחה שהתגבשו בדברי ימי המדינה ואף קודם לכן, בימי היישוב. על-פי ויץ, "מעולם לפני כן לא נערכה הלוויה ממלכתית של קורבנות טרור בהשתתפות כל ראשי המדינה". הפיכת הלווייתם של השלושה לאירוע לאומי, קבע הכותב, משרתת את המגמה להפוך אותם לקדושים שהקריבו את עצמם למען כיבוש הארץ וההתנחלות בה.
אבחנתו של ויץ חדה ומאירת עיניים, אך כאמור, ההסבר לתופעה זו אינו רק בתחום האידיאולוגי-פוליטי. אין ספק שכמעט שלושה שבועות של סיקור דחוס ומתמשך הובילו להחלטה על הלוויה כזו. גם אם לראש הממשלה היה בכך אינטרס פוליטי, הרי הנשיא פרס היה כמעט אנוס להגיע לשם, בשל האווירה הציבורית שטופחה על-ידי התקשורת.
"לוס-אנג'לס טיימס", 9.4.49
סלעי היסוד של העבודה העיתונאית ניכרים גם בפרשת חטיפתו ורציחתו של הנער מוחמד אבו-חדיר משועפאט. גם כאן אפשר לפענח את דרך הסיקור במלותיו של וורן: "בקרבה הדוקה למתח מצוי המסתורין, שניהם מעניקים תיבול עז לסיפורי פשע ועונש. השאלה 'מי עשה את זה?' היא מגנט לקוראים הן בספרות פשע בדיונית והן בדיווחיים תיעודיים בתקשורת. כל עוד המשטרה מגששת באפלה, העניין העיתונאי נוסק לשחקים. אבל ברגע שנלכד חשוד משמעותי והאניגמה פוצחה, הסיפור מהבהב, דועך וכבה". במקרה הזה ספק אם הסיפא של אמירה זו תתממש, אבל ראשיתה מדויקת.
ובחזרה לסיקור מתמשך של אירועים שבהם מתח וסיפור אנושי נוגע ללב עוררו התעניינות תקשורתית וציבורית רחבה: בהיסטוריה של הטלוויזיה האמריקאית זכורה הדרמה שליוותה באפריל 1949 את נסיון חילוצה של קאתי פיסקוס, ילדה בת שלוש מקליפורניה, שנפלה בעת משחק לבור שעומקו כ-30 מטר. שלושה ימים נמשכו נסיונות החילוץ, שהועברו בשידור חי לא רק ברדיו, אלא גם בטלוויזיה, מדיום ששידורי החדשות שלו היו רק בראשיתם. כשהגיעו המחלצים אל קאתי, הם מצאו אותה ללא רוח חיים, וההערכה היתה שמתה מיד לאחר הנפילה. הדרמה המשודרת של מאמצי החילוץ של קאתי הונצחה בשירים, ספרים וסרטים, ובהם "ימי הרדיו" של וודי אלן.
על מצבתה של קאתי נכתב: "הילדה הקטנה שאיחדה לרגע את העולם". מליצות, כך מתברר, לעולם חוזרות. ממש כמו דפוסי העבודה של התקשורת.