זה התחיל ממש בשעה הראשונה, ביום שישי אחר הצהריים, לאחר שגל השמועות התחלף בהודעת דובר צה"ל על הקשר שאבד עם שלושה נערים באזור גוש-עציון. הכל התנהל לכאורה על-פי כלליו ודקדוקיו של "פרוטוקול הפיגועים". היו כרגיל הכתבים הצבאיים והפרשנים לענייני ערבים, ואנשי צבא בדימוס וכל יתר המרואיינים. עד ש"עלה לשידור" הרב הראשי האשכנזי דוד לאו. אחרי כמה שאלות הוא התבקש על-ידי המראיין, עידן קוולר, לציין את פרקי "תהילים" שהוא ממליץ שייקראו בשעה הזו על-ידי מי שמבקשים להתפלל לשלומם של החטופים.
הרב דוד לאו, 3.2.14 (צילום: פלאש 90)
זו היתה כמובן שאלה לגיטימית. היתה בה התייחסות לעניין שמעסיק את בני משפחות החטופים, חבריהם לישיבות, ובכלל הציבור הדתי. אבל היה בכך גם חידוש. לא הצלחתי להיזכר במקרה דומה בעבר. תמהיל הליין-אפ (רשימת השידור) בשעות כאלה כולל עדי ראייה מהשטח ואחריהם קציני צבא ומשטרה בתפקיד "גורמים מוסמכים". לאלה ניתנת תמיד עדיפות, גם אם אין להם מה לחדש.
אבל רב ראשי שמתבקש להמליץ על פרקי "תהילים"? ואכן, הראיון עם הרב לאו היה הסימן הראשון לשטף של דיווחים ודיבורים בימים הבאים על תפילות בכותל ובמקומות אחרים, ובעיקר התבטאויות של בני המשפחות של החטופים נפתלי פרנקל, גיל-עד שער ואייל יפרח על אמונה גדולה, קריאה לאחדות וגם לתפילה.
בעין חילונית, צריך להודות, העניין הזה נראה מוזר. אני מניח שרבים מאזרחי ישראל מתפללים לשובם של שלושת הנערים בריאים ושלמים. אבל למלה תפילה יש יותר ממשמעות אחת. כשתלמיד חילוני מסמס לחברו "אני מתפלל שהשיעור המשעמם הזה כבר ייגמר", הוא אינו חושב על פולחן דתי וגם איננו מבקש ישועה מהיושב במרומים. גם כאשר חילונים מתפללים לשלומם של פצועי פיגועים או לשובו של גלעד שליט משבי החמאס, הם מתכוונים לאיזו משאלת לב עמוקה, לפעמים להפעלת לחץ על הממשלה לעשות משהו.
אבל הפעם היו אלה תפילות בנוסח דתי ממש, והן גלשו לא רק לאולפן גלי-צה"ל. מורן שריר, מבקר הטלוויזיה של "הארץ", תיאר כיצד נראה האולפן בתוכנית הבוקר בערוץ 2 בעיניו של תל-אביבי חילוני: "השלב הזה בתוכנית הבוקר של רשת – כשמקיימים באולפן 'תפילה המונית' לשלום החטופים, עם אברי גלעד שחובש לראשו כיפת ברסלב, והילה קורח אומרת לצופים בזלזול מתגונן 'תגרדו, תגרדו את הציניות' (בליווי תנועות נפנוף), ומזמינים את הקהל בבית לפתוח "תהילים" והרב דוד סתיו מזמר תפילה כשהמלים מופיעות בתחתית המסך כדי שהצופים יוכלו להצטרף כמו בקריוקי, והמצלמה מראה את הכתב בשטח עומד ברחבת הכותל עם כיפה וחובר למתפללים – הוא השלב שבו ברור לנו שאמנם אחד הצדדים (ישראל או חמאס) ינצח בסיבוב הזה, אבל כבר לא משנה מי”.
פחות עוקצני היה רזי ברקאי, שניסה לרדת ביום רביעי ב"מה בוער" בגלי-צה"ל לפשרו של "הקטע הדתי הזה". הוא שמע מפי רני שגיא, ידיד של משפחת שער ביישוב טלמון, על בני המשפחה שנמצאים ב"מקום של ביטחון גדול מאוד שהכל הולך למקום טוב, למקום של שיבה הביתה של הנערים".
הגיב ברקאי: "כאן נכנס איזה קטע רוחני-דתי, שלחלק מאיתנו כאן מן הסתם זה נשמע ממש מוזר, הקטע הזה של ככל שתהיה יותר אהבה, אז יישלחו מן הסתם גם, אני לא יודע מה, ויברציות חיוביות לחטופים עצמם".
המראיין הוותיק נשמע באותו רגע כאנתרופולוג המנסה לפענח טקסים של שבט מוזר, שאמונותיו חורגות מן המקובל ב"מקומותינו". גם מהביטוי "הקטע הרוחני-דתי" נשבה רוח תל-אביבית. הוא קיבל בתגובה הסבר על הרוח האמונית וגם על התמיכה וההשפעה על כוחות הביטחון מראשון המפקדים ועד אחרון החיילים, שחשוב שיידעו כי בכל המאמץ הגדול לאתר את שלושת הנערים מלווה אותם כלל הציבור בישראל. ברקאי גם שאל אם אין משהו "דביק מדי" בהסתערות "הפוליטיקאים, והעיתונאים, והקרובים, והתקרובת, והחיבוקים" על המשפחות, ונענה שבדיוק ההפך.
תפילה בישיבת מקור-חיים שבכפר-עציון, שם למדו שניים משלושת החטופים, 15.6.14 (צילום: הדס פרוש)
הדו-שיח הזה היה עוד ביטוי לפער העמוק בין שני פלחים בחברה הישראלית. זו אינה רק תהום בין דתיים לחילונים. מאז 1967 נמהלות בפער הזה גם פוליטיקה ומחלוקת עזה בין ארץ ישראל למדינת ישראל, בין העבר להווה. התפילות והקריאות לאחדות "כדי להחזיר את הבנים הביתה" העניקו אולי צליל מרוכך למחלוקת, אבל היו לה במקומות אחרים ביטויים חריפים יותר, בטוקבקים נזעמים ובהתגוששויות פייסבוק על תלמידי ישיבה, מתנחלים וטרמפים. עמוס בידרמן תמצת את המערכה הזו בקריקטורה ב"הארץ" שבה מיידים אבנים אלה באלה אנשי "מדינת המתנחלים" מול "מדינת תל-אביב", תחת הכותרת "שתי מדינות לשני עמים".
בניגוד להתנצחויות הללו, המתלקחות בתדירות קבועה, בזליגה של התפילות לתקשורת היה חידוש. דיווחים בראש החדשות על תפילות המוניות היו תמיד נחלתם הבלעדית של העיתונים החרדיים. זו דרכם המסורתית לטפל במשברים, באסונות, במלחמות, במחלות. אלא שהפעם, בסיקור החטיפה בגוש-עציון, עבר הסיקור התקשורתי המיינסטרימי, החילוני בעיקרו, תהליך של דתיזציה.
לתהליך הזה אפשר להתייחס מכמה נקודות מבט. האחת, במבט על החברה הישראלית: זה עוד ביטוי לתהליך שנמשך כבר שנים, שבו מחלחלת הדת אט-אט לציבור החילוני. יש מי שעושים זאת במבט סקרני ותבוני בתכנים וברעיונות במסגרת "תיקון ליל שבועות" ובהצצה אל "ארון הספרים היהודי", ויש מי שמסתפקים בנשיקת מזוזות ובהשתטחות על קברי צדיקים. בשני המקרים מוביל החיפוש אחר "רוחניות" להתקרבות לדת ולמסורת שנדחקו הצדה על-ידי מרבית חלוצי הארץ הזו ובוניה. יש מי שמאמינים שהולכת ומתהווה "ישראליות חדשה" שמתייחסת לדת לא כמנגנון כפייה ודיכוי של הרבנות האורתודוקסית, אלא כחלק טבעי מן הישראליות-היהודית.
אסף ליבוביץ, החוקר את הנושא, טען במאמר ב"הארץ" כי יותר ויותר ישראלים (הוא התכוון ודאי ליהודים-ישראלים) מוצאים ביהדות, על גרסאותיה השונות, את "ליבת הזהות המשותפת של החברה הישראלית". בסלבריטאים הרבים הפונים למסורת – ע"ע אברי גלעד ואחרים – הוא מזהה סממנים להיווצרות "מרכז ישראלי חדש, שבו שותפות קבוצות פריפריאליות המגבשות יחד ישראליות שבה ליהדות ולרוחניות מקום מרכזי".
פנייה לגולשים, מתוך כתבה שפורסמה באתר ynet (צילום מסך)
מנקודת מבט אחרת אפשר להתייחס לתופעה בדאגה משום שהיא חותרת תחת יסודותיה של התנועה הציונית, שבאה לעולם כקריאת תיגר על החברה היהודית הדתית והגיעה לאן שהגיעה מתוך אימוץ תפיסות לאומיות חילוניות מודרניות, ליברליות או סוציאליסטיות. ועוד יותר מכך, משום שהעמסת-יתר של תכנים דתיים רק תצמצם עוד יותר את הסיכוי ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הכורע גם כך תחת מטענים לאומיים, בטחוניים ואחרים. תהליך זה ניכר בשנים האחרונות, בין היתר בהתחזקות המימד הדתי-לאומי-חינוכי בצה"ל תוך דחיקת מערכת החינוך הצה"לית. עדות לכך היתה לאחר מבצע "עופרת יצוקה" בעזה, כאשר פורסמו עדויות חיילים על הטפה שהעניקה למבצע "תחושה של כמעט שליחות דתית".
בינתיים, בכל מקרה, אין צורך בתחושה של שליחות דתית כדי לקוות לשובם של שלושת החטופים בשלום. ומותר, אפילו רצוי, לא להניח לקריאות לאחדות לסכל התבוננות עניינית ואף ביקורתית במהלכי הממשלה וגורמי הביטחון לפני החטיפה ואחריה. כי אנשים בשר ודם, מן המוקדנית במטה המשטרה ועד ראש הממשלה, הם אלה שמקבלים את ההחלטות, הנכונות וגם השגויות.