השלטים השותקים המוחזקים בידי חברי לעבודה וניבטים ערב-ערב ממסך הערוץ הראשון אינם נותנים מנוח גם לי. אולי מסיבות יותר מורכבות מאלה שמציין אלעד מן בטורו מהשבוע שעבר. מן העלה שורה של עבירות מינהליות ופליליות שעובדי הרשות המשתתפים במחאה המשודרת עלולים להיות מואשמים בהן. אכן, מדובר בשימוש במסך שהוא משאב ציבורי בידי מי שאמורים רק לעבוד בו ולספק לציבור תמורה לאגרה.

אלא שנשאלת השאלה הפשוטה, החותכת, עבור אלה שאין להם לאן ללכת, מה עושים כאשר הממשלה, באמצעות המחוקק, שבו היא שולטת בשיטה הקואליציונית הנהוגה בישראל, מחליטה לטפל בחוליי השידור הציבורי באמצעות פיטורים וסגירה?

הממשלה החליטה לטפל בכשלי הרשות לא באמצעות החלפת מערכת הניהול והמוסדות, אלא על-ידי האשמת העובדים. מה אמורים לעשות העובדים? הרי הם לא קיבלו החלטות ניהוליות, לא פיקחו על התקציב, לא הואשמו בדו"חות המבקר ואפילו לא בדו"ח לנדס באחריות למצבה של הרשות.

אפשר לכתוב מאמרים. אפשר להפגין על הדשא מול הכנסת, אבל בסוף היום צריך ללכת למכולת ולקנות תרנגולת. אז המינימום הוא לפחות לשאול פשוט "למה?". למה השר הממונה אינו מתמודד עם הבעיה באמצעות החלפת המערכת הניהולית?

במלחמת לבנון השנייה, צה"ל כולו נכשל בלחימה. לאחר דו"חות המבקר ודו"ח ועדת החקירה הממלכתית, הוחלף הרמטכ"ל. הוחלפו מפקדי האוגדות. לא הוחלפו החיילים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו בהופעתו הראשונה בקדנציה בפני ועדת ביקורת המדינה, שאליה הגיע כשר הממונה על רשות השידור כדי להסביר מדוע אינו ממנה לה יו"ר. יולי 2010 (צילום ארכיון)

ראש הממשלה בנימין נתניהו בהופעתו הראשונה בקדנציה בפני ועדת ביקורת המדינה, שאליה הגיע כשר הממונה על רשות השידור כדי להסביר מדוע אינו ממנה לה יו"ר. יולי 2010 (צילום: פלאש 90)

עומדים עובדי הרשות ושואלים, למה? למה הממשלה אינה קוראת את דו"חות מבקר המדינה שבהם נכתב במפורש מי אחראי? למה הכנסת מתעלמת מהעובדות המונחות לפניה, כולל מדברים שנכתבו בדו"ח לנדס עצמו ובהמלצות רם בלינקוב שהוגשו לוועדה?

ולמה עושה הממשלה שימוש במסך, המשאב הציבורי, במשך עשרות שנים לטובתה ולא לטובת הציבור? האם הופעה של ג. יפית למען אשת ראש הממשלה אינה שימוש במסך הציבורי?

האם הופעותיו הרבות של סגן שר מסוים בוקר-בוקר בקול-ישראל וערב-ערב בערוץ 1 כדי להביא את דבר הממשלה ולקדם את עצמו אינן שימוש במשאב הציבורי?

האם חיוב הנהלת הרשות להקים ערוץ תעמולה לארצות ערב כדי שממשלת ישראל תוכל להעביר את מסריה לשכנינו ואויבינו אינו שימוש במשאב ציבורי לצורכי הסברה ותעמולה בכספי משלם האגרה שלא נועדו למטרה זו?

האם מכירת הנדל"ן של רשות השידור על-ידי מפרק או מפרקים המקורבים לשלטון אינה שימוש במשאב השידור הציבורי?

עובדי הרשות מוכנים להישפט על השימוש במסך הציבורי ובלבד שתימנע זריקת משפחותיהם לרחוב

האם החלטת הממשלה לחייב את הנהלת הרשות לרכוש נכס נדל"ני כדי לשחרר את הממשלה מהערבות בעסקה סיבובית, שעליה עמד יו"ר הרשות בכנסת, אינה ניצול של המשאב הציבורי  – כספי האגרה ונכסי רשות השידור?

ומעל הכל, האם מינוי מי שנוח לממשלה לניהול המסך הציבורי אינו שימוש בלתי ראוי במשאב הזה? האם על כל אלה אין חלים החוקים והתקנות והנהלים שעליהם מצביע מאמרו של אלעד מן?

לממשלה מותר על-פי חוק לשלוח את אזרחיה להרוג או להיהרג, לפרנסה או לאבטלה – ולאזרחים נותרה רק דרך המחאה. מחאה בכל דרך. וכאשר הם עוברים על החוק, הם מוכנים לשאת בעונש. סרבן שירות מעדיף לשבת בכלא ובלבד שלא יידרש לבצע משימות שאינן מקובלות עליו מבחינה מוסרית. עובדי הרשות מוכנים להישפט על השימוש במסך הציבורי ובלבד שתימנע זריקת משפחותיהם לרחוב.

לפעמים יש הכרח לבחור בין רע לחולירע, ואי-אפשר לברוח מהבחירה. בדמוקרטיה, רק הממשלה רשאית לבצע עבירות של שימוש במשאבים ציבוריים שלא לטובת הציבור, התעמרות באזרחים ועובדים ופגיעה בזכויותיהם, ורק היא נדרשת לשלם על כך בעת בחירות בלבד, ולא בבתי-דין פליליים.