"תביעה מנופחת וחסרת יסוד משפטי ועובדתי כלשהו [...] לקבלת סכומי עתק בחוסר תום לב ונקיון כפיים ותוך הסתרת עובדות מהותיות", כך מגדיר "מעריב" את התביעה שהגיש מחבר התשבצים ישראל (טומי) שמיר נגד העיתון. שמיר תובע קרוב למיליון שקל בשל מה שהוא מגדיר כשלילת זכויות סוציאליות לאורך עשרות שנות עבודתו ב"מעריב". העיתון, מנגד, מכחיש מכל וכל כי יש מקום להכיר ביחסי עובד-מעביד בינו ובין שמיר וטוען כי אם יוחלט אחרת, הרי ששמיר חייב לעיתון סכומים נכבדים.
שער "את", מגזין הנשים של "מעריב"
לפי כתב ההגנה של "מעריב", שהוגש שלשום לבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב–יפו, אין דמיון בין הקשר של שמיר לעיתון ובין קשרי עובד-מעביד. "בבדיקות ש'מעריב' ביצע לאחר קבלת כתב התביעה דנן", נכתב, "התברר כי איש במערכת לא פגש את התובע, לרבות: עורכים ותיקים בעיתון (לרבות כאלה שעזבו את העיתון לא מזמן וגם זה מכבר), סגן העורך הראשי בעיתון כיום (בעל ותק של כ-15 שנה במערכת), רכז הכתבים בעיתון, עורכי המוספים השונים, אנשי האדמיניסטרציה וההנהלה ועוד. איש לא יודע אפילו איך התובע נראה!!! והוא טוען כי הוא היה בכלל עובד כפוף להם!". על-פי כתב ההגנה, מבין עובדי "מעריב" רק רכז הכתבים ליאור לנדנברג ועורך העיתון לשעבר דורון גלעזר פגשו את התובע לפני כמה שנים, ואף זאת פעם אחת בלבד.
נוסף לכך נטען, בין היתר, כי שמיר כתב במקביל גם לכלי תקשורת אחרים, וכי התשבצים שהעביר למערכת לא עברו עריכה או התערבות בתוכן. "אין ב'מעריב' אף עובד שכיר (ועובד מערכת בכלל זה)", מודגש בכתב ההגנה, "שאיש לא פגש, שאיננו מפוקח בכלל, שאינו מופיע בכלל במערכת, שאיננו נוטל חלק פעיל בה אלא רק מעביר את החומרים שלו בדואר אלקטרוני ותו לא ואשר חומריו מפורסמים, כאמור לעיל, כמות שהם ללא כל פיקוח ובקרה. לא כך נראים יחסי עובד ומעביד בכלל וגם לא ב'מעריב' בפרט!!!".
כתב ההגנה דוחה באופן גורף את טענת שמיר כאילו היה מקבל תנאי העסקה טובים יותר לו היה שכיר של העיתון. "אין באף אחד מחלקי העיתון בכלל, וגם לא באיזה מחלקי העיתון עימם היה התובע בקשר, עובד שכיר אשר שכרו מתקרב לתשלומים אשר התובע קיבל בגין שירותיו, שהם גם לשיטתו שווי ערך לכ-30% משרה (ולדעת המשיבה מדובר בכ-20% משרה)", נכתב בכתב ההגנה.
"עוד יודגש כי השכר הגבוה ביותר של מי מהכתבים הוותיקים ביותר ב'את', או ב'משבצת', או ב'מגזין' – שם לו היה התובע שכיר היה מועסק – הוא 5,750 שקל. מכאן שלו היה התובע עובד של 'מעריב' (כטענתו), הרי שבגין 20% משרה היה שכרו יכול להיות לכל היותר 1,150 שקל לחודש. פשיטא, כי אם אלה פני הדברים, ואם ייקבע שהתובע הוא אכן עובד של 'מעריב', עליו להשיב ל'מעריב' סכומי כסף לא מבוטלים ששולמו לו ביתר".
על-פי כתב ההגנה, ההתקשרות עם שמיר הופסקה בשל קשיים תקציביים במטרה לחסוך בעלויות. "התברר", כך נטען, "כי ניתן להמשיך ולקיים ולפרסם את התשבצים ללא היזקקות לשירותיו של התובע, תוך חיסכון של אלפי שקלים בחודש(!). יצוין לשם ההמחשה כי עם החיסכון הנ"ל יכול היה העיתון למשל להמשיך ולהעסיק סגן עורך במשרה מלאה בעיתון חרף סיום עבודתו – והוא עובד מן המניין הדרוש ונחוץ לעיתון לשם המשך תקין של פעילות העיתון!".
בכתב ההגנה טענות גם בנוגע לידיעה שפורסמה על תביעתו של שמיר. על-פי "מעריב", שמיר הוא שעומד מאחורי הפרסום. "מדובר בפרסומים חסרי שחר ומזיקים המבקשים לפגוע ב'מעריב' ובשמו הטוב", טוען העיתון. "הדברים האמורים חמורים והם עולים כדי הוצאת דיבתו של 'מעריב', אשר למותר לציין, שומר על כל זכויותיו בעניין זה". יש לציין כי הידיעה, שפורסמה באתר "העין השביעית", לא באה לעולם ביוזמתו של שמיר, נסמכת על מסמכים משפטיים הנגישים על-פי חוק, ותוכנם מוגן מפני תביעת דיבה על-פי חוק לשון הרע עצמו.
שמיר תיאר בכתב התביעה שהגיש כיצד, לאחר 35 שנה ב"מעריב", נדהם לקבל יום אחד טלפון מסגן עורך העיתון שאמר לו כי בשל קיצוצים לא יתפרסמו עוד תשבצים שלו. בכתב ההגנה תיאור שונה למהלך העניינים. "סגן עורך העיתון, יואב גולן", נכתב, "יצר קשר עם התובע ופירט לפניו את שיקולי העיתון ואת המצב הכלכלי הקשה אליו נקלע העיתון והודיע לו כי על העיתון לחסוך בהוצאות בגין כתיבת התשבצים".
בכתב ההגנה נטען כי שמיר "לא 'נדהם' בשיחתו עם סגן העורך הראשי יואב גולן, בה נדון סיום ההתקשרות. התובע יכול היה להציע את שירותיו במחירים אחרים, אולם הוא בחר שלא לעשות כן". גולן, יש לציין, סגן העורך הוותיק שמוזכר לאורך כל התביעה, הוזמן השבוע בעצמו לשימוע לפני פיטורים.
"התובע היה נותן שירותים וספק של 'מעריב'", מוסבר. "ייתכן כי הוא סבור שהיה ראוי יותר לסיים את ההתקשרות אחרת, אולם אין הדבר מקנה לו זכות משפטית כלשהי".
ס"ע 52886-09-11