את השוואת נערי הגבעות לניאו-נאצים בפי עמוס עוז אפשר לראות כמעשה מיסטי של מכשף שבט, בעיני אחרים ואולי גם בעיני עצמו. עוד בראשית שנות ה-80 תיאר עוז חדירת ארס נאצי לתוך היהודי:

בנקודה אחת, אולי כאן ואולי פני כן, קטעתי לרגע את המונולוג הרהוט של צ' וביטאתי בקול איזה הרהור חולף, אולי ביני לבין עצמי יותר מאשר ביני לבין מארחי: האם ייתכן כי מה שעולל היטלר ליהודים היה לא רק מכת חרב אלא גם נשיכת נחש? האומנם חדר הארס ההוא אל הלבבות, אל אחדים מן הלבבות, והוא ממשיך לפעפע?" ("פה ושם בארץ ישראל, בסתיו 1982")

הייתכן כי נשיכת הנחש הפכה יהודים טובים לנושאי תכונות נאציות? ההיה זה גלגול? ואולי עיבור?

לא רק עמוס עוז נגוע בחרדת גלגולו של הנאצי ביהודי. כבר שנים טוענת קבוצת אנשי רוח בארץ הנתפסים כרדיקלים ורציונלים (מהם אורחי כבוד בערבי השואה האלטרנטיביים) שהפכנו לנאצים בשל גלגול מסתורי של המקרבן בקורבן.

ב"גטו" של יהושע סובול מדובר באירוע אינטימי ממש, מזיגה כואבת. זה מה שאומר קיטל הנאצי לווייסקופ היהודי: "אני עוד אראה לך לאן עוד יכול להגיע המגע האינטימי הזה בינינו, המזיגה הכואבת אך המפרה כל-כך בין הנפש היהודית לנשמה הגרמנית".

מאז "גטו", שעלה לראשונה בשנות ה-80, מתחלפים בתיאטרון הישראלי נאצים ביהודים ולהפך, תוך שימוש במסכות, תלבושות, אביזרים וכמובן משחק. ב"הצגת הגולם האחרונה" של יורם פורת, המהר"ל בכבודו ובעצמו הופך לנאצי בהצגה המועלית בגטו בפני הנאצים. גבר צעיר בשם ביבוף (במחזהו של יוסי הדר, בשם זה) מאמין שהוא קצין נאצי.

על במת התיאטרון קל להמחיש טרנספורמציה מיהודי לנאצי והשחקנים אוהבים ללהטט על הבמה בחילופי תפקידים. בתקופת החזרות על "גטו" ו"נפש יהודי" של סובול בתיאטרון חיפה, נאחזו השחקנים בביטוי של פרופ' ישעיהו ליבוביץ "יודו-נאצי" בהתלהבות עצומה. יש משהו כמעט קרקסי בהתחפשות של יהודי לנאצי.

בהערה על הציטטה שלעיל, בשולי ספרו, כותב עמוס עוז: "רבים, ובהם חברי הסופרים חיים גורי, אהרון מגד ומשה שמיר, הביעו חשד שמא בדיתי את צ' מדמיוני, וכי אדם כזה 'אינו באפשר'. לעומתם, היו שטרחו לכתוב לי כדי להביע הזדהות מוחלטת על דבריו של צ'. האיש עודנו מסרב 'להיחשף', ואני נאלץ לכבד את הבטחתי שהבטחתי לו, לשמור את זהותו בסוד".

האם יכול היה ליבוביץ לדמיין לאיזה כיוון אי-רציונלי יפנה הביטוי הפרובוקטיבי שלו? האם רצה לעורר בשומעיו חרדת גלגול? לזרוע פחד שמא אנו עצמנו נהפוך רעים כמו אלה מחוללי הרשע שאנו קורבנותיו? קשה לעלות על הדעת שליבוביץ האמין ביצור הסימביוטי היודו-נאצי.

מיהם, אם כן, "נערי הגבעות"? אם זו נשיכת צפע, עירוב נשמות, דיבוק או גלגול, האם יש צורך במגרש שדים? ההכלאה הלא-רציונלית של היהודי-הנאצי אינה מזמינה תיקון. וכי במה אשמה לאה'לה מ"הדיבוק"?

גישה רציונלית, לעומת זאת, תזהה את "נערי הגבעות" כתופעה שבוקעת מתוך פשיזם פוליטי בגרסתו המקומית. פרופ' זאב שטרנהל דייק בהגדירו את הקבוצה הזאת כ"לאומיות שבטית, המושתתת על דטרמיניזם ביולוגי ועל דרוויניזם חברתי".

גישה רציונלית תדחה על הסף את פייטנותה של נשיכת הנחש וההתמזגות האינטימית ותנסה להתמודד עם ההשפעה ה"נאצית" על הקורבנות היהודים וצאצאיהם במונחים פסיכולוגיים (למשל הזדהות הקורבן עם התוקפן), או במונחים סוציולוגיים. פרופ' פאולו פריירה, פילוסוף של החינוך, ניתח בספרו המבריק "פדגוגיה של מדוכאים" את התהליך שבו עמים מדוכאים הופכים למדכאים מפני שזו התבנית היחידה המוכרת להם. ובפשטות, הרע הוא זה שמנצח.

פריירה האמין שניתן לשבור את דפוס החזרה על המוכר, כלומר על הדיכוי, באמצעות חינוך. לשיטתו אפשר לתקן, כי אין מדובר בהזרקת רעל, אלא בתודעה שניזוקה. אם אמונה בגלגול היא דטרמיניסטית, הרי חינוך הומינסטי הוא שיקום התודעה.

דברי עוז יימוגו כמו להטוטי קרקס בהשתחוויה האחרונה ולא יסמנו המשך לדברי ליבוביץ שפתח את המופע, מי שבמבט לאחור נראה כי היה לא רק הוגה דגול, אלא גם שחקן מחונן.

שרית פוקס היא עיתונאית וסופרת. עוסקת כיום בחקר הגלגול הנאצי בתרבות הישראלית