רותם שטרקמן, סגן עורך "דה-מרקר", הביא ביום שישי האחרון באמצעות חשבון הטוויטר שלו מידע חשוב ומדאיג גם יחד לידיעת עוקביו. שטרקמן צירף תצלום הודעה לעיתונות מטעם משרד הביטחון שעסקה בביטול תרגיל צה"לי גדול בשל טענות למשבר תקציבי, ונכללה בה התייחסות מצד מי שהוגדר בה כ"גורם בטחוני בכיר". אותו גורם עלום טען כי "דחיית התרגיל היא צעד ראשון בדרך להפסקה כמעט מוחלטת של האימונים בצה"ל ובמערכת הביטחון". עוד הודגש בציטוט, כמתקפת מנע מקדימה, כי אין מדובר בספין וזו המציאות. כנראה משום שמדובר בספין וזו לא המציאות.

מה שמדהים יותר בכל הסיפור הזה הוא שמסמך רשמי היוצא בתפוצה רחבה לעיתונאים היישר משולחנו של יועץ התקשורת לשר הביטחון מכיל ציטוטים מפי אישים עלומים שהכוונה היא שהדיווח יסתמך על דבריהם.

כתבתי כאן בעבר על הבעייתיות שבמאמרי דעה אנונימיים, אך האנונימיות מטרידה עוד יותר דווקא בידיעות עיתונאיות. לא רק בנוגע לזהותו של הכותב (או העורך), אלא גם באשר לזהותם של המקורות שעליהם מתבססת הידיעה והמצוטטים בה בעילום שם. צריך להדגיש שלקורא הסביר, הבלתי מקושר או מקשר, קשה מאוד לדעת מה מידת החשיבות והרצינות שיש לייחס לאמירות וציטוטים עלומים מפי מי שהתקשורת אוהבת לכנות בשמות חיבה כמו "בכיר ישראלי", "גורם בכיר", "גורם בכיר מאוד", "מקור צבאי/מדיני/בטחוני בכיר" או כל קוד צירופים אחר.

לעתים יותר מכלי תקשורת אחד מצטט דברים מפי אותו מקור עלום, ואז מעניין לבחון איך בוחר כל אחד מאלה להגדיר אותו בשפת הקודים של המקורות. "מקור בכיר" בכלי תקשורת אחד הוא "מקור בכיר מאוד" אצל אחר, אבל אצל כלי התקשורת השלישי הוא רק "מקורב לגורם מדיני בכיר". כל עוד לא מתפרסם "דירוג מקורות אנונימיים" על-ידי כלי התקשורת, מדובר בתארים ריקים ומבלבלים.

עוד חשוב להעיר שאם המקור העלום הוא גם זה שמקבל את ההחלטות שהוא מדליף ידיעות בנוגע אליהן, או שהוא עושה שימוש בתקשורת לצרכיו באמצעות הדלפה חסויה ואנונימית שכזו – הרי שמדובר בניגוד עניינים של ממש, שממנו צריך כלי התקשורת לשמור את לקוחותיו מבעוד מועד. כל המשחק הזה, ככל שכלי התקשורת משתף איתו פעולה בחפץ לב כדי להרגיש מקורב יותר או כזה שיש לו מקורות מידע מובחרים יותר לכאורה, אינו מעורר אמון עודף בכלי התקשורת ובמקורות הבכירים שהם מצטטים.

תגידו, אולי צריך להסתמך במקרים כאלה על שיקול דעתו ומקצועיותו של כלי התקשורת? יש שיגידו, ולא בלי הצדקה, כי מקצועיותו של העיתון בהערכת מידע ונתונים ושיפוטו את מידת בכירותו, אמינותו ורצינותו של אותו מקור, כמו גם את האינטרסים המניעים אותו, מספיקים לצרכן החדשות כדי להסתמך עליהן. מובן שכדי לעשות זאת, רצוי שכלי התקשורת יידע מיהו המקור בעצמו – דבר שנמנע ממנו הפעם באדיבות לשכת שר הביטחון.

אחרים, כמוני, יפקפקו קצת יותר גם בהנחות המוצא. לכל עיתון יש הבכירים שלו, האינטרסים שלו והמקורות המקורבים לכתבים ופרשנים כאלה ואחרים שלו, ובמקרים מסוימים עצם הציטוט עצמו מייצר סיטואציה מעניינת לפרסום, בייחוד כשעננת בלעדיות מרחפת ממעל.

מה שחמור ומקומם יותר מכל במקרה הנוכחי הוא שערפול זהותו של המקור נעשית כבר מראש על-ידי מתווך הפועל בשליחות ארגונו של המקור. ואולי אין בכלל מקור כזה והציטוט הוא פרי ניסוח מתוחכם של מערך דוברות שמצא לנכון לא לייחס את הדברים לאף אישיות ספציפית, כדי להימנע מהצורך שבמתן הסברים על-ידיה או מהמבוכה שתיגרם לה כשדיוקם יוטל בספק.

בכל מקרה, די ברור גם בקריאה שלא באמצעות כוונות לילה או אמצעי ראייה מיוחדים שמדובר בהתנהלות חשודה בגזרת המותר והאסור ביחס שבין דוברות לעיתונות וביחס שבין מקור למי שאמור להסתמך על מידע שהוא מוסר בדיווחיו. ובכל זאת נמצאו כלי תקשורת (ולא רק אחד או שניים ולא הזניחים ביותר) שעשו שימוש בהודעה לעיתונות תוך שמירת המתכונת המדויקת שהופיעה בה לגבי דברי אותו "גורם בכיר". גם מי שהביא מקורות אחרים שסתרו את ציטוט המקור הראשון (זה מהודעת הדוברות), כמו חדשות 2 למשל, לא הקפידו לסייג ולאבחן את המקורות שהיתה להם נגישות ישירה אליהם מאלה שהוכתבו להם בהודעת דובר.

זה עניין חמור להפליא בהתחשב בנסיבות ההודעה הזאת. האם שיקול הדעת של כלי התקשורת והצורך שבהבאת מידע אמין לציבור הקוראים לא חייבו אותם להסביר שזהות אותו גורם בכיר אינה ידועה להם ואולי אין ולא היה כזה גורם והכל נובע מעמדת דוברות שמאחוריה לא עומדת שום פרסונה אמיתית? האם הניסוחים של אותן ידיעות לא היו צריכים לכלול הבהרה בהקשר זה? דומה שדווקא כן. ועד שהתקלה הזאת תתוקן (או שלא), נישאר כולנו עם תהייתו של שטרקמן בציוץ עוקב: "למי מותר לאמץ את התואר גורם בטחוני בכיר? יש על זה פקודת צה"ל?".