ידיעה דרמטית ששודרה בחדשות ערוץ 2 במהלך פסח הפרה את שלוות המטיילים. "פרוטקשן בחיק הטבע", קבעה בנחרצות הכותרת שהביא הכתב בדרום תמיר סטיינמן. על פני כשלוש דקות הוא שטח את הסיפור הבא: המטיילים הרבים שהגיעו בחג לטייל בנחל קינה שליד ערד החנו את מכוניותיהם במתחם הסמוך לתחילת המסלול. שם, בתמורה ל-15 שקל, השגיח עליהן בדואי בשם מוסא בעזרת ילדיו.
כתב חדשות ערוץ 2 תמיר סטיינמן, מתוך כתבתו (צילום מסך)
התמונה שהוצגה בכתבה היתה של פעילות מאפיונרית לכל דבר: הבדואים גובים דמי חסות, ומי שמעדיף לחסוך את הכסף ולהשאיר את רכבו מחוץ למתחם המושגח – הם כבר ידאגו שישלם את המחיר. קשה לחלוק על כך שמדובר בסיפור עיתונאי ראוי, למעט בעיה מהותית אחת, כלל לא מבוטלת כשמדובר בטענות לקנוניה פלילית: קלישותן של הראיות.
ההוכחה העיקרית שהוצגה בכתבה לשיטת הפעולה המאפיוזית של המשפחה הבדואית היתה שיחה שתועדה במצלמה נסתרת בין הכתב לנער שקידם את פני המטיילים. "נניח ואני שם את האוטו בחוץ ואני הולך, יכולים לפרוץ לי לאוטו, לקחת לי משהו?", שאל הכתב הישוב במכוניתו. הנער, שניכר שהוא מתקשה מאוד בעברית, השיב: "כן, מסתובבים". האם מדובר באיום מפורש של פרח עבריינות צעיר, או שמא בתיאור מפוכח של המציאות הבעייתית השוררת באזור? בחדשות 2 לא היססו ובחרו באפשרות הראשונה.
מי שעוד הוציאה פסק דין נחרץ היתה מטיילת בשם שירה צחי, שאמרה למצלמה: "זה פרוטקשן [...] מי שלא משלם יודע שכנראה כשהוא יחזור תהיה חסרה לו מערכת שמע או משהו". האם היא ניסתה את זה בעבר ונכוותה, או שמא מדובר רק בנבואת זעם? האם היא יודעת להצביע או להוכיח שמי מבני המשפחה שלהם שילמה עבור ההשגחה על המכונית היו מעורבים בגניבה או בהשחתה? מידע או הוכחות כאלה לא הובאו בכתבה, לא מטעמה ולא משום מקור אחר. במקום מידע מוצק, נותרנו עם הר גבוה של ספקולציות.
"בשנים הראשונות הוא בכלל סירב לקחת תשלום"
ואם כבר עסקינן במה שהיה חסר בכתבה, אז גם תגובה לא היתה שם: אזרח בישראל הואשם על-ידי גוף עיתונאי בפעילות מאפיונרית, אבל איש לא טרח לגבות את תגובתו, להציג את גרסתו לאירועים ולאפשר לו להגן על עצמו. מה שלא היה עובר את הרף המקצועי והאתי של שום עלון בית-ספר חדר בקלילות את המסננת של מהדורת החדשות הנצפית במדינה.
גילי סופר: "מוסא גר עם המשפחה שלו בפחון האחרון לפני הירידה לנחל, וכשסיימו לסמן את המסלול ניגשו אליו וביקשו ממנו שאם יבואו מטיילים, הוא ישמור להם על הרכבים – כי הניסיון מלמד שלהשאיר מכונית סתם ככה במדבר זה לא מומלץ"
לא צפיתי בחדשות 2 באותו ערב, אבל הדי הכתבה התגלגלו והגיעו אלי זמן קצר לאחריה. כצפוי, היא עשתה גלים בעיקר בערד והסביבה. מתברר שרבים בעיר ערד מכירים את האיש, שתואר בכתבה כמי שעומד בראש משפחת פשע: מוסא אבו-עייד, בן 47, נהג אוטובוס ותיק בחברת מטרופולין, שנוסע בעיקר על קו באר-שבע–ערד. מחוץ לשעות העבודה, אבו-עייד פעיל בעמותה סביבתית שמאגדת את תושבי האזור ונאבקת נגד הקמת מכרה הפוספטים שחברת כימיקלים-לישראל מבקשת להקים במתחם שדה בריר. הנפגעים הראשונים מהקמת המכרה, אם יקום, הם כ-5,000 תושבי הכפר הבדואי אל-פורעה, כפרו של אבו-עייד, השוכן בלב השטח המיועד לכרייה.
גילי סופר, בעבר עיתונאי והיום בעליו של מלון הבוטיק יהלים בערד, מכיר את אבו-עייד היטב: "הכתבה הזו הרגיזה אותי ברמה שלא תיאמן. האבסורד הוא שכל הסיפור של השגחה על המכוניות היה יוזמה שנועדה להנגיש את האזור למטיילים. לפני עשר שנים, במסגרת המאמץ לקרב את ערד אל המדבר, סימנו את שביל ההליכה בנחל קינה. באותם ימים הנחל היה לא ידוע ולא מתויר. עבדתי אז ב-ynet, וכשכתבתי על המסלול ב-2005 זו היתה ממש תגלית.
"מוסא גר עם המשפחה שלו בפחון האחרון לפני הירידה לנחל, וכשסיימו לסמן את המסלול ניגשו אליו וביקשו ממנו שאם יבואו מטיילים, הוא ישמור להם על הרכבים – כי הניסיון מלמד שלהשאיר מכונית סתם ככה במדבר זה לא מומלץ. מהר מאוד התפשטה הידיעה שלהשאיר את האוטו אצל מוסא זה בטוח. בימים רגועים, כשאין הרבה אנשים, הוא גם היה מכין קפה ותה לאורחים.
"בשנים הראשונות הוא בכלל סירב לקחת תשלום. הוא בכלל לא התלהב מכל העניין, זה היה מטרד גדול עבורו, אבל הוא הבין שאם נחל קינה יעלה על מסלול הטיולים, זה יעזור במאבק נגד המכרה שצפוי להיות ממש על הבית שלו. צריך להבין שהמכוניות של המטיילים חונות איפה שהמכונית שלו חונה. זו ממש החצר שלו. בתפיסה הבדואית, מי שמתארח אצלך, אתה מחויב לשמור עליו ולדאוג לו, ויש המון מקרים שבהם מוסא סייע למטיילים אפילו ברמה של הצלת חיים, ללא כל תמורה. כשצפיתי בכתבה התחושה שלי היתה שהלבינו את פניו ברבים, שפכו את דמו".
דב פוניו, איש סביבה ומוותיקי ערד, מחזק את גרסתו של סופר: "כאשר בסוף 2004 התקוממנו נגד תוכנית המכרה", הוא משחזר, "הבנו שצריך להגביר את ההיכרות של הציבור עם האזור. כדי לסמן שבילים ולהביא מטיילים היה צורך להחנות רכבים במקום, וערד היתה רחוקה מדי. שמעתי שיש בדואי שמגוריו קרובים לנחל, והוא מתנדב במד"א ערד כנהג אמבולנס. הוא היה מוכן להעמיד את השטח לידו כחניה למטיילים. עלה בידי לפרסם את האפשרות בין מדריכי הטיולים שהכרתי, ואכן התחילה זרימה מוגברת של מטיילים.
"מוסא סירב לקבל תשלום בשנים הראשונות. מי שגרמו לשינוי היו המטיילים עצמם, שהתחילו להעניק לו כסף ביוזמתם – במשך זמן התגבש הסכום של 15 שקלים למכונית. מוסא כלל לא לחץ על המטיילים. מי שנתן, נתן מתוך רצון.
"אני סברתי", מוסיף פוניו, "שמקרה זה משמש מודל חיקוי שיכול לפתור את בעיית פריצות הרכב במרחב הנגב, שהממסד לא הצליח לפתור, ובכלל לחבר את המגזר הבדואי אל הבאת תיירות לדרום הארץ ואף ליהנות ממנה".
משרד החינוך ממליץ
ואכן, באתרי המטיילים השונים מוצגת הפקדת הרכב בידי מוסא כאופציה מומלצת. כך, למשל, באתר החברה להגנת הטבע נכתב בהנחיות ההגעה לנחל ש"נסיעה של 1.5 ק"מ על דרך סבירה והגעתם למתחם מוסא אבו-עייד. שם אפשר להחנות. יש לנהוג בנימוס, לא להתקרב אל אוהלי המשפחה. מומלץ לתאם עם מוסא בטלפון [כאן מופיע מספר]. ייתכן ותתבקשו לשלם משהו עבור החניה".
"הפכו את כל הבדואים לפורעי חוק ושודדי אדמות. אם בדואי לוקח כסף, הוא כנראה חייב להיות במאפיה. אז מה אם מאות אנשים חונים לו כל החג בסלון"
למרבה האבסורד, בכתבה ששודרה בחדשות ערוץ 2 הוצגה ההכוונה למסלול הטיול באתר של משרד החינוך בכבודו ובעצמו, שכוללת המלצה חמה על שירותי השמירה של משפחת אבו-עייד: "הורדת ואיסוף מטיילים במאהל הנמצא קילומטר מצפון לחורבת עוזה, המקום בטוח ואין חשש לגניבה". אם מדובר במאפיה, זו כנראה המאפיה היחידה בישראל שהחברה להגנת הטבע ומשרד החינוך שולחים את הציבור להיעזר בשירותיה ואף מציידים אותו במספר טלפון.
בעקבות פנייתי העלו בחדשות 2 את הטענה שברשותם קטעים "מפלילים" נוספים שצולמו במצלמה נסתרת ולא הוכנסו לכתבה. קטע כזה נשלח אלי, אבל גם לאחר הצפייה, והתייעצות עם משפטן שבחן את החומר, ניתן לכל היותר לומר שהוא מעורר סימני שאלה, ובוודאי אין בו הרשעה חד-משמעית: שוב נראית בו שיחה עם הנער, אולי בנו של אבו-עייד, שאומר – שוב בעברית דלה – "אם תחנה בחוץ לא תמצא את האוטו, יש פה גנבים". איום מרומז או תיאור מצב? הכל בעיני המתבונן. לא מן הנמנע שכאשר המתבונן הוא יהודי והדובר הוא בדואי נטול שם, פנים וזכות תגובה, קל יותר להגיע למסקנה הנחרצת שמדובר באיום מאפיוזי.
מוסא אבו-עייד ביקש שלא להתראיין למאמר הזה. בשיחת טלפון הוא נשמע כמי שנכווה קשות מהתקשורת ומעדיף לשמור ממנה מרחק. בעקבות שידור הכתבה נלקחו הוא ובנו לחקירה במשטרה, וכשהתקשרתי אליו אמר ש"אני לא מתעסק עם זה יותר ולא מוכן לדבר עם אף אחד".
"לא סופרים אותנו", אומר אחד מתושבי אל-פורעה, שצפה בתסכול בכתבה, "הפכו את כל הבדואים לפורעי חוק ושודדי אדמות. אם בדואי לוקח כסף, הוא כנראה חייב להיות במאפיה. אז מה אם מאות אנשים חונים לו כל החג בסלון".
לצד ההאשמה בסחיטה, העלו בחדשות ערוץ 2 טענה באשר לעצם חוקיותו של החניון המאולתר. זו כבר טענה הרבה יותר מבוססת. מה שהתחיל כמחווה של משפחת אבו-עייד למטיילים הפך לסוג של עסק משפחתי קטן שבו, כפי שה"סדרן" בחניה תועד אומר למצלמה הנסתרת, "אין הנחות". בעקבות הפרסום, אגב, אבו-עייד החליט לנתק כל קשר עם סידורי החניה באזור. מי שירצה יוכל לחנות ליד ביתו – אבל הוא, מצדו, לא מתכוון לגבות תשלום וכמובן גם לא להשגיח על הרכבים.
חדשות ערוץ 2: "עומדים מאחרי הפרסום"
מעל כל זה מרחפת, כמובן, המציאות הפוליטית הטעונה: הבעלות על השטח, כמעט כמו כל שטח בנגב שבו מתגוררים תושבי הפזורה הבדואית, נמצאת במחלוקת משפטית והיסטורית בין אבו-עייד ומשפחתו לבין המדינה. אבו-עייד טוען שהשבט יושב במקום עוד מימי העותמאנים; המדינה, כידוע, אינה ממהרת לקבל את תביעות הבעלות של הבדואים על קרקעות הנגב. לפיכך, בחדשות ערוץ 2 טוענים שמדובר בפלישה לשטח ציבורי. אבל גם אם מקבלים את נקודת המוצא הזו – שכאמור שנויה מאוד במחלוקת – עדיין יש הבדל תהומי בין השתלטות על שטחי ציבור ובין טענה לפרוטקשן. ההבדל הזה נמחק כאן כלא היה.
עמיחי יוגב מתנועת רגבים מתראיין ל"תחקיר רגבים בחדשות 2" (צילום מסך)
כדאי להתעכב לרגע על העניין הזה, שבין הפוליטי (המחלוקת על הבעלות על הקרקע) לפלילי (גביית דמי חסות): הגורם שעמד מאחרי הכתבה הוא תנועת רגבים, עמותת ימין הפועלת בשנים האחרונות, במרץ וביעילות לא מבוטלת, נגד מה שאנשיה מכנים "ההשתלטות של הבדואים על אדמות הנגב". באתר של התנועה מוצגת הכתבה כ"תחקיר רגבים בחדשות 2". נציג העמותה, עמיחי יוגב, אף התראיין לכתבה, ולמרבה האירוניה אמר ש"נוח למטיילים לחנות, נוח למוסא לקבל את הכסף, ונוח למשטרה שאף אחד לא מטפל בזה". אם לכולם זה כל-כך נוח, אז אולי זו לא בדיוק מאפיה?
סמל ארגון רגבים
סוגיית גביית הכספים אינה בראש מעייניה של עמותת רגבים. המטרה שלה היא נטילת אדמות מידי הבדואים, וסיפור על דמי חסות הוא דרך מצוינת לארוז את המאבק על הקרקעות ולשווק אותו לתקשורת. הסוגיה המורכבת של הבדואים בדרום אינה מתאימה לכתבה של שתי דקות בחג. פרוטקשן, לעומת זאת, הוא כותרת מצוינת, גם במקרה שיש ספק גדול אם היא קשורה למציאות.
מחדשות ערוץ 2 נמסר: "אנו עומדים מאחרי הפרסום, ולמען האמת מתפלאים על תהיותיך. לדעתנו, כשמוקם חניון לא חוקי אשר גובה תשלום ממטיילים, תוך איומים מפורשים שאם לא יינתן תשלום ייגרם נזק למכוניות החונות, הרי שמדובר בתופעה מגונה הראויה לפרסום. הסיפור הזה הוא סיפור טוב לפחות כמו סדרת הכתבות ששידרנו על השתלטויות פיראטיות של מאכערים על חניונים מסביב לכינרת.
"עובדת היותו של מושא הכתבה הפעם בדואי אינה מעלה ואינה מורידה מחומרת העניין. היינו נוקטים אותו טון בדיוק גם אם היה מדובר ביהודי. תמוהה בעינינו העובדה שעיתונאי מוערך כמוך, אשר פעילותו המקצועית עוסקת ללא הרף בקריאה לשמור על הטבע כמשאב ציבורי, מתגייס לטובת עבריין לכאורה, לא חשוב מאיזו עדה".