בית-משפט השלום בתל-אביב–יפו יוכל להאזין לקלטות של עיתונאי "דה-מרקר" עמירם כהן כדי לקבוע אם הן חוסות תחת חיסיון מקורות המידע של העיתונאי, כך החליט בשבוע שעבר השופט ניל הנדל מבית-המשפט העליון.

כהן אחראי לשורה של פרסומים על אודות מזכ"ל תנועת המושבים לשעבר איתן בן-דוד. בשל הפרסומים הללו הגיש בן-דוד, באמצעות עו"ד ליאור דגן, תביעת לשון הרע נגד כהן וחברת הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, בדרישה לפצותו בחצי מיליון שקל. הנתבעים מיוצגים על-ידי עורכי-הדין פז מוזר ועינת ברג-סגל.

(צילום: גרנט הצ'ינסון, cc-by-nc-nd)

על-פי המצוין בהחלטתו של השופט הנדל, בעת הליך גילוי המסמכים במשפט שמתנהל בבית-משפט השלום ציינו הנתבעים כי ברשותם קלטות החוסות תחת חיסיון מקורות המידע העיתונאי. בן-דוד ביקש לקבל לידיו את הקלטות ולהאזין להן. השופטת רונית פינצ'וק-אלט כתבה בהחלטתה ביחס לבקשה זו כך: "לא ברור באילו קלטות מדובר, ומשכך לא ניתן לדעת אם אלו חוסות תחת חיסיון כלשהו, ולכן קמה לבא-כוח התובע הזכות לעיין גם בהקלטות".

בעקבות החלטה זו הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו. ההחלטה של השופטת פינצ'וק-אלט, כך טענו באי כוחו של "הארץ", "מתעלמת, בכל הכבוד, ממושכלות יסוד בדיני גילוי מסמכים ומחשיבותו של עקרון החיסיון על מקורות המידע העיתונאי". שופטת בית-המשפט המחוזי עפרה צ'רניאק קיבלה את הערעור חלקית וקבעה כך: "הדיון יוחזר לבית-משפט קמא, אשר ישמע מחדש את הצדדים ויוכל לעיין בכל ראיה או להאזין לכל ראיה על מנת להכריע אם היא חוסה בחיסיון כלשהו בטרם ייתן הכרעתו". על החלטה זו הוגש ערעור נוסף, לבית-המשפט העליון.

מהחלטתו של השופט הנדל עולה כי לטענת "הארץ", החלטתה של שופטת המחוזי מעלה שאלה עקרונית בעלת חשיבות כללית שטרם נידונה בפסיקה: האם חיסיון עיתונאי שחל על חומרים שהתקבלו ממקורות עיתונאיים חל גם כלפי בית-המשפט עצמו.

לפי באי-כוחו של "הארץ", החיסיון העיתונאי חל כלפי כל העולם, כולל בית-המשפט. היחיד שבפניו חושף המקור את זהותו הוא העיתונאי, והוא בלבד. תוצאה אחרת תפגע ביכולתו של העיתונאי לקבל מידע ממקורות חסויים ותוביל בהכרח לפגיעה בעיתונות. כמו כן טענו באי-כוחו של "הארץ" כי מקור עיתונאי יכול להיות שכן של שופט, בן משפחה שלו, בעל דין המתדיין לפניו או עמית של שופט, ועל כן עדיף שבית-המשפט לא ייחשף למידע העיתונאי. בשל כך ביקשו שבית-המשפט העליון יקבע כי לבית-המשפט אין רשות לעיין בחומר שעליו חל חיסיון עיתונאי.

מנגד טען בן-דוד כי טענות "הארץ" מופרכות וכי ההתייחסות לשופטים כאל מדליפים פוטנציאליים אינה ראויה. לטענת באי-כוחו, גם אם ייקבע שיש בתמלילי השיחות כדי לחשוף את המקור, עדיין יש אפשרויות רבות ומגוונות לשמור על החיסיון, כגון עיוות הקול או מחיקת חלקים. עוד נטען מטעם בן-דוד כי קבלת הערעור תסיר את הביקורת השיפוטית בכל פעם שתועלה טענת חיסיון, וכי אפשר שעיתונאים ימציאו מקורות שאינם קיימים כלל כדי ליהנות מהגנה זו.

השופט הנדל דחה את בקשת הערעור. "נקודת המוצא העקרונית של כללי הדיון האזרחי באשר לגילוי מסמכים והעיון בהם היא גילוי מרבי", קבע. "ביסודו של כלל זה מונח ערך גילוי האמת, אשר משרת הן את הצדדים להליך, בהבטיחו עשיית משפט צדק, והן את הציבור בכללותו, בהבטיחו את תקינות פעילותה של המערכת המשפטית-חברתית כולה".

לאחר ציון שיקולים שונים בנוגע לחיסיון העיתונאי מגיע השופט הנדל למסקנה כי "כדי שבית-המשפט יוכל להכריע בשאלה של חיסיון עיתונאי ויציע איזון באופן האמור, חובה עליו, לעתים, לעיין בחומר הסודי. זאת על מנת לבחון האם הוא אכן מהותי למשפט, האם הוא אכן נדרש לשם עשיית צדק, והאם אכן חופש העיתונות דורש שבמקרה זה החיסיון יוענק למבקש, אם לאו, או שמא ניתן למצוא פתרון של גילוי חלקי שיאזן כראוי בין האינטרסים המתנגשים. זוהי מלאכה שיפוטית עדינה ורגישה, שדורשת הפעלת שיקול דעת שיפוטי במובן הרחב. לעתים כדי להפעיל שיקול דעת ראוי נוצר צורך שבית-המשפט יעיין בחומר. זאת כדי לקבל החלטה מושכלת ומבוססת.

"מבחינה אנליטית טהורה, לא אכחד כי מנקודת מבטו של השיקול בדבר שמירה מרבית של מקורות מידע לעיתונות ישנו היגיון בעמדת המבקשים לפיה אין לאפשר לבית-המשפט אף לעיין בחומר כדי להכריע בבקשה. ברם, השיקול האמור אינו עומד לבדו. בית-המשפט מופקד על שמיעת המשפט ומתן הזדמנות לגילוי הדדי כדי לסייע לשני הצדדים להציג את עמדתם במלוא היריעה בפני בית-המשפט. לשון אחר, להגיע לחקר האמת. בענייננו, קבלת הבקשה, כפי שהוגשה, משמעה שכלל לא תתנהל ביקורת שיפוטית. לשיטת המבקשים, די בטענה שהמידע חוסה תחת חיסיון עיתונאי כדי שבית-המשפט יחליט שלא לגלותו".

בשל כך החליט השופט הנדל שבית-המשפט המחוזי רשאי היה לקבוע כי בית-משפט השלום ישמע מחדש את הצדדים ויוכל לעיין או להאזין לכל ראיה כדי להכריע אם היא חוסה בחיסיון בטרם ייתן את הכרעתו.

רעא 6872/11