הכתבות הארוכות (בערך חמש דקות כל אחת. לא מדדתי) והמפורטות על סגירתה (לעשרה ימים!) של מסעדת רפאל, ששודרו אמש גם בחדשות ערוץ 2 וגם בחדשות 10, היו רק דוגמה נוספת להשתלטות העוינת של הבועה התל-אביבית השבעה, המאוהבת בעצמה, על התקשורת הישראלית. רפי כהן סגר את המסעדה שלו לשבוע וחצי. צונמי בחוף פרישמן. אמא'לה! מה נעשה?
בזווית העין ראיתי שגם בתוכנית הבוקר של אורלי וילנאי וגיא מרוז דיברו על האסון. לא אתפלא אם החדשה המרעישה כיכבה גם בערוץ המקביל. בעת כתיבת שורות אלו השעה 12:00, אבל כמו שהדברים האלה עובדים, הנושא יעלה גם במגזיני אחר הצהריים. זה הרי בכל זאת וואו מרעיש: רפי כהן לא יגיש 10 ארוחות ערב. מה יהיה עם ה"ניסואז של ביצי לוקוס וקונפי טורו טונה עם ביצה חצי קשה, תפוחי אדמה ובוטרדו"? איפה, למען השם, נאכל "טרטר לוקוס עם גספצ'ו עגבניות צהובות, צ'ילי ירוק, מיקרו בזיליקום ושמן זית"? הצילו!!!
"אולפן שישי", ערוץ 2, 12.4.14
דוגמה שנייה להשתלטות של אותה חבורה מתנשאת שודרה לפני כשבועיים במהדורה של ערב שבת בערוץ 2: כתבה של כעשר דקות שהצדיקה ואפילו פיארה עבריינות והטיפה להפרת חוק. כתבנו הקוּל אמנם לא קרא לעבור על חוקי המס ולא על חוקי התנועה, זו לא היתה קריאה לגנוב ולא דרבון לרצוח – אלא "בסך-הכל" להפר את החוק שאוסר שימוש בסמים (בסעיף 7 ב"פקודת הסמים", האומר: "לא יחזיק אדם סם מסוכן ולא ישתמש בו").
הוא לא בא טוב לחבר'ה, החוק הזה. גראס דווקא כן. אז הם השתלטו על המסך לעוד עשר דקות, ריאיינו עבריינים, הסתלבטו על השמרנים, המרובעים, המיושנים, הוכיחו שכל המי ומי עושים את זה, הסבירו כמה זה אחלה וסבבה וכולם-עושים-את-זה ואי-אפשר בלי מריחואנה – וקראו למרד.
לא נולדתי בפחון של משפחה דלת אמצעים בירוחם, לא במחסן שהפך לדירה צפופה של עולים בשלומי וגם לא להורים חרדים בבני-ברק. נולדתי וגדלתי בצפון תל-אביב. אני לא אוכל רק פלאפל וסביח, הייתי (לא על חשבוני) ברפאל ובעוד כמה מאחיותיה (לרוב אני כן משלם). מלפני, מאחורי ומכל צדדי עישנו כל מה שאסור. אני לא נזיר ולא קדוש – ודווקא בגלל זה אני מכיר מצוין את האנשים שיש אצלם מראות במקום חלונות.
מפעל שמספק פרנסה למאות משפחות בדרום לאו דווקא יקבל חמש דקות במהדורות הערב, גם אם ייסגר לצמיתות, לא לעשרה ימים. רצח של נערים במועדון יכול להחזיק מעמד בכותרות במשך כמעט חמש שנים רק אם הוא מתבצע במרכז תל-אביב. אם הבר-נוער היה שוכן בקריות, או אפילו בבת-ים – מזמן היה מתיישן ופג תוקף.
כשפרץ מבצע "עמוד ענן" בדקתי בעיתון הגדול שבו עבדתי אז, והתברר לי שכף רגלם של רוב העורכים שמטפלים בחומרים על המבצע ובהפגזות על "עוטף עזה" לא דרכה מעולם בשדרות. ידעתי זה מכבר שאצל רבים מהם הגליל מתחיל בנתניה, הנגב בנס-ציונה – ומקסטינה והלאה זאת כבר הערבה, אבל העובדה שבשדרות או בנחל-עוז הם לא היו עדיין הפתיעה.
או שלא. העיקר זה להכיר את רפי כהן וחיים כהן.
יהודה יערי הוא עורך