אלדד יניב, מתוך אחד מהסרטונים בסדרה "השיטה" שפורסמו ביוטיוב
בשבוע שעבר הביא חמי שלו ב"הארץ" מידע מאלף, ובצדו תובנה מאירת עיניים, על התפקיד שמילא טוויטר בפסק הדין של דעת הקהל האמריקאית על תוצאת העימות הטלוויזיוני הראשון בין ברק אובמה למיט רומני. שלו סיפר כי מעקב שביצעה חברת גוגל אחר תגובות הציבור להתנצחות בין השניים, בעודה מתנהלת, העלה תוצאת תיקו, ובקטעים מסוימים של השידור אפילו יתרון קל לנשיא המכהן. אלא שהמסרים שהוחלפו בטוויטר (למעלה מ-10 מיליון ציוצים ב-90 דקות העימות) חרצו את דינו של אובמה לחובה.
הואיל והרוח הכללית שנשבה מהציוצים, בתום העימות, היתה שרומני הביס את יריבו, השתלטה המסקנה הזו על השיח התקשורתי כולו, התקבעה בדעת הקהל ויצרה עובדה פוליטית ניצחת: רומני נתפס מחדש כמי שמאיים על כסאו של הנשיא המכהן.
הטון שבקע מטוויטר לא היה מקרי, מציין שלו. הוא נגזר מהעובדה שטוויטר פופולרי בקרב עיתונאים, בלוגרים ומעצבי דעת קהל נחשבים. הימצאותם יחד בתוך אכסניה משותפת גורמת להם להיות מושפעים זה מזה וחשופים למעין לחץ חברתי. אופיו של המדיום הזה – חוות דעת קצרצרות המחייבות ניסוחים חדים ובוטים – מעצים את פוטנציאל ההשפעה ההדדית שמזמנת ההסתופפות תחת קורת גג מקוונת אחת.
נטייתן של הבריות לשאת בזכרונן ובתודעתן את הגירויים והתכנים האחרונים שחוו תרמה אף היא לתהליך ששלח את אובמה לעמוד הקלון. לא היה לו מפלט: הגולשים בטוויטר ובפייסבוק פסקו בשורה התחתונה שהוא נחל כישלון מחפיר בעימות. בעקבותיהם הלכו כלי התקשורת המסורתיים ולמחרת אישרו את הממצא סקרי דעת הקהל: מיתרון ברור ערב העימות הראשון מצא אובמה את עצמו נאבק מחדש על עצם סיכוייו לשוב לבית-הלבן לאחר ה-6 בנובמבר.
האבחון הזה מספק המחשה לתפקיד החשוב שממלאות הרשתות החברתיות במערכות הבחירות וחושף בד בבד את החולשות והכשלים הגלומים בהן. הניסיון המצטבר מהשפעתן של הרשתות על ההתמודדות על הנשיאות בארצות-הברית ראוי שיעמוד מול התקשורת הישראלית בבואה לסקר את מערכת הבחירות לכנסת ה-19. אמנם הדעה הכללית היא שאנחנו עדיין בפיגור לעומת ארצות-הברית בכל הנוגע לשימוש שעושה המערכת הפוליטית ברשתות החברתיות, אך יש כבר סימנים שהפטנט הזה גולש ארצה ומקבל לבוש כחול-לבן שיש לתת עליו את הדעת.
קחו למשל את שני הסרטונים שהעלה השבוע אלדד יניב ביוטיוב. יניב הוא עורך-דין שהתחכך בשנים האחרונות במערכת הפוליטית, נחשף, לטענתו, לכל כיעורה, ועתה הוא חוזר בתשובה ומבקש להציג את פרצופה האמיתי לציבור. אגב כך הוא מבקש גם את אמון הבוחרים בטענה שהוא יביא לכנסת פוליטיקה מזן אחר – נקייה, הגונה ואלטרואיסטית למהדרין.
כדי לשכנע את הציבור בתום לבו, בכנות מניעיו ובאמינות מסריו, הוא הכין למעלה מ-20 סרטונים: הראשון שבהם הציג את בנימין נתניהו כמי שמסתיר דולרים בגרביו. לא פחות. הסרטון השני תיאר את נתניהו כארכי-אמרגן שעמד מאחורי הפגנת המילואימניקים, במלחמת לבנון השנייה, וכמי שמימן אותה בעזרת כסף זר.
נא לשים לב: יניב לא הציג הוכחה ממשית לטענה שגולל בסרטון הראשון. על אף שהמדיום שבו בחר להעביר את המסר המרעיש הוא מצלמת קולנוע, הוא לא סיפק תיעוד מצולם כלשהו המאמת את גרסתו. כל מה שהיה בסרטון הוא שיחה בינו לבין שחקן שבה הוא מעלה את טענתו כשהוא מסתמך, בין השאר, על דברים ששמע פעם מיועצת תקשורת שהסתובבה במסדרונות הפוליטיים, ומזנב של מעמד, בבית אביו של נתניהו, שלו היה עד, לדבריו.
בסרטון השני היה הוא העד היחיד להתרחשות שתיאר ולא הציג לצופים שום עדות מסייעת או הוכחה חיצונית. למעשה הוא פונה לצופים וממליץ להם להאמין לדבריו כשהוא עוטה על עצמו דמות של יודע סוד, המשתף עתה את הציבור בהתנהלויות המלוכלכות הסמויות המעצבות את פניה של הפוליטיקה הישראלית. והוא עושה זאת, בעזרת הבמאי, בסגנון קולנועי מובהק, בלהטוטי מצלמה ובפעלולי סאונד, כשהוא זורק לכל עבר רמזים מכפישים (אינואנדו) המופנים אל עבר בנימין נתניהו ונועדים לטעת בלב הצופה את הרושם שהנה בא האיש הקורע את המסווה מעל ראש הממשלה ומעלליו הדוחים.
על יניב לא חלים כללי האתיקה והחובות המקצועיות המוטלים על עיתונאים. הוא עורך-דין, ולצורך העניין הנדון כאן הוא אזרח מן השורה העושה שימוש באינטרנט (במקרה הזה אתר יוטיוב, המאפשר לצפות ולשתף סרטוני וידיאו) כדי להפיץ את בשורתו. ככל משתמש, הוא רשאי לעשות במדיום הזה ככל העולה על רוחו. הוא אמנם נוטל על עצמו אחריות שמסריו יגררו תביעות דיבה, אך נראה כי הוא מסתמך על מיומנותו המשפטית כדי להתגונן מפני אפשרות זו.
אם היה מנסה לפרסם את מסריו בתקשורת המסורתית – היה נשלח הביתה. שום כלי תקשורת אחראי לא היה סומך על גרסתו של יניב כפי שהיא. המדליף המוצהר הזה היה נדרש לספק הוכחות לדבריו, העיתונאי שנחשף למידע העסיסי שבידיו של יניב היה קורע את עצמו כדי להשיג לכך אישוש, ועורכיו היו מפעילים נוהל מקצועי מורכב כדי לוודא את מהימנות המידע, להשיג תגובות, להבטיח את עצמם מפני כישלון עיתונאי מהדהד והסתבכויות משפטיות. מכל זה פוטר את עצמו אלדד יניב ופוטרים את עצמם המצייצים בטוויטר, הבלוגרים, הטוקבקיסטים וכותבי הסטטוסים בפייסבוק.
מצד אחד, זו תופעה המאפשרת הפקרות מוחלטת בהפצת מידע. הרשת עדיין לא גיבשה כלים המחילים על מי שעושה בה שימוש כמו-עיתונאי כללים אתיים הולמים שהפרתם גוררת סנקציות, ובהן משפטיות. מהצד האחר, המרחב האינטרנטי אכן מספק הזדמנות לכל אדם, גם למי שיש בידיו מידע כמוס בעל עניין ציבורי מובהק, לבוא לידי ביטוי. האפשרות הזו לא היתה קיימת בפניו לפני עידן הרשת, בין השאר בגלל חסמים של אינטרסים, שמרנות והטיות שהציבה בפניו התקשורת המסורתית.
יש להמתין ולראות עד כמה תכסיסיו התקשורתיים של אלדד יניב יביאו לו קולות. כבר עתה ברור שללא התקשורת המסורתית (עיתונות, רדיו וטלוויזיה), היו הסרטונים שלו מתאדים בחלל האינטרנטי האינסופי. מי שמסבה אליהם את תשומת הלב היא התקשורת המסורתית. כך גם הכרעת המצייצים בתום העימות אובמה-רומני לא היתה תופסת נפח לולא הודהדה בכלי התקשורת המסורתיים בארה"ב.
השימוש ברשת במערכת הבחירות בישראל הוא עדיין ראשוני וטכני בעיקרו, אבל גיוס אהדה ופעילות באמצעות הרשתות החברתיות עשוי להתפתח ולהתרחב בשבועות הבאים. צפויים גם מאמצים מוגברים לנצל את התקשורת המסורתית כדי להפיץ תכנים פוליטיים וספינים מפלגתיים שמקורם ברשת. מבחנה של התקשורת המסורתית יהיה ביכולתה להחיל על מסרים אלה את כללי המשחק המקובלים עליה בנוגע למידע מקורי שנולד, נבדק והוכן לפרסום בחדרי המערכת.