מדוע ראיון עם ילדה בת 7 שעברה תקיפה מינית הוא מעשה מצמרר? למה ראיון עם ילדה בת 12 שעברה אונס קבוצתי הוא מעשה נבלה (גם אם נעשה בהסכמת אמה ובנוכחותה)? לכאורה, אין צורך להסביר שום דבר. מספיק היה לשמוע את הצ' השורקת של הילדה בת ה-7 שרואיינה השבוע בתוכנית הטלוויזיה "צינור לילה" ותיארה בטלפון, בתגובה לשאלת הכתבת, שמה ש"הם" עשו לה היה "מעצ'בן", כדי להרגיש את הצמרמורת מטפסת במעלה הגו. למשמע קולה הדק לא היה ניתן להימנע מתחושת הכעס וחוסר האונים של צופה שאולץ להיחשף בסלון ביתו למעשה העיתונאי הנקלה הזה. מה יש פה להסביר? באמת צריך להסביר?

נראה שכן, מאחר שבערוץ 10, שבו שודרו שני הראיונות האלה לאחרונה, אין תמימות דעים בנוגע למותר ולאסור בהתנהלות מול קטינים שהם קורבנות נפגעי עבירת מין. כך למשל מנכ"ל חברת החדשות של הערוץ, גולן יוכפז, מאמין כי ראיון עם קטין שעבר תקיפה מינית הוא מעשה עיתונאי לגיטימי אם הוריו מאשרים זאת, ולכן הראיון ששודר בדצמבר האחרון בערוץ עם קורבן אונס בת 12, בנוכחות אמה, היה מעשה כשר.

לעומת זאת, גיא לרר, שבתוכניתו התרחשה השבוע התקלה העיתונאית החמורה עם בת ה-7 (האם טוענת שהראיון נעשה ללא הסכמתה, ואף הגישה תלונה במשטרה; בתוכנית טוענים אחרת), דווקא מאמין שקטינים קורבנות עבירות מין בכלל לא צריכים להתראיין בכלי התקשורת. ההחלטה לשדר את הראיון הטלפוני הקצרצר עם הילדה הוגדרה במערכת "צינור לילה" כ"טעות מערכתית" שבעקבותיה התנצל לרר בדף הפייסבוק שלו.

שני הראיונות הללו, כמו גם העיסוק העיתונאי בפרשות אחרות בחודשים האחרונים (הנערות הקטינות בפרשת אייל גולן או הנערה בת ה-17 שהגישה תלונה נגד הקומיקאי ירון ברלד), חושפים את פריצת הגבולות החמורה בטריטוריה שלא שורטטו לה גבולות ברורים דיים.

לפעמים צריך פשוט לחזור לבסיס. הפגיעה העצומה בקורבנות עבירות מין אינה קשורה בהכרח לאלימות שהופעלה כלפיהם. מה שנרמס במקרה של תקיפה מינית היא גם האוטונומיה של האדם. זוהי האוטונומיה של הגוף הפיזי וגם האוטונומיה של הרצון. הרצון החופשי להתקרב או להתרחק מהאחר, לשלוט בתחושה של כאב או הנאה, לשים גבולות וחיץ בין האני לסביבה. פגיעה כזאת היא חמורה במיוחד כאשר מדובר בילדים ובני נוער, שעבורם תחושת האוטונומיה אינה מבוססת עדיין. ילדים תלויים בסביבתם, חייבים לתת אמון באחרים לצורך הישרדותם, גבולות המותר והאסור אינם ברורים להם, ובגלל כל אלה, אין להם הביטחון והכלים "לעמוד על שלהם".

גיא לרר, מנחה התוכנית "צינור לילה"

קטינה או קטין שנפלו קורבן לעבירת מין הם, אם כן, בני-אדם צעירים שה"אני" שלהם הושפל ונרמס. הגוף הפיזי שלהם הפך פרוץ ותחושת הרצון החופשי התערערה. זוהי הזירה שאליה פוסעים כתבים ותחקירנים המחפשים את ה"סיפור" העיתונאי. בזירה הזאת אין מקום לדבר על "רצון חופשי" או "שיקול דעת" במובנם הרגיל, בוודאי לא של הקטינים עצמם, אבל גם לא של בני משפחתם. לא רק הקורבנות הצעירים חווים חוסר אונים לאחר חוויה כזאת, גם קרוביהם.

אמה של הילדה בת ה-12 שנאנסה על-ידי חבורת נערים היתה נחושה לצאת עם בתה לכלי התקשורת כדי להתעמת עם הגרסה שהשמיעו קודם התוקפים מעל במה אחרת. בדרך, היא חשפה את הילדה שלה לשחזור קשה וחושפני ולמהלומה נוספת על גדרות נפשה.

הרצון להשיב מלחמה שערה להצהרות פומביות של חשודים בתקיפה מינית משמש תירוץ לעיתונאים לרוץ אחר הצהרות נגדיות של הקורבן. אלא שהמחשבה שכלי התקשורת יוכלו להביא מזור או תיקון במקרים כאלו היא מתעתעת. קרבות הגרסאות שמתרחשים לעתים קרובות לאחר פרסומם של פרשות מסוג זה ("בחיים לא הזקנו לאיש", יאמרו הנערים, "הם איימו להרוג אותי", תאמר הילדה; "הם בני טובים", יאמרו עורכי-הדין, "היא היתה חדשה בכיתה", יאמרו מצד הנערה) הם פגיעה נוספת בכל הצדדים, וראוי שייפסקו.

לא נכון לתת במה ישירה לחשודים הקטינים (שיש שיטענו שגם הם נמצאים במצב של טראומה) ובוודאי לא נכון לחשוף את קורבנות העבירה לחוויה של ראיון בכלי תקשורת (ולא, זוהי אינה חוויה "מעצימה" להיחשף כך מול ההמון). טיעוני המעורבים יכולים להישמע היטב באמצעות מתווכים – עורכי-דין או מקורבים – ובוודאי אינם חייבים לכלול שחזור של המעשה בגוף ראשון ("מה הם אמרו לך?", "מה עשו אחר-כך?", "איך הרגשת?").

הראיון עם בת ה-7 ב"צינור לילה" חשף כי בלשון החוק כיום יש פרצות – חוק העונשין מחייב אישור בית-משפט כדי לצלם קטין במקרים כאלה, אך אינו מתייחס, למשל, להקלטה טלפונית. נוסף לכך, כללי ה"עשה ואל תעשה" שלא במסגרת חקיקה כלל אינם ברורים או מוסכמים בין גופי התקשורת. זהו מצב שמחייב שינוי.

היוזמה לניסוח קוד אתי בנוגע לייצוג עבירות של תקיפה מינית בכלי התקשורת, כפי שהוצגה ביום שלישי בוועדה למעמד האשה (יוזמה משותפת למכון הישראלי לדמוקרטיה ומרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית), היא מהלך חשוב ביותר בהקשר הזה, אבל ההתייחסות שלה לנושא ראיונות של קטינים נפגעי עבירות מין – "יש לנקוט זהירות מוגברת במיוחד בקיום ראיונות עם נפגעי עבירות מין שהם קטינים. בכל מקרה אין לפנות לנפגע עבירה שהוא קטין, או לבן משפחתו, בהצעה להתראיין" – עמומה מדי.

יש מקום לשקול תיקון לחוק הקיים כך שיעניק הגנה רחבה יותר לקטינים נפגעי עבירות מין. לפיו, למשל, יידרש אישור בית-משפט לקיום ראיון וגם לפרסום חומרים הקשורים למקרה, למשל תכתובות בפייסבוק או מסרונים.

הראיון ב"צינור לילה" ראוי שיהיה קו אדום, לא כדור שלג. ילדים שמצאו את עצמם קורבנות של תקיפה מינית צריכים חיבוק ותחושת הגנה, לא ראיון בפריים-טיים.