ב-29 במאי, בעשר בלילה, כאשר אנשי הסקרים בשני ערוצי הטלוויזיה חזו ניצחון דחוק לשמעון פרס, עדיין סברתי – כמרבית הסובבים אותי – שהפער בן 1.4 האחוזים, שנקבע בקלפיות המדגם בשני הערוצים, יתרחב במשך הלילה. המידע שאישש זאת היה, שערביי ישראל הלכו להצביע בשעה מאוחרת ורובם לא נכללו בקלפיות המדגם – ואלה נוטים בבירור לפרס. אבל לא המידע הזה ולא הפרשנות שלו הם שנטעו את הוודאות הקרובה באשר לניצחונו של פרס, כי אם התפיסה שהתגבשה במרוצת השנה שקדמה לבחירות ובמיוחד לאחר רצח יצחק רבין.

על פי התפיסה הזאת, תהליך השלום אינו ניתן לעצירה – ופרס אדריכלו חייב להיבחר.

לכאורה, ניתן למדוד את גודל ניצחונו הסופי של נתניהו באחוזים, או במספר המצביעים: אחוז אחד של פער או 29,457 קולות. די היה בסטייה הכמותית הזאת להביא למהפך, שלא היינו ערוכים אליו כלל. למעשה, כמו הרוב הגורף של כותבי המאמרים והפרשנים, עסקתי גם אני בעיקר בשאלת היקף הניצחון החזוי של פרס ומשמעותו מבחינת עיצוב פני הממשלה ויכולתה לקבוע מדיניות לארבע השנים הבאות.

לא צפיתי מצב של ניצחון לבנימין נתניהו, על אף שהיתה הסתברות כלשהי לניצחון כזה גם על פי מערכת ההנחות והנתונים שעליהם נסמכנו. מכיוון שניצחונו של נתניהו לא נצפה – ולא בסבירות נמוכה – לא נלקחו בחשבון ההשלכות המעשיות הנובעות מחילופי השלטון. לכן ברור שלא נערכנו למשמעות הרעיונית שבהליכה בדרך מדינית וחברתית שונה בעליל מקודמתה.

אנו, אנשי העיתונות הכתובה והאלקטרונית, נמנים עם מגזר מצומצם, אליטיסטי, מבוסס, עירוני וחילוני. העיתונות, אשר רואה את עצמה נדבך מרכזי בחברה ההולכת ונפתחת ועמוד תווך בדמוקרטיה ההולכת ומשתכללת, נוטה מטבע הדברים לעבר הגורמים הפוליטיים שמבטאים ומממשים תפיסות כאלה. רובם ככולם במגזר העבודה-מרצ. העיתונות ליוותה באהדה ואף בהתלהבות את תהליך השלום, וגם אם ניסתה להקפיד על סיקור מקצועי ונטול פניות, קשה היה שלא להבחין בנטייה הטבעית של עיתונאים רבים לעבר השמאל המדיני ובאהדה כמעט מובנת מאליה כלפי משכיני השלום – רבין ופרס.

איור: יערה עשת

בדיעבד אני יכול לקבוע, כי הנטייה לבטל את אפשרות ניצחונו של נתניהו לא היתה מבוססת על תשתית מוצקה של מידע וניתוחו, כי אם על משאלת לב. ההשוואה המתבקשת לגודל טעותה של העיתונות היא למחדל יום כיפור, 1973. העיתונות היתה שבויה בקונספציה וכשלה בפענוח הנתונים שהיא עצמה סיפקה. "הארץ" נמצא, לצערי, בכלל זה – ואני בתוכו.

הקונספציה שעליה נסמכנו היתה מורכבת מכמה הנחות: התהליך שהחל באוסלו הוא בלתי הפיך, מרבית הציבור אינו מתנגד לתהליך ואינו משלם מחיר ממשי תמורת הוויתורים לפלשתינאים. הגורמים היחידים שנפגעים ישירות מהמהלך הם תושבי ההתנחלויות (בחלקם) ואידיאליסטים קיצוניים, שכוחם האלקטורלי אינו משמעותי. רצח רבין נתפס כאסון לאומי ומשום כך גם תהליך השלום הפך לנכס לאומי. פרס הוא מדינאי ותיק ומנוסה, ממשיכו של רבין, ועומד בראש צוות מיומן. ופירות השלום – הרווחה הכלכלית המצופה והמעמד הבינלאומי האיתן של ישראל.

הנה כמה הנחות נוספות שנטינו לזלזל בהן, או לא להחשיבן במידה מספקת:

▪ פרדוקס הצבעת העולים מחבר המדינות. קליטתם המהירה והמוצלחת יחסית לא פוגגה את הטינה והניכור שהם רוחשים כלפי השלטון המכהן. בנקודה שבה הם נמצאים עתה, הם רואים יותר את קשייהם מאשר את הצלחתם.

▪ חזון המזרח התיכון החדש נועד לאליטות בלבד. חזונו הכלכלי של שמעון פרס חלף מעל לראשיהם של מגזרים שלמים. הברכה שבתנופה הכלכלית היתה דלת משמעות בקרב השכבות החלשות. האהדה המדינית הבינלאומית שממשלת ישראל זכתה לה היתה נטולת ערך ממשי למרבית תושביה.

▪ המגזר החרדי נותר שווה נפש לשגשוג המובטח במזרח התיכון החדש ואף עוין לו.

▪ שגשוגם של "אוכלי השפנים" וכוחם הפוליטי הגובר עם התפתחות השלום נתפס כמאיים על הציבור החרדי.

▪ הפיגועים פעלו את פעולתם. היו בוחרים שהעדיפו ביטחון אישי ללא שלום על פני שלום ללא ביטחון אישי.

▪ רצח רבין עורר קיטוב בין שמאל לימין וחידד את העוינות בין ציבור מאשים לציבור מתגונן. הימין הפוליטי הצליח להתנתק מיגאל עמיר ולנהל ויכוח פוליטי עם שמעון פרס. רצח רבין, שהיה ביסוד הבחירות המוקדמות – נעדר מהן כמעט כליל.

כל ההנחות האלו, אשר קבעו במידה רבה את תוצאות הבחירות, היו ידועות לנו מראש. בדיקה בארכיון מגלה כי "הארץ" נתן לקוראיו מידע מספיק כדי לאשש כל אחת מההנחות האלה – ובכל זאת התעלמנו ממשמעותן.

חומרת השגיאה אינה דווקא באי הכנה מספקת של העיתונות לקראת עידן בנימין נתניהו. מרבית השאלות הנוקבות על אודות המנהיג החדש נשאלו רק לאחר היבחרו – ואם בכלל היה בהן כדי להשפיע על החלטת הבוחר, הן באו מאוחר מדי. ואולם, עיקר כישלונה של העיתונות היה באי הצגה עיקשת ושיטתית של שאלות נוקבות לשמעון פרס ולמפלגת העבודה עוד בשלבים המוקדמים של מסע הבחירות.

לא הקדשנו תשומת לב מספקת לפער ההולך וגובר בין המבוססים לחלשים. לא לחצנו די בעניין קליטה ראויה של העולים. לא עשינו מספיק כדי להבין ואף לשכנע כי השלום הוא צורך עליון של כל שכבות הציבור, וכי בפירותיו, גם אם יאחרו להגיע, נחלוק כולנו. וגרוע מכל אלה – ראינו כיצד הלם הירצחו של יצחק רבין הולך ומתפוגג, ולא עשינו די כדי להשאירו בתוכנו, לזיכרון מתמיד.

חנוך מרמרי הוא העורך הראשי של "הארץ"

גיליון 5, ספטמבר 1996