עיקרי הפסיקה
בית משפט השלום כפר-סבא
א 006018/06
כב' השופט דוד גדול
תאריך:
20/03/2008
בעניין:
1. גל קינן בע"מ
2. ציון קינן
3. אליהו וקנין
4. מנדי ספדי
ע"י ב"כ
עו"ד ערן קיכלמכר
תובעים
- נ ג ד -
1 . פרדי דבשה
2 . פ.ד דף חדש בע"מ
ע"י ב"כ
עו"ד אילן נימני
נתבעים
התובעת 1 היא המוציאה לאור של מקומון בשם גל שבע ("גל שבע"). התובע 2 ("קינן") משמש כמנכ"ל גל שבע וכעיתונאי בו. התובע 3 ("וקנין") משמש כעורכו של גל שבע וכמנהל השיווק בו. התובע 4 ("ספדי") כותב עצמאית בגל שבע ומשמש כפרשן לענייני ערבים וטרור בעיתונים הכתובים בשפה הרוסית. הנתבעת 2 היא המוציאה לאור של מקומון בשם ששי בעיר ("ששי בעיר"), המופץ באותו היקף ובאותו איזור גיאוגרפי של גל שבע. הנתבע עיתונאי ועורך המקומון ששי בעיר ("דבשה"). דבשה פרסם בעיתונו על פני שני עמודי האמצע כתבה שנשאה את הכותרת "מי שיושב בבית זכוכית – עדיף לו שלא ישליך אבנים" לצד הכתבה פורסמה תמונתו של קינן בגודל ¼ עמוד. בתביעה זו עותרים התובעים לחייב את הנתבעים לשלם להם פיצויים על בסיס חוק איסור לשון הרע.
בימ"ש השלום קיבל את תביעתם של תובעים 2-4, ודחה את תביעתה של התובעת 1:
לשון הרע מוגדרת בסעיף 1(3) לחוק איסור לשון הרע כדבר שפרסומו עלול לפגוע באדם, במשלח ידו או במקצועו. מוסכם כנקודת מוצא כי תפקידו של מקומון לשמש ככלב שמירה של אישי צבור, נבחריו וכל מי שנמצא בצומת ציבורית. מהכתבה עולה כי גל שבע כעיתון ויתר התובעים חוטאים לתפקידם זה. העניין מתעצם בעניינו של קינן, אשר תמונתו בגודל של ¼ עמוד צורפה, וצוין שמו. אם לא די בכך, מסיים דבשה את עיקרי הכתבה בקביעה חד משמעית כי השיקול המרכזי המניע את בעלי המקומון הוא השיקול הכספי. כלומר, קורא סביר של עיקרי הכתבה ותוכנה המלא צריך להגיע למסקנה המתחייבת שלתובעים כל אחד בחלקו אין שום מחויבות לעקרון, אלא לכסף ושוב כסף. לא זו אף זו, בשל כסף מוכנים התובעים, אליבא דנתבעים, להעלים עין, להחזיר חרב המלחמה בשחיתות לנדנה ולעבור לסדר היום גם אם לפניהם אישים או עניינים המחייבים הוקעה, או למצער חשיפה לא נעימה לאותם מבוקרים. יש לקבוע כי בפרסום הכתבה יש משום לשון הרע, כהגדרת המונח בחוק.
[...]
התובעים עותרים לקבל כל אחד פיצוי בסך של 117,065 ₪. ואולם, לא כל התובעים נפגעו בצורה שוויונית מהכתבה. הנפגע העיקרי הוא קינן, ולגביו יש לפסוק פיצוי בסך 65,000 ₪. וקנין לא מוזכר בשמו המלא, ולגביו יש לפסוק נזק של 18,000 ₪. לספדי יוחד פרק בכתבה. שרבוב שמו נעשה שלא כדין והוא זכאי לפיצוי של 36,000 ₪. אשר לתובעת 1. אלמלא הוזכרה זו בכתב התביעה לא בטוח שמי מהקוראים הסבירים היה יוצר קשר סיבתי בינה לבין הפרסום, ועל כן תביעתה של זו להדחות.
מתוך פסק הדין
[..]
התובעים טוענים כי:
א. בכתבה שפורסמה ע"י הנתבעים יש משום לשון הרע כלפיהם כמשמעות המונח בחוק.
ב. הכתבה הציגה את גל שבע כעתון מושחת אשר כל מעייניו אינטרסים כספיים.
ג. הכתבה מציגה את וקנין וקינן כמי שעטם עט להשכיר כנגד כל מי שלא מוכן לפרסם מודעות בתשלום בעיתונם.
ד. הכתבה הציגה את ספדי כעושה דברם ושלוחם של וקנין וקינן, אשר כל תפקידו במימוש חזונם האסטרטגי של האחרונים להכות ולהצליף במי שאינו נכנע לתכתיבם הכלכלי.
ה. הנתבעים לא פנו אליהם קודם פרסומה של הכתבה ע"מ לקבל תגובתם. מכתב דרישה ששלח גל שבע לנתבעים לפרסם התנצלות לא נענה, לפיכך לא הייתה להם ברירה אלא לפנות להגנתו של ביהמ"ש.
ו. הכתבה מופיעה עד עצם היום הזה באתר האינטרנט של ששי בעיר.
ז. הכתבה מציגה אותם באור שלילי והכל ע"מ להשפילם, לפגוע בשמם הטוב וע"מ לחסלם מן הבחינה הכלכלית.
[...]
אני מתנצל בפני הצדדים ופרקליטיהם על העכוב שנוצר במתן פסה"ד וזאת משום שהתחבטתי האם הכתבה היא במה להבעת דעתו של דבשה כדעתו של האחרון, או שמא בכתבה יש משום לשון הרע שיהיה בו כדי לפגוע בשמם הטוב של התובעים או מי מהם. הואיל ואינני מתגורר באזור ההפצה של מי מהמקומנים המדוברים (וטוב שכך) והואיל ולא הומצאו ראיות למכביר שיהיה בהן כדי ללמוד על צורת הדפסתן ותוכנן של כתבות בדרך התנהלותם השבועית הרגילה, הרהרתי ביני לביני האם יש בכתבה מושא התובענה משום לשון הרע. אם התשובה לשאלה זו תהיה חיובית, האם ועד כמה יש להחיל על הנתבעים את הגנת אמת דברתי, או לחילופין הגנת תום הלב הקבועות בחוק.
[...]
בפתיח לכתבה הכותב קובע כנקודת מוצא כי תפקידו של מקומון, באשר יהא מיקומו הגיאוגרפי, לשמש ככלב שמירה של אישי צבור, נבחריו וכל מי שנמצא בצומת ציבורית.
הנחת עבודה זו אינה מיוחדת לכותב דבשה, אלא לרבים דומיו (לרבות התובעים). שאלה נכבדה לטעמי מי הסמיך את המקומון או המקומונים לדבר בשם הצבור או לשמש ככלב שמירה על הצבור לא נבדקה לעומקה. כיוון שבענייננו המדובר בשני צדדים הסוברים באותו כוון ובאותו מהלך חשיבה ולא נתבקשה הכרעה, אשאיר שאלה זו לדיון והכרעה לעת מצוא.
משאנו יוצאים מנקודת הנחה מוסכמת זו של הצדדים, עולה כבר מהתקציר וביתר שאת מהכתבה בכללותה, כי גל שבע כעתון ויתר התובעים חוטאים לתפקידם זה.
העניין מתעצם בעניינו של קינן, שכן לא הסתפק ששי בעיר בפרסום הכתבה, אלא טרח וצרף את תמונתו בגודל של ¼ עמוד. למען לא יהא ספק למי מהקוראים, ואף לזר כמוני שלא מצוי בנבכי הצבוריות המקומית באזור רמלה לוד, צוין שמו של קינן ע"מ שלא נחטא בטעות ונייחס את המצולם בתמונה לאחר.
אם לא די בכך, מסיים דבשה את עיקרי הכתבה בקביעה חד משמעית כי השיקול המרכזי המניע את בעלי המקומון הוא השיקול הכספי משמע אין לתובעים כל אידיאל או עקרון לשמו הוא ו/או הם מחויבים אלא הכסף יענה את הכל ובלשונו: פרסמת? – ניצלת, לא פרסמת – צפה פגיעה.
מניתוח כל האמור עד כה, לטעמי קורא סביר של עיקרי הכתבה ותוכנה המלא צריך להגיע למסקנה המתחייבת שלתובעים כ"א בחלקו אין שום מחויבות לעקרון אלא לכסף ושוב כסף.
לא זו אף זו, בשל כסף מוכנים התובעים, אליבא דהנתבעים, להעלים עין, להחזיר חרב המלחמה בשחיתות לנדנה ולעבור לסדר היום גם אם לפניהם אישים או עניינים המחייבים הוקעה, או למצער חשיפה לא נעימה לאותם מבוקרים. טוענים התובעים כי בפרסום הכתבה חצו הנתבעים כל קו אדום ביחסי מתחרים בעתונות המקומית והמטרה מבחינתם ברורה לפגוע בהם כעתונאים מקומיים וכבעלים של עתון מקומי.