עיקרי הפסיקה
בבית המשפט העליון
רע"א 6902/06
בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופט י' אלון
המבקש: מנשה דרור צדיק
נ ג ד
המשיבים: 1. הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח'
בשם המבקש: עו"ד דוד שוב; עו"ד שלי פלד
בשם המשיבים: עו"ד טל ליבליך; עו"ד תום נוימן
המבקש, חרדי, עמד בצד דוכן שהקים להפצת ספרי קודש בסמוך ל"דיזינגוף סנטר". הדוכן ניצב בסמוך לחנות בה הוצבה תמונת פרסומת חושפנית של צעירה. בשלב מסוים הבחין המבקש כי משיב 4 מנסה לצלמו. בתגובה להתנגדות המבקש לצילום, הבטיח לו משיב 4 כי התמונות יהיו לשימוש אישי בלבד. אלא שהתמונה פורסמה במדורו של משיב 4 בעיתון "הארץ". תביעת המבקש לבימ"ש השלום בטענה כי פרסום הצילום פגע בפרטיותו התקבלה. בימ"ש המחוזי קיבל את הערעור על פסה"ד ומכאן הבר"ע.
בית המשפט העליון, (מפי המשנה לנשיאה ריבלין ובהסכמת השופטים גרוניס ואלון), נתן רשות ערעור, קיבל את הערעור ופסק כי:
ס' 2(8) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: החוק) קובע כי פגיעה בפרטיות היא הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע. בס"ק זה מצויים 3 יסודות: הסכם מפורש או משתמע; בהסכם קבועה חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם; הפרת החובה. בענייננו מתקיימים כל היסודות הנ"ל כאשר חובת הסודיות שבהסכם נוגעת ל"ענייניו הפרטיים" של המבקש. החוק אינו קובע הגדרה למונח "עניינים פרטיים" אך מכל הפרשנויות שניתנו למונח עולה כי מתקיימים יסודות הסעיף.
ס' 18(3) לחוק קובע כי תהיה זו הגנה טובה אם בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות הענין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום - הפרסום לא היה כוזב. אלא שבמקרה זה אין "עניין ציבורי" שמצדיק את הפרת ההבטחה ואת הפגיעה בפרטיות. גם השאלה אם היה כזב בפרסום אינה פשוטה, שכן שאלה היא אם הצילום משקף מציאות אמת או עוות הנוצר בשל התרמות של מקריות.
אלמלא ההבטחה שהופרה היתה 'גוברת ידו' של חופש הביטוי הן על הפגיעה בפרטיות והן על הפגיעה בשמו הטוב של המבקש; אין מקום להפחית מסכום הפיצוי שנפסק למבקש סך בגין "אשם תורם" כיוון שבחר למקם את דוכנו בסמוך לתמונה, שכן "אשם תורם" זה אינו נוגע לעניין ההסכמה שנכרתה בינו לבין משיב 4.
מתוך פסק הדין
המשנה לנשיאה א' ריבלין:
בפנינו בקשת ערעור על פסק דינו של בית המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטים ע' פוגלמן, ר' רונן וא' ש' שילה) אשר קיבל את ערעורם של המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת י' שבח) וקבע כי אין לחייב את המשיבים לפצות את המבקש.
העובדות
1. המבקש הוא בן המגזר החרדי. באחד מן הימים בחודש ינואר 2002 עמד המבקש בצד דוכן שהקים להפצת ספרי קודש בסמוך לבניין "דיזינגוף סנטר" בתל אביב. איתרע מזלו והדוכן ניצב בסמוך לחנות שבתוכה הוצבה תמונת פרסומת, אשר תוארה על ידי בית משפט השלום באופן הבא:
...פוסטר ענק, גדול מימדים, שהיה תלוי בחלון הראווה של החנות אשר בחזיתה הציב התובע את דוכנו, ובו נצפית אישה לובשת מכנסונים קטנים והדוקים, הניצבת ברגליים פשוקות ביניהן נשקפת דמותו של גבר המתבונן בה.
בשלב מסוים הבחין המבקש כי המשיב 4, צלם עיתונות במקצועו, מנסה לצלמו. בתגובה להתנגדותו החריפה של המבקש ליטול חלק בצילום, הבטיח לו המשיב 4 כי התמונות שהוא נוטל יהיו לשימושו האישי בלבד. הבטחה זו נתגלתה כקצרת מועד וחסרת כיסוי שכן ביום 22.2.2002 פורסמה התמונה במדורו הקבוע של המשיב 4 בעיתון "הארץ" שבהוצאת המשיבה 1. המבקש הגיש תביעה כנגד הוצאת עיתון הארץ בע"מ (המשיבה 1), כנגד עורכיה (המשיבים 2 ו-3) וכנגד הצלם (המשיב 4) בטענה כי פרסום הצילום פגע בפרטיותו ומהווה פרסום לשון הרע כנגדו.
[...]
טענות הצדדים
4. המבקש שב וחוזר על טענותיו כי בפרסום יש משום פגיעה בפרטיות ומשום לשון הרע. במיוחד מדגיש הוא, בטיעוניו, את העובדה שהוא "הודיע באופן נחרץ על סירובו כי תמונתו תפורסם ואף קיבל הבטחה מפורשת על כך מהמשיב מס' 4" [הדגשה במקור, א' ר']. המבקש טוען, בין היתר, שאין בפרסום עניין ציבורי המצדיק את הפגיעה בפרטיות, שכן הוא אדם פרטי והוא צולם שלא במסגרת אירוע ציבורי כלשהו. לשיטתו, אין הצדקה להעדפת חופש הביטוי בנסיבות שבענייננו והאיזון בין הפגיעה לבין העניין הציבורי לא בוצע כהלכה על ידי בית המשפט המחוזי.
5. המשיבים סבורים כי אין ליתן רשות ערעור כיוון שלא נתקיימו התנאים לקיום דיון ב"גלגול שלישי" בעניין זה. לגוף העניין, סבורים המשיבים כי לא התקיימה בענייננו פגיעה בפרטיות כמובנה בחוק הגנת הפרטיות. לשיטתם, הפרסום אינו "מבזה" או "משפיל", כך שאינו נכנס בגדרי הוראת סעיף 2(4) לחוק. כמו כן, טוענים המשיבים כי לא נתקיימה פגיעה בפרטיות במובן של "הפרה של חובת סודיות לגבי עניניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע" – לפי הוראת סעיף 2(8) לחוק. זאת, משום שהפרסום אינו נוגע ל"עניינים הפרטיים" של המבקש אשר בחר לחלק ספרי קודש בנחלת הכלל. עוד הם טוענים כי לא נכרת הסכם בין הצדדים. המשיבים סבורים כי גם אם נפגעה פרטיותו של המבקש, מתקיימת בענייננו ההגנה הקבועה בסעיף 18(3) לחוק, כיוון שהפרסום אמיתי ויש בו עניין לציבור. המשיבים מציינים בסיכומיהם המשלימים כי: "אכן, המשיב 4 יתכן ושגה עת אמר למבקש, מתוך מצוקה ופחד, כי התמונות יהיו לשימושו האישי בלבד. ייתכן והיה בכך טעם לפגם. ואולם, משגה זה אין בו כדי להוסיף או לגרוע מעילות תביעתו של המבקש".
החלטנו ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל.
הפרת הסכם סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם
6. כפי שנבאר מיד, המייחד את מצב הדברים בענייננו הוא ההבטחה שנתן המשיב 4 למבקש. בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, המגדיר "פגיעה בפרטיות מהי", נכללים מצבים שונים המהווים פגיעה בפרטיות, וביניהם המצב הבא (סעיף קטן 2(8)):
הפרה של חובת סודיות לגבי עניניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע
[...]
9. המסקנה כי צילומו של המבקש מהווה חלק מ"ענייניו הפרטיים" נגזרת מיישומן של כל אחת מן הגישות שפורטו לעיל. לפי הפרשנות הרחבה שהעניק השופט בך למונח, צילום החושף את זהותו של המבקש, ובענייננו גם את עיסוקו באותה עת, נכלל בוודאי ב"ענייניו הפרטיים" של המבקש. לפי גישתו של המלומד הלם, נראה כי צילומו של אדם נכלל ב"ענייניו הפרטיים" של המבקש, שכן יש בו פרטי זיהוי ופרטים ייחודיים לאדם, והאיסור על פרסומם מוצדק לאור "היחסים המיוחדים" המתקיימים בענייננו: התחייבותו של הצלם שלא לפרסם את הצילום. גם יישומה של הגישה המצמצמת, תלוית ההקשר והנסיבות הקונקרטיות, לא תביא לתוצאה אחרת. לפי גישה זו, בהנחה שצילומו של אדם אינו מהווה בהכרח ובכל הנסיבות חלק מ"ענייניו הפרטיים", הרי שהצילום במקרה המונח בפנינו – אשר באמצעותו ניתן לזהות את המבקש, את השתייכותו המגזרית, את מיקומו ואת עיסוקו באותה עת – מהווה צירוף פרטים המהווה "עניין פרטי" בהקשר הספציפי.
מתקיימים איפוא בענייננו היסודות המנויים בסעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות. משהגענו למסקנה כי פרטיותו של המבקש נפגעה, נדרשים אנו לבחון אם מתקיימת בענייננו ההגנה לה טוענים המשיבים – זו הקבועה בסעיף 18(3) לחוק.
ההגנה הקבועה בסעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות
10. סעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות קובע כי תהיה זו הגנה טובה אם:
[...]
מעבר לנדרש נציין כי גם השאלה אם היה כזב בפרסום שבענייננו אינה פשוטה. "הוצאתו" של המבקש, הנמנה על קבוצת מאמיני הדת החרדים, מן הסביבה הרגילה שלו והנצחתו כשהוא מזוהה בבגדיו, מגזרית, על רקע תמונה חושפנית של צעירה, מקשרת אותו שלא בטובתו אל עולם שבעיניו ובעיני בני קבוצתו הוא עולם אסור. השאלה המתעוררת כאן היא אם הצילום משקף מציאות אמת או עוות הנוצר בשל התרמות של מקריות. השאלה עשויה להתעורר גם במצבים דומים, אם כי לא זהים, כגון מצב שבו מבעד לעדשת המצלמה נקלט פוליטיקאי כשמאחוריו פרסומת ענק של המפלגה היריבה המוצמדת לדופנו של אוטובוס חולף. שאלה זו לא נדונה בערכאה דלמטה ולא נידרש אליה גם אנחנו.
11. משהגענו לתוצאה זו, לא מצאנו צורך להכריע בטענותיו של המבקש כי נתקיימה בענייננו פגיעה בפרטיות גם לפי סעיף 2(4). אשר לעילה מכוח חוק איסור לשון הרע, לא ראינו מקום להתערב בתוצאה שאליה הגיעו הערכאות הקודמות. זאת, גם מהטעם שלא נשתכנענו כי יש בפרסום כדי לפגוע במבקש בסטנדרט הנדרש כדי להקים לו עילת תביעה לפי חוק לשון הרע, ולמותר לציין כי בכגון דא כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו. ויאמר מיד, אלמלא ההבטחה שניתנה למבקש, ושהופרה, הרי שלטעמי היתה ידו של המבקש על התחתונה. אלמלא ההבטחה, היתה לדעתי 'גוברת ידו' של חופש הביטוי הן על הפגיעה בפרטיות והן על הפגיעה בשמו הטוב של המבקש.
הסעד
12. בית משפט השלום העמיד את סכום הפיצוי למבקש על סך של 30,000 ש"ח. מסכום זה הפחית בית משפט השלום סך של 10,000 ש"ח בגין "אשם תורם" שיוחס למבקש, כיוון שהוא בחר למקם את דוכנו בסמוך "לפוסטר הפרובוקטיבי". כאמור הדוכן הוצב בסמוך לחנות שבתוכה נתלה שלט הפרסומת, ומכל מקום, "אשם תורם" זה אינו נוגע לעניין ההסכמה שנכרתה בינו לבין המשיב 4. לכן, לאור ההנמקה המונחת בבסיס הכרעתנו היום, אין מקום להפחתת סכום הפיצוי ויש להעמידו על סך של 30,000 ש"ח.
הערעור מתקבל במובן האמור. פסק הדין של בית המשפט המחוזי מבוטל. פסק דינו של בית משפט השלום, לאחר תיקונו כאמור, ישוב למכונו. המשיבים יישאו בהוצאות המשפט וכן בשכר טרחת עורך הדין של המבקש בסך של 10,000 ש"ח.