היה לוויין ואיננו
שלשום תפס את הכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" שיגור הלוויין האיראני (הראשון). יותר נכון, את זו של "ידיעות אחרונות", שציין בכותרת כי מדובר ב"לוויין ריגול", אף שכלל לא ברור שמדובר בלוויין ריגול, ולמעשה כלל לא בטוח שמדובר בלוויין. "מעריב" התייחס גם הוא ללוויין, אולם העדיף להזכיר בכותרת דווקא דו"ח שהפיק צה"ל, שלפיו "איראן היא האיום האסטרטגי מס' 1 על ישראל".
היום שוב חוזר הלוויין לכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", אולם הפעם לא רק שאינו לוויין ריגול או אפילו לוויין דמה. "הלוויין האיראני: כישלון דרמטי", קובעת בנחרצות הכותרת, המובאת כציטוט מפיו של "מקור בכיר בפנטגון". כותרת המשנה מרגיעה גם מפני מה שלפי "ידיעות אחרונות" היה האיום המרכזי בשיגור הלוויין: אמצעי השיגור עצמו, המסוגל לירות טילים בליסטיים שיגיעו "לכל בירות אירופה". ובכן, אותו מקור מרגיע: "עקבנו אחרי השיגור – הטיל התפרק, וחלקיו התפזרו מעל איראן".
ברק הוא האולמרט החדש?
הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" אמנם מוקדשת לאיראן, אולם הכפולה הפותחת של העיתון מתנערת מענייני החוץ שתכפו בה לאחרונה, וחוזרת למקורות: תככים פוליטיים בבית-הנבחרים שלנו. כותרת הכפולה היא "בדרך לפשרה", והיא עוסקת במגעים בין קדימה לעבודה על הגדלת הוצאות הממשלה (העבודה דורשת 2.5%, קדימה מוכנה להגדיל ב-1.7%, ועתה מסתמנת לכאורה נכונות של ראש הממשלה להתפשר בעניין זה). אולמרט מכחיש את הידיעה הזאת, של גד ליאור ויובל קרני, שקשה להגדיר אותה כמאוד דרמטית (ואגב, גם תצלומו של מאיר שטרית המופיע באותו דף, כשהכיתוב תחתיו מבשר על פתיחת הקמפיין שלו לראשות קדימה, אינו דרמטי. להפך, הוא קומי. שטרית נראה בו מצדודיתו, כשהוא מחזיק באוזנו בתנועה מגוחכת. האם זו התמונה היחידה שהביא הצלם יריב כץ, או שמישהו במערכת "ידיעות אחרונות" מנסה להגחיך את שטרית? כיתוב התמונה, של יובל קרני, מחזק את ההערכה השנייה. ואם כבר – בעמוד הפותח של "הארץ" טוענת מזל מועלם כי שטרית הוא המועמד המועדף על אולמרט).
גם ב"מעריב" לוקחים פגרה מהפגרה וממשיכים לטווח את שר הביטחון אהוד ברק. שלשום פירסמו העיתונים את הסיפור של רביב דרוקר מערוץ 10 על נילי פריאל, רעייתו של ברק, שלכאורה מנצלת למטרות עסקיות (באמצעות חברת יחסי-ציבור שהקימה לאחרונה) את הקשרים שהיא יוצרת בזכות קרבתה לשר הביטחון. אחת ההפניות על שער "מעריב" היום עוסקת בהשתדלות של ברק, בתקופה שבה היה אזרח (אחרי שכיהן כראש ממשלה ולפני חזרתו לפוליטיקה), למען החברה המצרית אורסקום, שרצתה לרכוש נתח מחברת הסלולר פרטנר. לפי בן כספית, כאשר נבחר ליו"ר העבודה, קיבל ברק מחבר דירקטוריון בחברת-בת של התאגיד המצרי תרומה, ואשתו של ברק ניסתה להפוך את התורם ללקוח בחברה החדשה שלה. ברק: "הכל גלוי וחוקי".
שר הביטחון אהוד ברק ומכשיר סלולרי (צילום: מיכל פתאל)
אין צורך לחפש אולמרט חדש. הנה למשל, "ישראל היום" מסתפק באולמרט הישן. הכותרת הראשית שלו היום היא: "'צריך להקטין את רמת החרדה', אמר רה"מ והבהיל – אולמרט: 'המלחמה הבאה תגיע לערים ולבתי האזרחים', אך הוסיף: 'האיום בדמיוננו יותר דמוני מכפי שהוא באמת'. הזהיר: לא נגביל תגובתנו מול מדינת חיזבאללה. אסד – למוסקבה".
השורות הכמעט בלתי קריאות הללו הן צירוף רציף של כותרת הגג, הכותרת הראשית וכותרת המשנה של "ישראל היום". הכותרת הראשית עצמה, של העיתון שמגנה את רה"מ כמי ש"מבהיל" את האזרחים, היא השורה הזו: "אולמרט: המלחמה הבאה תגיע לערים ולבתי האזרחים".
עם זאת, הציטוטים הנוספים שהעיתון עצמו מביא, ועוד על השער, מוכיחים שאולמרט, לשם שינוי, לא נאם נאום ניצחון חלול כמו אלה שנשא בזמן המלחמה הכושלת שניהל, אלא דווקא דיבר באופן אחראי ושקול.
הדברים שאמר אולמרט (בסיור בבסיס פיקוד עורף ברמלה) מופיעים גם ככותרת הראשית של "הארץ": "רה"מ: לא ניתן לחיזבאללה לשלוט בלבנון". שני העיתונים, "ישראל היום" ו"הארץ", מתייחסים בהרחבה גם לביקורו של נשיא סוריה אסד במוסקבה, ועל ההשלכה שתהיה לתמיכת ישראל בגיאורגיה, שתוביל את הרוסים להגביר את אספקת הנשק שלהם לסורים.
כוכב העיתונות שם קץ לחייו
"כוכב הריאליטי שם קץ לחייו" היא אחת ההפניות היום על שער "ידיעות אחרונות". מדובר בידיעה זולה, שעל-פי כל קריטריון עיתונאי (אולי חוץ מזה האומר: "קוראים הם אנשים נמוכי מצח, ועיתון הוא מכשיר כלכלי ציני") לא ראויה להופיע בעיתון, או לפחות בשער העיתון, ולא לקבל כמעט כפולת עמודים באמצע העיתון (שרובה תצלום של המנוח). אבל עזבו אתכם מביקורת ערכית, היא מתבטלת לעומת הגיחוך שבעצם הידיעה: הריאליטי המדובר שודר כבר לפני חמש שנים (וטרם התפתח לסדרה); ה"כוכב" הוא אלמוני שלא פיתח קריירה ציבורית, גם לא בתחום הבידור; והידיעה הטרגית עצמה משמשת לשיווק עצמי של הזמר יואב אליאסי ("חברו הטוב", "שמסר את הידיעה על מותו של ברזילי למשפחתו") ושל, תחזיקו חזק, ראש עיריית נס-ציונה. ככה נראה השער הראשי של שילה דה-בר, שמוכיח כי הוא נותן לריאליטי משקל שווה לזה של המציאות. אבל רגע, בל נמהר להוקיע את דה-בר; עורכי "מעריב" מקדישים לאותו סיפור קיקיוני עמוד שלם, והפניה (גם אם צנועה) בשער.
ענייני תקשורת
"העיתונות של מחר" היא כותרת הגג על שער "דה-מרקר". מתחתיה, אכן, הפניות לעיתונות של מחר: שתי כתבות במוסף סוף-השבוע של "דה-מרקר", שיתפרסם מחר. אחת מהן נקראת כך: "מנכ"ל ענקית המדיה הגרמנית אקסל שפרינגר לא מודאג מהאינטרנט". אם לוקחים בחשבון את כותרת הגג הראשית של "דה-מרקר" אתמול, "הטלוויזיה שולטת", הרי שמסתמנת מגמה. בכתבה אתמול, שתורגמה מה"אינטרנשיונל הראלד טריביון", סקר אריק פפאנר את נתוני הרייטינג של הצפייה באולימפיאדה, שהראו יתרון עדיף וברור לטלוויזיה על פני האינטרנט.
מהכתבה, והטורים שליוו אותה, עלתה תחושת ריאקציה, כאילו הכותבים נהנים לטפוח על פניה של המהפכה התקשורתית, להצביע ולומר: הכל כשהיה, למרות כל תלי המלים על האינטרנט שיהרוג את כוכב הטלוויזיה. אלא שהכותבים (הפועלים במדיה המודפסת, שאותה האינטרנט והטלוויזיה הורגים ברכות כבר כמה שנים) מתייחסים למדיום החדש במושגים של מדיה ישנה. דהיינו, האינטרנט בשבילם הוא סרטונים המוקרנים על מסך המחשב, הטלוויזיה היא תוכניות המשודרות במכשיר הטלוויזיה, בעוד שלמעשה "אינטרנט" יכול להיות משודר ב"טלוויזיה". ההבדל בין שני אמצעי התקשורת הוא באופי הצריכה של השידור. זו אינה רק הבחנה סמנטית; ברגע שיוסרו המחסומים הטכנולוגיים וגלישה באינטרנט במכשיר הטלוויזיה תהיה זמינה לכל גולש, גם כזה שאינו מתכנת חובב, ה"טלוויזיה" תיעלם. היא לא רק תוכה ותצטמצם לגבולות גזרה חדשים, אלא תיעלם לגמרי. כי כשכל אחד יוכל לשלטט בלי לקום מהספה בין כל השידורים שמציע האינטרנט, הטלוויזיה כפי שאנו מכירים אותה לא תהיה עוד. ה"אינטרוויזיה" הזו, וזו הטעות של מנהלי ופרסומאי נענע, לא תתקיים מעל מסך המחשב, אלא מעל מרקע הטלוויזיה. האינטרוויזיה תיוולד כשהטלוויזיה באינטרנט תעבור מחדר העבודה לסלון. השינוי הזה באופני צריכת המדיה, שעוד יבוא, אינו תלוי באנשי הטלוויזיה או האינטרנט, אלא ביצרני החומרה, שמתישהו יספקו "מדיה סנטר" שיהיה גם זול וגם נוח לתפעול.
ניו-ג'ורנליזם
היום מתפרסמות במוסף "ספרים" של "הארץ" שתי ביקורות על ספרים שמחבריהן עיתונאים. ביטוי ידוע (ובעיקר אמונה רווחת) טוען כי "כל אדם יש בתוכו ספר". ביטוי אחר טוען כי "כל עיתונאי הוא סופר מתוסכל". מכתם הקשור קשר הדוק לשניים הנ"ל הולך כך: "כל עיתונאי יש בתוכו ספר, וטוב שכך".
למרות כל האמור לעיל, עיתונאים רבים גם כותבים ספרים, ולפחות חלקם טובים וראויים וטוב שיצאו מן התוך אל החוץ. הרי לעיתונאי אמורות להיות סגולות שיהפכו אותו לסופר טוב מן הממוצע. מחוץ לעצם העובדה (הנתונה פעמים רבות בספק) כי הוא אמון על מלאכת הכתיבה, הרי שעיתונאי מביא איתו היכרות נרחבת עם העולם ושוכניו (במקרה שהוא אכן מנהל קשר עם העולם, ולא רק משעתק מן האימייל הודעות לעיתונות), עין לפרטים וחוש ל"סיפור" שבכל סיפור. כתיבת ספר יכולה להיות גם המקום שבו הנטייה המועדת להיות בעייתית (המכונה לעתים "ניו-ג'ורנליזם", אף ששערותיה כבר הלבינו) של עיתונאים להפוך את עצמם למושא כתיבתם, יכולה להיות מיושמת בהרחבה וללא ייסורי מצפון.
דני רבינוביץ', פרופסור לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, כותב על ספרו החדש ("חדש" במובנו המקובל במוסף "ספרים", הנוהג לתת לספרים להבשיל על המדף לפני שהוא מזכה אותם בביקורת) של עיתונאי "ידיעות אחרונות" נחום ברנע, "מסעותי עם פנקס": אוסף טורים שהתפרסמו ושלא, מ-1977 ועד היום". רבינוביץ משרטט את דמותו של ברנע, שנחשב בזמנו חלוץ של כתיבה עיתונאית "חדשה", מיובאת מארצות-הברית, כעיתונאי "אולד-סקול" במובן החיובי: "נגישות בלתי מוגבלת לכל פוליטיקאי ישראלי בכל רגע נתון", "יכולת התבוננות בבני-אדם שניזונה מסקרנות בלתי נלאית, אמפתיה ונסיון חיים עשיר", "חסינות מפני יראת כבוד" (כאן ספק מנקה רבינוביץ את ברנע מחטא שהיה מי שייחס לו: "נחום ברנע מסוגל להתאהב בראש ממשלה – דומה שזה מה שקרה לו, שלא בטובתו, עם אהוד אולמרט – אבל הוא מתעקש, ובדרך כלל גם מצליח, שלא להיכנע לגודל התפקיד ולהילה שלכאורה אופפת את בן-שיחו". ובהמשך: "ייתכן, אם כך, שנחום ברנע נפל קורבן לסיכון מקצועי שאורב לכל עיתונאי בכיר שמכסה פוליטיקאים מובילים: אחד מהם עשוי מפעם לפעם, רחמנא ליצלן, להתחבב על הכותב").
נחום ברנע (שני מימין) ושמעון שיפר (שלישי מימין) בוחנים אתר נפילת קסאם בשדרות (צילום: יוסי זמיר)
אמנם לרבינוביץ יש גם ביקורת רבה על ברנע: הוא כמעט אינו מביא "מידע עיתונאי חדש", "חולשת כתיבתו כשהוא יוצא מגבולות המדינה", הוא ניהל מלחמה גלויה ואישית נגד פקיד האוצר ירון זליכה. רבינוביץ קושר את החולשות הללו בעיקר לעובדה שברנע כותב ב"ידיעות אחרונות" ("כלוב של זהב"), עיתון שלפי רבינוביץ מוותר על אמירות משמעותיות כדי לזכות בקהל קוראים רחב.
אם נאמין לציפורה דולן, ספרו של עיתונאי "הארץ" גדעון סאמט, "להרוס את נדב", לא הרוויח ואפילו הפסיד מהיישום (המוגזם) של התכונות ה"עיתונאיות" שנמנו שלעיל. סאמט קיבל לא מזמן, עם יציאתו של הספר לאור, ראיון נרחב בעיתון שבו הוא עבד. בראיון סיפק סאמט, מכורח או מרצון מתמסר, פרטים על ניאופים ובגידות – אותם נושאים שבהם עוסק גם הספר. "גודש השמות, הפרטים הטפלים, המטאפורות והדימויים [...] הציטוטים והאזכורים הפוליטיים-חברתיים-תרבותיים, כמו גם גודשים אחרים שהספר גדוש בהם, לא זו בלבד שמבלבלים את הקוראים אלא גם, לדאבון לבם, מרוקנים את הסיפור מאמינות", כותבת דולן. "ככה לא נראית אובססיה".
סאמט, עיתונאי סולידי שלא חולל סביבו סערות מיוחדות, הצטייר לרגע בראיון (שהיה גם מעין ראיון פרישה) כמי שלפחות חייו האישיים היו סוערים (גם אם סערות שרובנו היינו מוותרים על עלעוליהן). דולן כל-כך לא אהבה את הספר, עד שהיא נוהגת מנהג שיש בו מן העיתונאיות, ומגלה לקוראים את "סוף" הספר. הדחייה הזאת, עולה מדבריה, היא בעיקר מפני שהספר חסר מצרך חשוב אחד: הוא נעדר אמת, ורווי במצרך לא-חשוב אחר: רכילות. והנה לכם "אולד ג'ורנליזם" במובנו השלילי.
ולבסוף, מתוך מודעת פרסומת לספר החדש של דודו בוסי, גם היא התפרסמה היום במוסף "ספרים" של "הארץ": "מחבר רבי המכר [...] חוזר בספר חדש ואישי, המבוסס על הטורים האהובים שכתב בעיתון 'העיר'. במשך שנתיים שוטט בוסי בסמטאות תל-אביב ופגש בעלי חלומות: כולם חולמים על פרסום, פריצה כלכלית, על תהילה ועל אהבה. בין מפגשים אקראיים לאהבות מזדמנות הפך בוסי לגיבור של סיפוריו".