בספר המחזור של בית-הספר שבו למד, הופיע עדן נתן-זאדה באיור שמציג אותו לבוש מדים ואוחז ברובה. תחת הסעיף "פשע" התוודה הצעיר: "טבחתי באנשים ב-GTA". כמה שנים אחר-כך עלה נתן-זאדה לאוטובוס בשפרעם, הרג ארבעה מנוסעיו ופצע תשעה נוספים. GTA היא סדרת משחקי מחשב אלימה ופופולרית. הקשר הנסיבתי שלה לטבח מופרך: היא נמכרה עד כה בעשרות מיליוני עותקים, אולם אלה לא הובילו לעשרות מיליוני מעשי טבח. עובדה זו לא הפריעה לאתר גלי-צה"ל לפרסם בזמנו את העמוד מספר המחזור ולרמוז שהכתובת היתה על הקיר.

יש בתקשורת מי שנוהגים באותה שיטת נוסטרדמוס גם בפרשת דודו טופז, החשוד בהזמנת תקיפתם של בכירים בתעשיית הבידור. כמה עיתונאים צללו לארכיונים והגיחו משם עם רמזים מטרימים.

כך, למשל, בתוכנית "נכון להבוקר" בגלי-צה"ל השמיעו את המערכון של טופז על הילד רובי, "כולם קוראים לי רמבו כי אני מכסח לכולם את האמא של הצורה"; באתר "חדשות מחלקה ראשונה" הציגו מערכון ששודר בתוכניתו של ארז טל "רק בישראל", שבו טופז הוצג כמי שרוצה להתאבד כי תוכניתו הורדה מהאוויר (ב"מחלקה ראשונה" מזכירים בהתלהבות כי טל היה, לפי חשד המשטרה, על הכוונת של טופז); והגדיל לעשות המקומון "העיר תל-אביב", שהביא שיר בשם "קרימינל בפוטנציה" שפירסם טופז בספרו "סטגדם", שראה אור בשנת 1980:

אילו הושיבו בבית-סוהר בגלל מחשבות
הייתי מקבל מאסר עולם לפחות.
הרי כל יום אני רוצח שמונה בני-אדם
וגם מתעלל בהם לפני מותם.
כל יום אני פורץ לפחות שני בנקים
בסיוע ארטילריה ושני גדודי טנקים.
מועל בכספים, גונב בכל צורה אחרת,
ואונס בפראות כל קטינה שעוברת
כן, לו היו נותנים בית-סוהר בגלל מחשבות
הייתי יושב שם בתור אורח כבוד.

ז’אנר הנוסטרדודו, אם מקלפים ממנו את הבידור ואת הצהוב, אינו סתם עיתונות גרועה, אלא אנטי-עיתונות. להלן חמש סיבות:

1. גוף היצירה והראיונות שהעניק טופז נמתחים על פני שנים רבות, ועל כן מכילים אינספור מלים וציטוטים; סטטיסטית, ועם מספיק סבלנות ודמיון מפותח, אפשר למצוא שם רמזים לכל דבר, כולל מעורבותו של טופז ברצח ארלוזורוב; ובאותה מידה אפשר למצוא רמזים לתקיפה שמיוחסת לטופז אם קוראים לאחור בכתבי שייקספיר או עושים דילוגי אותיות בספר הטלפונים של גוש דן 2001–2002.

2. כמו מטרה שמצוירת אחרי שהחץ כבר נורה, גם הרמזים על טופז נהנים מחוכמת הבדיעבד. עבודה עיתונאית בעלת משמעות היא איתור רמזים מטרימים לתקיפה כזאת לפני שהיא יוצאת לפועל, ולא אחרי.

3. הרמזים אינם ייחודיים וחריגים, אלא מחשבות שטבעי שיעלו בראשו וביצירתו של אדם כטופז (ובכלל): התמודדות עם כעס, מחשבות פליליות, פחד מדעיכה, זעם על כישלון.

4. הרמזים שפורסמו על התקיפה נבחרו בקפידה מבין שלל הדברים שטופז אמר ויצר. כל מה שלא מתאים לתיזה – לא זכה לאזכור.

5. לאורך הקריירה שלו הוכיח דודו טופז שוב ושוב שהוא אדם אימפולסיבי, בוטה, כוחני, חם מזג, תוקפני ואף אלים, ולא הסתיר את תכונותיו אלו, אלא ביטא אותן מול המצלמות: הוא כינה את מצביעי הליכוד בכינוי הגנאי "צ'חצ'חים", נשך את השחקנית נטליה אוריירו בעת ראיון, יזם משחק שבו נזרקו כדורי שוקולד לפיה של הדוגמנית השמנה חלי חיים, הגיע לבניין שבו התגורר מבקר הטלוויזיה רענן שקד בליווי מצלמות, הזמין אותו לרדת לשוחח ואיים לעלות לביתו (יצוין כי שקד כתב, גם אם מטפורית, כי אין מבקר טלוויזיה שלא ירצה להיכנס לזירה עם טופז), מרח גלידה על פרצופו של נער עובד מקדונלדס שהגיש לו אותה ושבר את משקפיו של מבקר הטלוויזיה מאיר שניצר. בקיצור: אין שום הישג עיתונאי במציאת סימני נפט במרכזה של תחנת דלק.