נולד ב-1945 בשם ברוך רוזנבלום, למשפחה חרדית בשכונת "מאה-שערים" בירושלים. למד בבית-הספר העממי "יבנה" ברמת-גן ובמדרשיית "נועם" בפרדס-חנה. בהמשך התרחק מאורח חיים דתי, אף שהדת המשיכה להיות חלק חשוב מחייו ויצירתו. בשנים 1962–1966 למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.

בשנים 1976–1985 היה מבקר האמנות של "ידיעות אחרונות" וכתב מדור שבועי. במקביל פירסם מאות סיפורים אקטואליים במדור "קשר עין" ב"ידיעות אחרונות", שכמה מהם כונסו בספר "הוא היה גיבור" (1999).

היה בין מקימי המגזין לתרבות ולאמנות "מושג" וערך אותו בשנים 1974–1976. ב-1978, לאחר שחזר משהייה בניו-יורק, הקים במימון קבוצת אנשי עסקים תל-אביביים את המגזין "מוניטין" וערך אותו עד 1982. שלא כמקובל באותה תקופה, הירחון הודפס על נייר כרומו ועסק במגוון נושאים – מפוליטיקה דרך ארכיטקטורה ועד לרכילות וידוענים. נוסף על כך, הירחון נפתח דווקא במדור "פנאי" ומדור הרכילות "קצפת", ורק בהמשך עבר לנושאים ומדורים רציניים יותר. דגש ניתן לצד הוויזואלי, הן בתצלומים, ביניהם חושפניים, והן בעיצוב הגרפי. גם בתוכן הכתוב נטה הירחון לעורר שערוריות. כך, למשל, ניתן היה לקרוא בו ראיון עם יונה וולך בהיותה על ערש דווי, שהוגדר כ"ראיון מיטה", או לשמוע מבניו של השר לשעבר גד יעקובי על התנהגותו הבעייתית של אביהם ועוד.

הקים את השבועון הכלכלי "כספים" וערך את רשת המקומונים של "ידיעות אחרונות". בשנים 1983–1989 ערך את מוסף סוף השבוע של "ידיעות אחרונות, "7 ימים", וגם שם המשיך בשינוי פניה של העיתונות המגזינית הישראלית, ובעצם, בהמצאתה מחדש. על חדשנותו של המוסף סיפר ל"העין השביעית": "בשנות השמונים עדיין היה חידוש בעצם המושג 'מגזין'. חידוש מבחינת הפורמט, הכתיבה, ועצם קיומו של שבועון בתוך עיתון. חגגנו את המגזין בלי לחלק אותו ל'תחקירים', 'משפחה', או 'פנאי'. הוא נועד להיות משפחתי, וקצב הקריאה שלו אמור היה להימשך שלושה-ארבעה ימים, בניגוד ליוֹמיוּת של העיתון היומי".

אחד מהישגיו הגדולים כעיתונאי היה ב-1987, כאשר איתר את האלוף שמואל גונן (גורודיש) ברפובליקה המרכז אפריקאית וריאיין אותו למוסף "7 ימים". האירוע שימש לימים מקור השראה למחזה "גורודיש" שכתב הילל מיטלפונקט (1993).

ב-1991, לאחר הדחת דב יודקובסקי מעריכת "ידיעות אחרונות" ורכישת "מעריב" על-ידי רוברט מקסוול, עבר לעיתון "מעריב" והיה לעורך העיתון, תחת יודקובסקי, עד 1992. בשנים 1992–1997 היה עורך העיתון הכלכלי "גלובס", ובשנים 1995–1996 היה עורך מוסף התרבות של העיתון, "שישי תרבות".

ב-1997 החל לפרסם טור אישי, "שישי", ב"מעריב". בטור זה שילב דרך קבע בין הדתי והחילוני, היהודי והישראלי. הטור נפתח בתשובה לשאלת אחד הקוראים בנושאי מוסר והלכה, כשהתשובה נסמכת על המקורות, ולאחר מכן עבר להבעת דעה במגוון נושאים שעל סדר היום.

מלבד עבודתו העיתונאית כתב ספרי עיון וביקורת, שימש אוצר, זכה בפרס ישעיהו ליבוביץ למחשבה מודרנית (1999) ובפרס אבי חי על פועלו התרבותי (2002) והיה נשיא בית הספר לאמנות "קאמרה אובסקורה" בשנים 1996-2002.

הלך לעולמו בגיל 63 מסיבוכים של מחלת הסוכרת.

פרסומים

"לוסטיג", סיפור אוטוביוגרפי, 1985
"פיסול חילוני", על יחיאל שמי, 1988
"הוא היה גיבור", קובץ סיפורים קצרים ונובלות, 1999
"סדר יום", חיי יום יום בראי ההלכה, 2000
"בתום לב", מחקר בין היהודי לישראלי, 2001
"חיינו", ספר תקנונים יהודי ישראלי, 2002
"מה נשמע בבית", רשמים על ישראל של 25 השנים האחרונות, 2004

אדם ברוך ב"העין השביעית"

"אני רואה בעזרת צילום", רפי מן, 24.5

"צייד הצבעים", אורן פרסיקו, 24.5

קישורים

"שישי", טורו של אדם ברוך ב"מעריב"

פרק מהספר "מה נשמע בבית"

אדם ברוך בלקסיקון הספרות העברית החדשה

ראיון עם אדם ברוך, בתוכנית "פירמה – המושכים בחוטים"

"מת הסופר והעיתונאי אדם ברוך", "הארץ"

"אדם ברוך הלך לעולמו", Ynet

"אדם ברוך הלך לעולמו", "נענע10"

"אדם ברוך כבעל תשובה", יאיר שלג