אל-איתיחאד

פועל מ-1944 כעיתון קומוניסטי בשפה הערבית, תחת הסיסמה "פועלי העולם התאחדו", המופיעה באותיות אדומות בשער כל גיליון. תחילה היה בטאונה של הליגה לשחרור לאומי, בשנים 1948–1965 ייצג את מפלגת מק"י, ומ-1965 ליווה את מפלגת רק"ח-חד"ש בגלגוליה השונים. עד הקמת רק"ח הופיע מדי שבוע, מאז ועד 1983 פעמיים בשבוע, ומ-1983 ואילך מדי יום. מייסדי העיתון היו אמיל חביבי, ששימש עורך ראשי, פואד נאסר ואמיל תומא. ב-1989 סולק חביבי מתפקידו בשל הקרע בינו ובין ההנהגה המפלגתית. אחריו מונה לעורך המשורר סאלם ג'בראן (1987–1992).

בעבר כלל העיתון גם מוספים עצמאיים: מוסף ספרותי, "אל-ג'דיד", ומוסף ספורט, "אל-אסבוע אל-ריאדי". בעיתון מתפרסם גם מוסף סאטירי, "אל-מהמאז" (הדורבן), שהחל לצאת לראשונה בשנת 1946 והיה המוסף הסאטירי הראשון בעיתונות הערבית בישראל. העורכים הראשונים של המוסף היו עו"ד חנא נקארה ואמיל חביבי.

היה העיתון הערבי הראשון שהחל לציין ימי זיכרון של מאורעות חשובים בתולדות המיעוט הערבי בישראל, כמו יום השנה לטבח כפר קאסם, יום האדמה ועוד. פירסם כתבות ותחקירים וסיקר בהרחבה את סוגיית הפליטים הפנימיים (פלסטינים ישראלים שנעקרו מכפריהם), את סיפורי העקורים ואת ההיסטוריה של היישוב הערבי לפני 1948. ב-2004 החל העיתון לפרסם בשערו האחורי תמונה יומית מנופי הארץ, בצירוף הכיתוב "זו ארצנו כדי שתישאר בתוכנו ונישאר בה". לפעמים מלוות התמונות בהסבר קצר המיועד להנצחה ולעיצוב הזהות הלאומית-פלסטינית. מדי יום שישי מתפרסם מוסף סוף שבוע, שבו כותבים פובליציסטים שמאליים פלסטינים וערבים רבים, ביניהם בשיר אל-ברגותי, עלי אל-ח'לילי וגסאן אל-ח'טיב.

מאז הקמת המדינה נסגר העיתון פעמיים על-פי סעיף 19 לפקודת העיתונות, המאפשר לשר הפנים לסגור עיתון על סמך ידיעות המפורסמות בו ועלולות לסכן את שלום הציבור או לעורר בו בהלה. ב-1952 נסגר העיתון לתקופה של חודש, יחד עם העיתון "קול העם", בשל תקיפת הממשלה על עמדותיה ביחס לממשלת קוריאה. ב-1988 נסגר העיתון לשבוע, בשל מאמרים שפירסם לקראת יום האדמה. בתקופת הסגירה השנייה הוציאוהו עורכיו תחת השם "אל-מהמאז" (המוסף הסאטירי).

עד לתחילת שנות התשעים של המאה העשרים היה העיתון בשפה הערבית המוביל בקרב ערביי ישראל. אחרי התפרקות ברית-המועצות, וכן מאבקים פוליטיים פנימיים וקשיים כלכליים, החלה תפוצתו לרדת. הנהלת מפלגה ביצעה בו קיצוצים נרחבים, ופוטרו עובדי מינהלה, מערכת ודפוס. כתב-העת הספרותי "אל-ג'דיד", שהתפרסם לראשונה ב–1952 ונחשב לגולת הכותרת התרבותית של העיתונות הקומוניסטית, חדל להופיע. כך גם עיתון הספורט "אל-אסבוע אל-ריאדי".

ב-1992, בעקבות מצבו הקשה של העיתון, התפטר העורך סאלם ג'ובראן ובמקומו מונה נזיר מג'לי. בתקופה זו גדל מספר המנויים של העיתון מכ-2,000 ל-8,000, ונוספו לו מדורים קבועים בנושאים פוליטיים, יחסי עובדים, אמנות וספרות, ספורט ובריאות. אז התחילו לצאת גם מוספים מיוחדים, מוסף ביום שלישי "עייש ומלח" לענייני חברה ומוסף חודשי בשיתוף עם אונסקו ועיתונים חשובים בעולם הערבי. העיתון נפתח אז גם לדעות אחרות, ירדה מהשער הסיסמה "פועלי העולם התאחדו", ונוסף המשפט "המאמרים מתפרסמים על דעת הכותבים ואינם מבטאים את דעת המערכת". ב-1999 עזב את העיתון בעקבות סכסוך קשה עם הנהלת המפלגה על אופיו של העיתון, ואחרי שפרסם מאמר נגד מזכיר המפלגה מוחמד נפאע. בעקבות המשבר פרשה מהעיתון קבוצת עיתונאים וייסדה את היומון "איאם אל-ערב" ("ימי הערבים") בשפרעם.

מאז 1999 משמש חבר-הכנסת לשעבר, ד"ר אחמד סעד, כעורך ראשי של "אל-איתיחאד", אף שבמשך תקופה מסוימת לא הופיע שמו כעורך העיתון. סעד החזיר לעיתון את הלוגו המקורי שהודפס על השער ב-1944 וחדל להופיע בתחילת שנות התשעים. קשיים כלכליים המשיכו להציק לעיתון, שהעסיק ב-2007 כשלושים כתבים ועובדים אחרים. תפוצתו עמדה אז לפי נתוני העיתון על כ-8,000 עותקים וכ-4,000 מנויים. לאחר סגירתו של בית-הדפוס בוואדי ניסנאס החל העיתון להיות מודפס בבית-הדפוס של העיתון "גלובס". בזמן מלחמת לבנון השנייה פגעה רקטת חיזבאללה בבניין המערכת ההיסטורי בחיפה, שבו שכן גם ארכיון העיתון.

עורכים

אמיל חביבי 1944–1987

סלים ג'ובראן 1987–1992

נזיר מג'לי 1992–1999

אחמד סעד 1999–

כתבים ואנשי מערכת

תופיק טובי

הישאם נפאע

רג'א זעאתרה

סלים סלאמה

ח'ליל חדאד

אמג'ד שביטה

סאלח בדאח

מחמוד אבו-שנב

ד"ר אדוארד אליאס