בגיליון מס' 24 של "העין השביעית" כתב העורך עוזי בנזימן: "הנימה השלטת היתה צעקנות צהובה. כך היה שבועיים לפני כן, כאשר לכותרת פרצה זעקת הרעב. עיתונים, ערוצי טלוויזיה ותחנות רדיו שימשו בימה להפצת רושם כוזב כאילו מסתובבים במדינה רבבות אנשים רעבים. רק מעט צדיקים היו בסדום זו שלא נתנו ידיהם לליבוי ההיסטריה ודיווחו על התופעה באחריות הראויה. ואמנם כעבור יומיים-שלושה התברר שזו היתה זעקת שווא שהופחה בחוסר אחריות על-ידי מרכז השלטון המקומי".
במשפט הערכה בוטה זה בנזימן טעה וגם צדק.
לטענתו, בישראל לא מסתובבים רבבות אנשים רעבים. השאלה היא, מה הם רעבים בעיניו? אם כוונתו לרעבים בנוסח מדינות רבות באפריקה ובאסיה של שלדי אדם וילדים עם בטן נפוחה – אזי הוא צודק. בישראל אין רעבים כאלה.
ואולם, אם נבדוק מהו תפריט המזון היומי של למעלה ממיליון בני-אדם (ובתוכם 440 אלף ילדים) עניים בישראל, או אילו פריטי מזון הם מסוגלים לרכוש בהכנסתם המצומקת, נגלה שהם בהחלט רעבים על-פי ההגדרה של מילון אברהם אבן-שושן, "הסובל מחוסר מזון, שקיבתו ריקה, חש בצורך לאכול דבר-מה"; של מילון ספיר, "מרגיש רצון דחוף לאכול, סובל מחוסר מזון, משתוקק מאוד לאכול מזון מסוים"; של דיווחי משרד החקלאות האמריקאי הכורך אנשים רעבים עם אנשים הסובלים מאספקה בלתי מספקת של מזון, דהיינו מתת-תזונה; ושל משרד הבריאות הישראלי, המתריע לא רק מחסכים תזונתיים אלא גם מפני עודף של מזון בלתי נכון.
אני מציע לבנזימן ולשותפיו לדעה לבדוק: מה הם פריטי המזון של ילדים עניים ומשפחותיהם בישראל; כמה חלב ומוצריו, כמה ירקות ופירות, וכמה מוצרי מזון מן החי המכילים סידן, ברזל, ויטמינים ומינרלים הם צורכים; ולעומת זאת, כמה לחם, תפוחי-אדמה, אטריות, אורז וקטניות הם אוכלים; וכיצד תפריט המזון שלהם משפיע על כושרם הפיזי והנפשי ועל תפקודם.
אני גם מתנדב ללוות את בנזימן לסיור של יום שישי אחר-הצהריים בשווקים במחנה-יהודה, בכרמל בתל-אביב, ביפו, באשדוד ובבאר-שבע, כדי שיראה במו עיניו את מלקטי העגבניות, הכרובית והעצמות בפחי האשפה ובערימות הזבל. איני מתייחס לפריטים הכרחיים נוספים שאדם זקוק להם כמו מגורים, ביגוד, חינוך, תרבות, פנאי, שהרי לא על הלחם לבדו יחיה האדם.
בנזימן ניצל לטובת עמדתו את השימוש הדמגוגי והציני שעשה יו"ר מרכז השלטון המקומי, עדי אלדר, במצבם של העניים. בנזימן גם צודק בהחלט כאשר הוא מתאר את הטיפול של העיתונות, הרדיו והטלוויזיה ברעב וברעבים כעיסוק עונתי חולף, שהרי זה שנים, הדעה הרווחת בקרב רבים בתקשורת, "הצדיקים בסדום" כהגדרתו של בנזימן, היא כי אבטלה ומובטלים, עוני ועניים, הם נושאים "אזוטריים" ו"לא-רלבנטיים" שאינם מוכרים הרבה עיתונים ואינם מעלים את הרייטינג.
לדוגמה, כאשר מארגני הפגנת "ועידת ישראל לעשוקים" ביקשו לפרסם ידיעה מקדימה להפגנת-הנגד שלהם מול "ועידת ישראל לעסקים" בשבת ב-11 בדצמבר בהיכל התרבות בתל-אביב, הם נענו בשלילה. עורכי העיתונים טענו כי אינם מוכנים לפרסם ידיעות וכתבות פרומו על הפגנות. האומנם? כינוסה החגיגי והמפואר של "ועידת ישראל לעסקים" לא נזקק לכתבות פרומו בעיתונים, שהרי היא פירסמה בהם מודעות ענק בתשלום, אבל "ועידת ישראל לעשוקים" לא יכלה להרשות לעצמה מותרות אלו.
בעיני אותם "צדיקים בסדום" בתקשורת, הסיגר של הנשיא ביל קלינטון והשפתיים של מוניקה לוינסקי הם "גיבורי תרבות" אמיתיים, הם נושאים עסיסיים, juicy, בלשון הנהוגה בברנז'ה, שמוכרים עצמם כמו לחמניות חמות, וגם אינם מפריעים את מנוחתם של העשירונים העליונים.
עמדתו הבסיסית של בנזימן, שלפיה עיסוק זה ברעה וברעבים הוא "צעקנות צהובה", אינה צודקת. היא מעידה על חוסר רגישות חברתית, והיא מזכירה פתגם עממי בלשון יהודית-ספרדית הקובע ש"השבע אינו מאמין לרעב".
הכותב מסקר ב"הארץ" את המגזר הערבי בישראל
גיליון 25, מרץ 2000