בעיתונות הישראלית אין ביקורת על הטלוויזיה הישראלית בשפה הערבית, וחבל. מה שמתרחש בטלוויזיה בערבית גובל בהפקרות ממש. הביקורת שלי מתמקדת בשלושה מישורים. הראשון נוגע לגישה הפטרנליסטית של הטלוויזיה בערבית כלפי האוכלוסייה הערבית, דבר הבא לידי ביטוי בקביעת לוח השידורים בידי יהודים, המחליטים מה לדעתם "צריך" להיות חשוב לערבי ומה מעניין אותו כביכול, והכל בלי שהדבר ילווה בערנות מספקת או בהתחשבות בהלכי הרוח בציבור הערבי ובתחומי התעניינותו האמיתיים. הדבר מורגש לא רק בבחירת הנושאים, אלא גם בכך שמרבית העורכים ואפילו המגישים הם יהודים, כמו שלמה גנור ואלי ניסן, שהערבית שבפיהם טעונת שיפור.

במישור השני נוגעת הביקורת לנסיונות לסנן או לצנזר את החדשות או חומר אחר, בעיקר תוך כדי תרגום. כשח"כ ימני, למשל, תוקף את הערבים, משמיטים לעתים מהתרגום דברים שהמתרגמים החליטו שאנחנו לא צריכים לשמוע, אבל הצופה שיודע עברית – ויש הרבה כאלה – מבחין מיד בהשגחתו של האח הגדול. טעויות אחרות נובעות פשוט מבורות ומרמה מקצועית ירודה. כבר מזמן גיליתי שהמתרגמים מאנגלית לערבית פשוט אינם יודעים אנגלית, וכנראה גם אינם צופים בחומר המתורגם. הם מתרגמים את פס התרגום העברי לערבית. באחד הסרטים אמר שחקן לשחקנית "you are adult", ולערבית תורגם המשפט: "את בחורה בוגדת". המתרגם לערבית חזר על טעותו פעם אחר פעם, וכל זה כיוון שקרא בטעות את המלה "בוגרת", שהופיעה בתרגום לעברית, כ"בוגדת". פעם אחרת תירגמו לעברית את המשפט "you are an asshole" ל"אתה חמור", ובערבית נכתב: "אתה מסוכן". לא פעם מתרגמים לנו את המלה "אובייקטיבי" למונח "פעאל", קרי "אפקטיבי", וכן הלאה. דוגמאות יש בשפע.

אלא שהדבר מתחיל לעצבן באמת כאשר המתרגם מחליט לייפות למעננו את המציאות. באחת מתוכניות "א-פרופו", שעסקה בחינוך הטכנולוגי במשרד החינוך במגזר הערבי, התארחה יפה ויגוצקי, האחראית על החינוך הטכנולוגי במשרד החינוך. בדבריה חזרה שגיאה נפוצה מאוד בחברה היהודית: התייחסות לחברה הערבית לעומת החברה הישראלית כאילו הראשונה איננה חלק מן השנייה. כמה פעמים שבה והשמיעה ויגוצקי את הטעות הפרוידיאנית הזו ודיברה על האוכלוסייה הערבית בארץ לעומת "הישראלים". אלא מה? המתרגם החליט לייפות את המציאות ותירגם את המלה "ישראלי" ל"עברי"! שוב, האח הגדול במיטבו.

הביקורת השלישית שלי היא על הנימוסים ואופן ההתייחסות לאזרח הערבי בתוכניות השונות. המראיינת לילית נגר, למשל, שאני מכיר אותה מן המרקע מילדותי, פונה בשאלות לאיש ציבור ערבי בסגנון פשטני ומתנשא, כאילו שהוא עובד בגינון אצלה בחצר. הדבר בא לידי ביטוי גם בכתוביות המופיעות מתחת לשמות המרואיינים – כמו למשל "אחד השיח'ים של הכפר מסעדה" או השימוש התכוף במונח "נכבד".

אני סבור שהגיעה העת לפקוח עין על המתרחש בטלוויזיה בערבית. התעמולה ואולי אף שטיפת המוח שאיפיינו בעבר את הטלוויזיה והרדיו בערבית פחתו אמנם, אבל מאווירת הזלזול, חוסר המקצועיות וגישת החפיף השוררת שם אי-אפשר להתעלם.

סלים בריק, אילת

גיליון 5, ספטמבר 1996