בשנים הראשונות לקיומו העתיק אתר "דה-מרקר" באופן שיטתי ובלא רשות מאות כתבות שפורסמו ב"מעריב", תוך הפרה של זכויות יוצריהן, כך קבע אתמול השופט בנימין ארנון מבית-המשפט המחוזי מרכז. בשל ההעתקה המתמשכת חייב השופט ארנון את "דה-מרקר" ובכיריו לפצות את "מעריב" וכמה מכתביו במיליוני שקלים. מנגד, בשל השתהות "מעריב" בדרישה לחדול מההעתקה ובהגשת התביעה, הפחית השופט שיעור ניכר מסכום הפיצויים הסופי.

על-פי המתואר בפסק הדין, אתר "דה-מרקר" עלה לאוויר בשנת 2000, וזמן קצר לאחר מכן החל לפרסם סקירות עיתונים יומיות, שכללו בין היתר את סקירת הכתבות הכלכליות שהופיעו בעיתון "מעריב". בסקירות הללו התפרסמו חלקים נכבדים מהטקסט המקורי של הכתבות המקוריות עם קרדיט כללי ל"מעריב", בלא ציון שם הכותב. לעתים הועתקו טקסטים בשלמותם, אך ברוב המקרים היה שיעור ההעתקה נמוך יותר.

גיא רולניק, המייסד והעורך הראשי של "דה-מרקר" (צילום: משה שי)

לטענת "מעריב" וכתביו, שיוצגו על-ידי עורכי-הדין צבי בר-נתן, רקפת פלד ואפרת רוזנר, הפרסומים של "דה-מרקר" הפרו את זכויות העיתון והכותבים. בשל כך הוגשו בשנת 2003 כמה וכמה תביעות, שאוחדו לבסוף לתביעה אחת ובמרכזה 453 כתבות שפורסמו ב"מעריב" והועתקו על-ידי "דה-מרקר" מתחילת 2001 ועד אמצע 2002.

עם התובעים נמנו, מלבד חברת מעריב הוצאת מודיעין בע"מ, גם הכתבים ליאור ברון, דרור גלוברמן, רונית מורגנטשרן, יעל גרוס, יהודה שרוני וגד פרץ, שכתבותיהם הועתקו. הללו תבעו פיצוי מחברת ביזנסנט בע"מ (שמה של החברה שהפעילה באותה תקופה את אתר "דה-מרקר"), וכן מהמו"ל עמוס שוקן, מייסד "דה-מרקר" ועורכו הראשי גיא רולניק, מייסד האתר ועורכו איתן אבריאל, עורך החדשות באותה תקופה נתן ליפסון, מנכ"ל קבוצת "הארץ" דאז חיים אינזלברג ומנכ"ל "דה-מרקר" באותה תקופה יוני ספיר.

הנתבעים, שיוצגו על-ידי עורכי-הדין זאב ליאונד ואלון נדב, לא הכחישו את המעשה, אך טענו בין היתר כי מדובר בשימוש הוגן שהיה נהוג באותה תקופה ונעשה תוך הסכמה משתמעת של התובעים. משום כך, נטען, אין מדובר בהפרת זכויות יוצרים כשלהי.

בפסק דין ארוך ומפורט מסביר השופט ארנון מדוע קיבל את עיקר טענות התובעים ומצא כי "דה-מרקר" הפר את זכויות היוצרים של "מעריב" וכתביו. "עניינה של תביעה זו בהעתקה מתמשכת, מחושבת ושיטתית של מאות כתבות השייכות ל'מעריב' ולכתבים – התובעים", כתב השופט בפסק דינו. "כתבות אלה הועתקו על ידי 'דה-מרקר' ללא קבלת הרשאת התובעים לכך, במשך תקופה של כ-13 חודשים, תחת הכותרת 'סקירת עיתונים'. העתקת הכתבות בוצעה על-ידי 'דה-מרקר' תוך פגיעה הן בזכות החומרית של 'מעריב' והן בזכות המוסרית של הכתבים, אשר לא קיבלו קרדיט אישי על הכתבות שיצרו. המדובר, אם כן, בהפרות רבות, חמורות ובוטות, אשר בוצעו באופן שיטתי, והן בעלות כדאיות כלכלית-מסחרית".

בשל הדמיון הרב בין הפרסומים ב"מעריב" ל"דה-מרקר", דמיון שעומד על שיעור של 30% מהטקסט ומעלה, ובשל העובדה שברובן המכריע של הכתבות גם הכותרת הועתקה בשלמותה מ"מעריב", מצא השופט ארנון כי "דה-מרקר" אכן ביצע העתקה של "חלקים ממשיים ומהותיים מכתבות 'מעריב' נושא התביעה, וזאת הן בהיבט הכמותי והן בהיבט האיכותי".

"דה-מרקר" טען כי פעל על-פי המנהג באותה תקופה, וכי סקר את הכתבות של "מעריב" באופן דומה לזה שבו סקרו גם העיתונים "גלובס" ו"טלגרף" את כתבות "מעריב". "זאת היתה הפרקטיקה שהיתה מקובלת בעיתונות הכלכלית באותה תקופה ובשנים שקדמו לה", העיד רולניק בבית-המשפט. "'דה-מרקר' עם עלייתו לאוויר של האתר מיצב עצמו כעיתון כלכלי מוביל, ומאחר ששאר העיתונים הכלכליים עשו סקירות, אנחנו גם". בתשובה לשאלה "מי זה שאר העיתונים?" אמר רולניק: "היו לדעתי רק שניים: 'גלובס' ו'טלגרף', כאשר היה 'טלגרף'". השופט ארנון דחה טענה זו.

לפי השופט ארנון, הנתבעים לא הוכיחו שעיתונים שסיקרו פרסומים של עיתונים אחרים באותה תקופה ראו את עצמם כבעלי זכות על-פי דין מכוחו של מנהג לבצע זאת. כמו כן, השופט קבע כי לא הוכח שהעיתונים שפרסומיהם נסקרו או העיתונאים שכתבותיהם הועתקו ראו עצמם מחויבים, מכוחו של מנהג, לאפשר לעיתונים אחרים להעתיק חלקים נכבדים מפרסומיהם. למעשה השופט ארנון קבע כי כלל לא הוכח שהתקיים דפוס התנהגות של העתקות המוניות באותה תקופה באתרי כלכלה מקוונים.

עוד דחה השופט ארנון את טענת "דה-מרקר" כי ביצע שימוש הוגן בכתבות שפירסם "מעריב". לפי השופט, השימוש שעשה "דה-מרקר" בכתבות של "מעריב" היה עלול להביא לפגיעה בשוק הלקוחות והמפרסמים של "מעריב". "הכתרתו של מעשה העתקה, הנעשה ללא קבלת ההרשאה הנדרשת מבעלי זכויות היוצרים, תחת הכותרת 'סקירה' – אין בה כדי להכשיר ולהפוך את מעשה ההעתקה לשימוש הוגן ביצירה המקורית למטרת סקירה", קבע. "[...] אינני מקבל את הפרשנות המאולצת שנתנו הנתבעים למונח 'סקירה', פרשנות המעקרת את המונחים 'טיפול הוגן ביצירה' או 'שימוש הוגן ביצירה' מכל תוכן".

ביקורת נוספת על "דה-מרקר" נמתחת בפסק הדין משום שלא העניק קרדיט למחברי הכתבות, והסתפק בקרדיט כללי לעיתון "מעריב". "הנתבעים היו חייבים ליתן קרדיט לכתבי 'מעריב' בעת ש'דה-מרקר' עשה שימוש בכתבותיהם. משלא עשו כן – הפרו הנתבעים את זכותם המוסרית של הכתבים-התובעים בכתבות שחוברו ונוצרו על-ידיהם", קבע השופט ארנון.

הפרשן הכלכלי של "מעריב" יהודה שרוני (צילום: "העין השביעית")

לעומת זאת, השופט ארנון קיבל את טענת אנשי "דה-מרקר" כי התובעים ידעו על השימוש שעשו בטקסטים שלהם זמן רב לפני שפנו ל"דה-מרקר" וביקשו שיחדל ממנהגו זה. לפי פסק הדין, רוב הכתבים העידו בפני בית-המשפט כי אכן היו מודעים בזמן אמת לשימוש שעשה "דה-מרקר" בכתבות. כמה מהם אף העידו כי שוחחו על כך ביניהם והתלוננו באוזני הממונים עליהם. בהקשר זה יש לציין כי יוצא מן הכלל היה הכתב והפרשן יהודה שרוני, המכהן גם כיום כעיתונאי הכלכלי הבכיר בעיתון, שהעיד בפני בית-המשפט שעד לשנת 2003 מיעט לגלוש באינטרנט בכלל, ובאתר "דה-מרקר" בפרט, ועל כן לא היה מודע לטיב השימוש שעשה האתר הכלכלי בכתבותיו.

"עם כל הכבוד", ציין השופט ארנון, "אין בידי לקבל את עדותו של שרוני בנקודה זו". לדברי השופט, תובע אחר (הכתב שי אליאש, שבהמשך מחק את תביעתו) העיד ששוחח על ההעתקות עם שרוני בזמן אמת, ושרוני לא הכחיש שיחה זו. לדעת השופט ארנון, "תמוה הדבר כי דווקא כתב מוביל ובכיר כמו מר שרוני בחר שלא להיות מעודכן באינטרנט בידיעות המתפרסמות, שלא כמו יתר עמיתיו למקצוע, שכן התעדכנו תדיר בפרסומים אלו".

השופט הוסיף כי "במהלך התקופה נושא התביעה השתמש אתר 'דה-מרקר', במסגרת סקירות העיתונים שלו, במאות כתבות שחוברו על-ידי מר שרוני. למעשה, זכו כתבותיו של מר שרוני לסקירות הרבות ביותר באתר 'דה-מרקר' בהשוואה ליתר התובעים הנמנים על כתבי 'מעריב'. לפיכך האפשרות שמר שרוני לא טרח לעיין בסקירות העיתונים של אתר 'דה-מרקר' על מנת לבחון מקרוב כיצד אתר זה מסקר מאות מכתבותיו, או למצער שמר שרוני לא ידע כלל על הסקירה של כתבותיו על-ידי 'דה-מרקר', נראית לי קלושה, בלתי אמינה ובלתי מתקבלת על הדעת".

עוד טענו ב"מעריב" כי אף הנהלת העיתון לא היתה מודעת למעשה במשך תקופה ארוכה. השופט ארנון דחה גם טענה זו. השופט קבע כי היא אינה מתקבלת על הדעת וממילא יש ראיות לכך שגורמים שונים בהנהלה היו מודעים למצב. ב"מעריב" טענו עוד כי עופר נמרודי, הבעלים באותה תקופה, "האיש החזק" בעיתון, היה טרוד בענייני משפטו הפלילי, ולכן לא היה מודע להעתקות. גם טענה זו נדחתה על-ידי השופט ארנון, שהבהיר כי ניתן היה ליידעו בנושא ובכל מקרה היו לו ממלאי-מקום שבוודאי ידעו על ההעתקות השיטתיות של "דה-מרקר". "משהחליט 'מעריב' להמתין ולא לטפל בנושא זה, עליו לשאת בתוצאות הנובעות מכך", קבע השופט ארנון.

לפי השופט ארנון, אמנם חל שיהוי בפניית "מעריב" לבית-המשפט בעניין ההעתקות, אך הוא אינו ארוך דיו כדי להביא לסילוק התביעה. "לא הוכח שהתובעים אכן עודדו בהתנהגותם את הנתבעים להמשיך לעשות שימוש בלתי מורשה בכתבות", קבע השופט ארנון, והוסיף כי "לא הוכח ששתיקתם של התובעים נעשתה במכוון או בחוסר תום לב".

עם זאת, מדובר בשיהוי משמעותי. הכתבה המועתקת הראשונה שנכללת בתביעה התפרסמה בפברואר 2001, אך התלונה המפורשת הראשונה של "מעריב" בגין ההעתקות של "דה-מרקר" נשלחה רק באפריל 2002. בשל כך קבע השופט ארנון כי ל"מעריב" וכתביו יש במקרה זה "אשם תורם".

"אינני סבור כי התובעים נקטו בזהירות הסבירה כאשר השתהו פרק זמן של כ-13 חודשים בטרם פנו לראשונה ל'דה-מרקר' בניסיון להגן על זכויות היוצרים שלהם בכתבות", הוא כותב. "[...] ככל שהתובעים היו דורשים מוקדם יותר מ'דה-מרקר' לחדול מביצוען של סקירות העיתונים נושא התובענה דנן – ניתן היה למנוע ביצוען של חלק מהעוולות הנטענות על-ידי התובעים כנגד הנתבעים". מסיבות המפורטות בפסק הדין מוצא השופט ארנון להטיל על "מעריב" "אשם תורם" בשיעור של 50% ואילו על כתביו מוטל "אשם תורם" בשיעור גבוה יותר, של 66.666%.

השופט ארנון החליט לפצות את "מעריב" וכתביו ב-10,000 שקל עבור כל אחת מ-453 הכתבות שהועתקו. "אני סבור כי כל אחת ואחת מבין 453 כתבות 'מעריב' נושאי התביעה מהווה יצירה מקורית, נפרדת ועצמאית, אשר בעליה זכאים להגנה המוקנית לבעלי זכויות היוצרים בה", ציין.

כמו כן קבע השופט ארנון פיצוי של 10,000 שקל נוספים לכתבים שפרסומיהם הועתקו בשל הפרת זכותם המוסרית (אי-מתן קרדיט). "מאחר ש'דה-מרקר' העתיק חלקים נרחבים מכתבותיהם של הכתבים-התובעים מחברי הכתבות בלי שניתן להם קרדיט אישי על הכתבות אותם יצרו, הרי שבכך גרם להם 'דה-מרקר' לנזק לא ממוני", קבע השופט. "נזק זה מצא ביטויו בפגיעה בשם ובמוניטין המקצועי של הכתבים-התובעים (נוכח אי-קבלת קרדיט ואי-קבלת הכרה מקצועית בפני קהל הקוראים של 'דה-מרקר' על כתבותיהם), פגיעה בכבוד ועוגמת נפש".

לאחר קיזוז מחצית הסכום מהפיצוי ל"מעריב" ושני שלישים מסכום הפיצוי לכותבים, בשל "אשם תורם" של התובעים, מגיע השופט ארנון למסקנה כי "מעריב" זכאי לפיצוי של 2,121,666.5 שקל, ואילו הכתבים זכאים לפיצויים הבאים: ליאור ברון 60 אלף שקל, דרור גלוברמן 50 אלף שקל, רונית מורגנשרטן 101,666.6 שקל, יעל גרוס 93,333.3 שקל, יהודה שרוני 585 אלף שקל וגד פרץ 318,333.3 שקל. לסכומים אלה יש להוסיף הצמדה וריבית מיום הגשת התביעות, כלומר משנת 2003, מה שמעלה באופן משמעותי את סך הפיצוי. לפיכך "מעריב" זכאי לפיצוי של קרוב ל-3.5 מיליון שקל, ברון לפיצוי של קרוב ל-100 אלף שקל, גלוברמן לפיצוי של כ-80 אלף שקל, מורגנשטרן לפיצוי של כ-170 אלף שקל, גרוס לפיצוי של כ-150 אלף שקל, שרוני לפיצוי של כמיליון שקל ואילו פרץ לפיצוי של למעלה מחצי מיליון שקל. בסך-הכל יפוצו "מעריב" וכתביו בכ-5.5 מיליון שקל, לא כולל שכר טרחת עורכי-דין.

בעוד השופט ארנון פטר את עמוס שוקן מאחריות אישית על הפרת זכויות היוצרים, מתוקף ההפרדה בין ההנהלה למערכת העיתונאית של "דה-מרקר", הוא מצא כי יש להטיל אחריות אישית על העורך הראשי גיא רולניק והעורך איתן אבריאל. "אין מחלוקת כי רולניק ואבריאל הם שהחליטו על ביצוע סקירות העיתונים ב'דה-מרקר' והם שאחראים למתכונת בה בוצעו סקירות אלו", כתב השופט ארנון.