תרחישים חסרי חשיבות

בטורו הקבוע במוסף "G" של "גלובס" קורא דרור פויר למועמדים לבחירות להציג את עמדותיהם בנוגע לתקציב ולקיצוצים הצפויים מיד לאחר כינון הממשלה הבאה.

אחרי שהוא מסיים להטיף לפוליטיקאים, מתפנה פויר להעביר ביקורת על עצמו וחבריו לתקשורת, ש"מתפלשים בהנאה בתרחישים חסרי חשיבות או היתכנות, כמו ריצה משותפת (או נפרדת, למי באמת אכפת) של אולמרט ושל לבני, מתבוססים במדמנת הדילים במרכזי המפלגות, מפספסים את האירועים הגדולים באמת שקורים, ואחרי שנייה מסבירים אותם כאילו הגינו אותם בעצמנו, שותקים כשאדם עם ותק של רבע שעה בפוליטיקה, שעוד לא נבחר לכלום וטרם עשה דבר, כבר רוצה להיות שר בכיר, מתווכחים על מקומו הראוי של הזה ברשימה של ההוא, רודפים אחרי סדר יום מופרך – וכל זאת במקום לדחוק במועמדים, להכריח אותם להתייחס לדברים שעל הפרק.

"ואלה הם, שוב: התקציב (זהו הפיל שבחדר), האבטלה/ההאטה (זו הממותה שבסלון) והקיצוץ (ההיפופוטם שבמטבח). הרי אלה הדברים הראשונים, שלא לומר הכי חשובים, שהם ייאלצו לעסוק בהם מיד כשיסתיימו הבחירות. הרי אלה – אמת נשכחת שראוי להזכיר עוד פעם – היו הסיבות לכל הבחירות האלה מלכתחילה. לא השוויון בנטל, לא העדר המשילות, לא הפצצה האיראנית. על זה, (כמעט) רק על זה, צריך לדבר איתם. בכל פעם שבה הם מתחילים לדבר על משהו אחר, ימין-שמאל וכיוצא בזה, צריך להסות אותם בנימוס ולומר משהו כמו: סליחה אדוני או גברתי, אבל עם כל הכבוד, יש לך תקציב שכולל קיצוץ ענק להעביר או להילחם בו. מה בכוונתך לעשות בעניין ומאיפה יבוא הכסף?".

נכון לעכשיו, קריאתו של פויר כמעט שאינה נענית. רוב מוחץ מהדיווחים הפוליטיים בעיתוני הבוקר מוקדש לתרחישים חסרי חשיבות או היתכנות. כמעט אף מלה על עמדות, שלא לדבר על הצעות קונקרטיות לפתרון הגירעון התקציבי הצפוי.

בולטים לטובה כתב "מעריב" יובל גורן ועורכיו, שמפרסמים בכפולה הפותחת של העיתון סיכום עובדתי של הצבעות שר הרווחה כחלון בהצעות חוק נבחרות. השר, שמציג את עצמו (תוך שיתוף פעולה בולט של כלי התקשורת) כ"חברתי", הצביע, כך מסתבר, נגד שורה של הצעות חוק בעלי זיקה לחברה, כגון הצעת פטור ממע"מ לזוגות צעירים בקניית דירה ראשונה, העלאת קצבת הזקנה, כפל קצבאות בקצבת זקנה וקצבת נכות, זיכוי וניכוי במס הכנסה על הוצאת טיפול בילדים, הלוואות מסובסדות לחיילים משוחררים ולזכאים בדיור, הקמת מעונות יום במקומות העבודה, איסור חברות בדירקטוריון של בנק ושל חברה חיצונית נוספת כדי למנוע ניגודי עניינים ופטור ממע"מ על מים וביוב.

את דיווחו מבסס גורן על נתוני "המשמר החברתי", ארגון של מתנדבים העוקב אחר הפעילות הפרלמנטרית של נציגי הציבור, בשם הציבור. מותר להניח כי דוברי הארגון לא דרשו בלעדיות מ"מעריב" והפיצו את הנתונים הללו לכל מערכות העיתונים (גם ב"הארץ" הם מוזכרים, אך לא מובלטים). מאותו רגע ואילך כל מערכת פעלה על-פי הבנתה.

כאמור, רוב הדיווחים על עניינים פוליטיים עוסקים בשולי ובשטחי – פרסונות מוכרות והדילים שנרקמים ביניהם. ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית מוקדשת לסקר דעת קהל המעניק למפלגת כחלון 13 מנדטים. יובל קרני מדווח כי ביום ראשון יפרסם כחלון את החלטתו באשר לעתידו הפוליטי, וכי בכל מקרה הוא מבהיר "בשיחות סגורות" שהוא לא יחזור להתמודדות בליכוד.

ב"מעריב" מדווחים ניר ארנון ואריק בנדר שנתן אשל נפגש עם כחלון וינסה לארגן גם פגישה בינו לבין נתניהו. ב"מקור ראשון", עיתון עם קשרים טובים עם נתן אשל, מדווחת סופיה רון-מוריה כי ראש לשכת נתניהו לשעבר הציע לכחלון את תיק האוצר ומקום שלישי בליכוד. ב"ישראל היום", עיתון עם קשרים טובים עם בנימין נתניהו, מצטטים "גורמים בליכוד" ששוחחו עם כחלון. "הוא נשמע מבולבל", הם אמרו.

להעביר את המסר

כותרת ב"גלובס" (הנוסח כאן, ולהלן, שאוב מהעיתון המודפס): "סירבתי לפטר את דנקנר בשל האמת הפנימית שלי, הערכים". כותרת ב"דה-מרקר": "לא פיטרתי את דנקנר, בגלל האמת הפנימית שלי".

כותרת גג ב"גלובס": "נחשף תמליל עדותה של שרי אריסון במשטרה במסגרת חקירת פרשת דני דנקנר". כותרת גג ב"דה-מרקר": "מה התחולל בבנק הגדול במדינה?".

כותרת משנה ב"גלובס": "‎באוגוסט 2010 נחקרה בעלת השליטה בבנה"פ בפרשה, שבגינה הואשם השבוע יו"ר הבנק לשעבר במרמה והפרת אמונים. בין היתר התייחסה לדרישת בנק ישראל לפטרו. 'בבנק ישראל ירדו מאוד על הדירקטורים בבנק הפועלים שהם ‏‎'‎בובות', ואני אמרתי שאני סומכת עליהם'". כותרת המשנה ב"דה-מרקר": "חוסר הידיעה של שרי אריסון, נסיבות ההדחה של שלמה נחמה – העדויות מחקירת המשטרה בנוגע לדני דנקנר נחשפות".

ליד ב"גלובס": "דיברו על העסקה באוקראינה, ושוב – זה עבר אישור דירקטוריון וגם אישור של בנק ישראל, אז להגיד בדיעבד שזה לא היה חכם ולהפיל את זה על דני דנקנר היה לא מקובל עלי". ליד ב"דה-מרקר": "אריסון: 'כשדני דנקנר היה במעצר צילצל אלי לנייד הליט צ'ינגלולו ואמר לי להעביר לדני מסר להחזיר את ההלוואות מיד. אמרתי לו שאני לא יודעת על מה הוא מדבר, והוא ענה שאני לא צריכה לדעת כלום, רק להעביר לו את המסר".

ההבדלים קטנים, אבל משמעותיים. הכותרות אמנם כמעט זהות, אבל המסגור שונה. קורא "גלובס" יכול להעריך את הסירוב לפטר את דנקנר בשל אמת פנימית וערכים של בעלת השליטה בבנק. קורא "דה-מרקר" יכול לזלזל בסירוב זה ולחוש דאגה מאיכות ההחלטות המתקבלות בקודקודו של אחד משני הבנקים הגדולים במדינה. יכול, לא חייב. זו הצעה של העיתון. ממילא יש העניין הפעוט של דעות קדומות. קוראי "גלובס" אינם קוראי "דה-מרקר". חברי כל קבוצה מגיעים לכתבה זו כשהם טעונים בתולדות סיקור הפרשה בעיתון. הם יודעים למה לצפות.

אבל לא הכל דעות קדומות. יש גם דעות שמתעצבות עם קריאת גוף הכתבות, יש דעות שמתעצבות מיד לאחריהן. שישה עמודים אחרי הכתבה ב"גלובס" על תמלילי חקירת אריסון, מתפרסמת כפולת עמודים המוקדשת ל-SmartUp, מיזם משותף ל"גלובס" ובנק הפועלים. בעמוד השער הפניה נאה למיזם של העיתון והבנק. בפנים העיתון גלי וינרב מציגה אותו לקוראים, וציון קינן, מנכ"ל בנק הפועלים, תורם טור פרי עטו.

"בנק הפועלים הוא הגוף הפיננסי המוביל בישראל בכל הקשור לטכנולוגיה, ומאז ומתמיד ממלא תפקיד מרכזי בליווי וייעוץ בנקאי לחברות הייטק, הן חברות גדולות ומבוססות והן חברות הזנק (start-up)", מעיד קינן על הבנק שבראשו הוא עומד. "אנו נמשיך גם בעתיד בקידום וטיפוח מגזר ההייטק הישראלי, הן מטעמים עסקיים, והן כחלק ממחויבותנו ואחריותנו לשימור מעמדה העולמי של מדינת ישראל כמעצמה של טכנולוגיה וחדשנות".

לימונדה

בתחתית עמ' 19 של "ישראל היום" מתפרסמת ידיעה מאת שלמה צזנה, הכתב המדיני של העיתון, על "יוזמה חדשה" – "ציורי קיר בצד הישראלי של גדר ההפרדה". חידה: איך ייתכן ציור קיר על גדר?

ובכן, מסתבר ש"בצד הישראלי של הגדר עומדת חומה בת מאות קילומטרים". צזנה מצטט את הנתון הזה ממכתב שחיבר לאחרונה שר ההסברה יולי אדלשטיין, ומוסיף כי הגדר אמנם "בלמה את טרור המתאבדים והצילה חיי ישראלים רבים, אך הפלסטינים משתמשים בה ככלי הסברתי לניגוחה של ישראל".

היוזמה של אדלשטיין פשוטה. "אמנים ישראלים ותלמידי בית-ספר יציירו על קטעים שונים בחומה", וכך מה שכיום מכונה על-ידי שר ההסברה ובטאון ההסברה "נטל הסברתי" יהפוך ל"הזדמנות הסברתית מן המעלה הראשונה". אלוהים חילק לך לימונים? הכן לימונדה. קיבלת ממנו דווקא כיבוש של עשרות שנים וטרור רצחני? נצל את החומה בת מאות הקילומטרים שבנית למען תעמולה חיובית.

שאריות מחומת ברלין, השבוע (צילום: נתי שוחט)

בעצם, למה שחומת בטון ענקית שהקמת בעיקר על אדמה שכבשת לא תהיה "הזדמנות הסברתית מן המעלה הראשונה" עבורך, אלא רק רק עבור הצד שכלוא מעברה האחר? ההיגיון ההפוך שמוביל את שר ההסברה והכתב המדיני של "ישראל היום" ממילא נטוע עמוק במציאות חיינו. הגוף שאחראי על קביעת תוואי החומה נושא את השם הפסטורלי "מינהלת קשת צבעים". הנה, יש אפילו מי שיארגן לציורי הקיר את חומרי הגלם.

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מביאה אריאלה רינגל-הופמן את התרשמותה מביקור בעיירה ביר-נבאללה, שכלואה בתוך מובלעת של גדר ההפרדה, בין ירושלים לרמאללה. העילה – השנה מלאו עשר שנים להחלטה על הקמת גדר ההפרדה ובשבוע הבא יפיץ ארגון בצלם סיכום ביניים ביקורתי. זו עבודה עיתונאית מתבקשת, דיווח על השלכות שליליות של אחד המעשים הדרמטיים ביותר שביצעה ממשלת ישראל בשנים האחרונות. חבל שבתחום הכיבוש עבודה עיתונאית זו כמעט שאינה מתבצעת על-ידי ישראלים.

לפי הכתבה של רינגל-הופמן, תושבי העיירה נותקו מירושלים, עסקיהם קרסו, תושבים שיכלו להרשות לעצמם נטשו והיתר סובלים ממצוקה גדולה. "קשרים משפחתיים הופרעו, יש פגיעה משמעותית בחופש העיסוק, בחופש התנועה, בזכות לחינוך וכן הלאה", מדגישה דוברת בצלם שרית מיכאלי. לצד הקביעה החד-משמעית כי החומה תרמה לסיכול הטרור והצלת חיי ישראלים רבים, הכתבה כוללת ציטוטים מפי תושבים המתלוננים על כך ששגרת חייהם הידרדרה בצורה דרמטית בשל בניית החומה סביב העיירה. משום מה, אף פלסטיני תושב ביר-נבאללה אינו מדבר עם רינגל-הופמן על הזדמנויות הסברתיות.

מי שצריך להבין – מבין

שער "ז'ורנל", ממוספי "מעריב", חוזר הבוקר, בתקופה של אין-עורך-ראשי, לימי עבר. כתבה אחת, הפניה אחת, כותרת אחת. "הצגת יחיד", נכתב על רקע תצלום של שרת התרבות והספורט לימור לבנת. כתב מוסף התרבות הילו גלזר מסכם את כהונת לבנת בכתבה המתפרשת על פני שלוש כפולות עמודים, והיתה בקלות יכולה לתפוס גם ארבע.

"מדיניות השרה עברה במהלך הקדנציה שינוי ברור, עד להשלמתה של מטמורפוזה", כותב גלזר (כתבתו עוסקת בתחום התרבות בלבד, בלי התייחסות לספורט). "אם בתחילת הדרך, בדומה לתקופה שהחזיקה בתיק התרבות בממשלת שרון, לבנת ניגשה לתפקיד מעמדה של חתירה למרכז, של ניסיון לצבור לגיטימציה, אולי אפילו של להתחבב על האליטות, הרי שאת הקדנציה היא מסיימת, בין השאר, כשומרת סף אידיאולוגית".

השרה לימור לבנת חונכת את היכל התרבות באריאל, 8.11.10 (צילום: גילי יערי)

"האם היתה שרה ממלכתית וחדשנית שהפנתה תקציבים לפריפריה ושינתה סדרי עולם", תוהה כותרת המשנה, "או פוליטיקאית קטנונית שקידמה את הציונות על חשבון האמנות והילכה אימים על המוסדות שתיקצבה?". כל קורא מיומן חלקית יודע מה התשובה של מי שניסח את השאלה בכותרת. ואכן, זו כתבה ביקורתית, המביאה בהרחבה את תלונות אנשי ברנז'ת התרבות על השרה הממונה עליהם. בכתבה חושף גלזר שורה של סיפורים ועדויות על פעילות השרה ומשרד התרבות במגוון תחומים שתחת אחריותה: אופרה, תיאטרון, קולנוע, מחול. בחלוקה גסה – זו כתבה שמציגה טענות של שמאלנים נגד השרה הימנית. "תיק התרבות הוא לא אידיאלי לאיש ליכוד", מצוטטים גורמים עלומי שם "בסביבתה של לבנת".

"בממשלה הבאה אני רוצה תיק כלכלי", מצוטטת לבנת עצמה, בכותרת ראיון שהעניקה לעדי רובינשטיין במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". כותרת המשנה מבטיחה כך: "רגע לפני שהיא מסיימת קדנציה כשרת התרבות והספורט – לימור לבנת סוגרת חשבונות עם הברנז'ה שלא רצתה היכל תרבות באריאל ועם השוביניסטים מההתאחדות לכדורגל [...] שבוע בדרכים עם השרה שלא מתכוונת לעצור".

"בוא נודה על האמת, התרבות נתפסת כמשהו ששייך לשמאלנים", אומרת לבנת ל"ישראל היום". "המילייה של השמאל קיבל בהפתעה את העובדה ששרה מהימין מתעסקת בנושאים כאלו, אבל אצלי בבית שמעו אופרה ומוזיקה קלאסית והיו מוזיאונים. אז לאט-לאט הפסיקו להסתכל בצורה חשדנית ולהביט בעין עקומה כשהגעתי לאירועי תרבות".

בעוד הטקסט של גלזר במוסף "ז'ורנל" בעל ערך עיתונאי, הטקסט של רובינשטיין במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" הוא קומוניקט יחצני שבוודאי יסייע ללבנת בהתמודדות על מקום בפריימריז של הליכוד. הנה כך מסתיימת לה הכתבה של רובינשטיין: "ספורט, תרבות, פעילי ליכוד וסיורים אינסופיים בשומרון. לבנת תמשיך להתרוצץ בחודשיים וחצי הקרובים בדרכים ותעשה את מה שהיא עושה בלי הפסקה כבר 25 שנה. לאן זה יוביל אותה היא לא יודעת. מה שבטוח הוא שמי שצריך להבין את המסר הבין, ואם לא יהיו הפתעות, בשנת 2013 יוצמד לשמה תואר חדש".

הכותרות הראשיות, והקשר עם יהודי הגולה

ב"ידיעות אחרונות", כאמור, מוקדשת הכותרת הראשית לתוצאות סקר דעת קהל – "13 מנדטים לכחלון". ב"מעריב" מלווה הכותרת הראשית בחותמת "משבר בינלאומי". קלמן ליבסקינד מדווח כי "כנסיית הקבר בסכנת סגירה". ל"הארץ" אין ממש כותרות ראשיות בגליונות יום שישי, מאז שאוחדו שני חלקי האקטואליה של עיתון סוף-השבוע כדי שהקוראים לא יאבדו את דרכם. "רגע לפני הסערה", נכתב מעל לקפל, בין תצלומי שני המועמדים לנשיאות ארה"ב. "נתניהו מתאמץ לשכנע את כחלון לסגת מהקמת מפלגה", נכתב בכותרת המרכזית שמתחת לקפל. הכותרת הראשית ב"ישראל היום" קוראת: "רומני ואובמה: הישורת האחרונה". הכותרת הראשית של "מקור ראשון" מבשרת על "מהפכת התפוצות של נתניהו: ישקיע מיליארדים בקהילות יהודיות בעולם".

אריאל כהנא מדווח בעמ' 13 של "מקור ראשון" ("פרסום ראשון") כי בממשלתו הבאה יבצע נתניהו מהפכה ביחס ישראל ליהודים החיים בגולה, שבסיסה: "מדינת ישראל לוקחת אחריות על עתיד הקהילות היהודיות בחו"ל". עלות התוכנית – 2.5 מיליארד שקל בחמש השנים הקרובות, שיושקעו בהקמת בתי-תרבות ישראליים ברחבי העולם, שיגור מורים מחו"ל לישראל כדי שילמדו עברית והקמת מערך "תיקון עולם", שישלח צעירים ישראלים ויהודים לאזורי מצוקה.

"70% מהאוכלוסייה בישראל היום הם צברים", אומר לכהנא ד"ר דב מימון, מהמכון לתכנון מדיניות העם היהודי, שבו הוצגה השבוע התוכנית. לדברי מימון, "אלה אנשים שאין להם בעצם שורשים בתפוצות. צריך לעבוד על הקשר הזה וצריך לטפח אותו. יש לפתח תודעה כלל-יהודית בקרב הדור הצעיר בישראל, שיראה בעצמו חלק מהעם היהודי ולא רק חלק מהיושבים בציון".

"העתיד טמון בגולה", נכתב הבוקר בכפולה הפותחת של "הארץ", מעל רשימה מאת יוסי שריד. "שיחק המזל, והחלום הציוני לא נתגשם במלואו, רק בחלקו, ויצא ההפסד בשכרנו; כי יותר מששומרת ישראל את הגולה, הגולה שומרת אותה", כותב שריד. "[...] לעולם לא נצליח לפרוע לנדבנים הידועים את חובנו. ציונות הממון היא היום הציונות במיטבה, והיא שמסלקת את אותה רוח שטות, שעלולה לשאת רבים מדי לציון. לאט, לאט לכם כאן בעידוד העלייה משם, פן יתדלדלו השורות. מעולה לעולה כוחנו כלה, והעתיד טמון בגולה. ספרי ירושלים בשבחי ירושלים דפלורידה".

כמו קונצרט בגיהנום

"מכתבים רבים הגיעו למערכת בעקבות פרסום כתבתו של דובי איכנולד כניצול מאסון צור. אנו מפרסמים רק את חלקם", נכתב בראש מדור המכתבים במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות".

הנה ציטוטים מתוך כמה מהמכתבים שפורסמו במדור, על-פי סדר הופעתם: "מעולם לא קראתי דבר כה אמיתי וכה מצמרר, ויחד עם זאת כה מרגש", כתב גבי אשכנזי; "כתבת בדם לבך הפוסט-טראומטי", כתבה עליזה אולמרט; "מזמן לא קראתי טקסט עז ומצמית כל-כך", כתבה צרויה שלו; "הכאב המנודה כתוב כמו קונצרט בגיהנום והעביר בי צמרמורת", כתב יורם קניוק; "לא ידעתי שאתה יודע להתבטא כל-כך טוב בכתיבה", כתב דב אלבוים; "התרגשתי מאוד לקרוא", כתב גל הירש.

במוסף "הארץ" מתפרסם הבוקר תצלום של איכנולד, לצד מפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו וראש לשכתו של ראש הממשלה לשעבר אריק שרון, דב ויסגלס. התצלום צולם לאחרונה בלשכתו של דנינו, לרגל השקת ספר שחיבר ויסגלס על שרון ויצא בהוצאת ידיעות-ספרים, שבראשה עומד איכנולד. "אירוע לכבוד ספר על שרון מאת אחד מנאמניו המסורים ביותר דווקא במטה הארצי משול לקיום ערב השקה לסכיני קצבים באגודת הצמחונים", כותב גידי וייץ, "שהרי כזכור, שרון שקע בתרדמת כחשוד צמרת".

ענייני תשקורת

"התקשורת ממשיכה להסית, לעוות מידע ולעשות הכל כדי לעצור את נתניהו", כותב אראל סג"ל ב"מוספשבת" של "מעריב". סג"ל מזכיר את הדיווח של אמנון אברמוביץ', שניות לפני ההכרזה על איחוד בין הליכוד לישראל-ביתנו, כאילו הוסכם על הסכם רוטציה בין נתניהו לליברמן. "פיגוע אלקטורלי", כינה זאת באוזני סג"ל בכיר בליכוד. עוד קובל סג"ל על מאמרו של אמיר אורן ב"הארץ", שהתריע מפני השתלטותו של ליברמן על הפוליטיקה הישראלית, כאילו היה סוכן רוסי שתול.

"חשבתי שאני הולך לבחירות מול השמאל, והנה מתברר שהמערכה העיקרית מתנהלת מול התקשורת", אומר שר החוץ אביגדור ליברמן בראיון לחגי סגל, המתפרסם במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון". "כן, הקמפיין הפעם הוא מול התקשורת. מפלגת התקשורת. היא מגויסת, היא מעוותת כל דבר. פרשנים שרגע לפני מסיבת העיתונאים עם ביבי לא ידעו כלום על מה שהולך לקרות, שהיו בהלם טוטאלי, התיימרו לדעת חמש דקות אחרי המסיבה שסכום השלם יהיה קטן מחלקיו וכל מיני שטויות כאלו. הם גם ניבאו שיהיה קרב צמוד בליכוד ודיווחו שההתנגדות למהלך הולכת וגוברת. ניסיתי להסביר שאני מכיר טוב יותר את המרכז, כי כולם שם היו בני, כולם בני טיפוחי, אבל הם טענו שאני לא מבין. מה אני אגיד לך, זו לא פרשנות, זה פסטיבל מספרי סיפורים".

ענייני תקשורת

לי-אור אברבך דיווח אתמול ב"גלובס" כי הליך הפיטורים ההמוני ב"מעריב" יצא לדרך עם פיטורי כ-100 מעובדי העיתון. הבוקר מדווח איתמר ב"ז באתר זה על העתיד הנראה לעין והנסתר מן העין של עיתון "מעריב".

מרדכי גילת תוקף במדורו הקבוע שבמוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" את העיתונאים רביב דרוקר ונסים משעל על הבמה הנרחבת והיחס האדיב שהפגינו כלפי אריה דרעי, "איש הפשע" בלשונו של גילת. "לשמוע את דרוקר מכרכר סביב האיש שקם ראשון על שלטון החוק, ששיבש חקירות כאחרון הפושעים, שבישל באמצעות אחיו, שלמה דרעי, עדויות ותצהירי שקר בחו"ל; שגרר למגרשי הפשע אינסוף אנשים והשאיר פצועים מדממים; שאפילו על האם המאמצת של אשתו, אסתר ורדרבר, לא חס", כותב גילת. "לראות ולהאמין שלכבוד איש המופת הזה הכין ערוץ הטלוויזיה את כתבת החיבוק והפרגון ממשפחת 'הוא שילם את חובו לחברה'".

גם בן כספית מתייחס השבוע לדרוקר ותוכניתו המקור, אך לתוכנית אחרת, שבמסגרתה נכללה כתבה שהכינה נסלי ברדה על "מעריב" (הכתבה לא עלתה לאתר נענע10). בטורו שב"מוספשבת" כותב כספית כי "בניגוד לרושם שנוצר, 'מעריב' לא היה כלי של אף אחד". כספית מסביר זאת כך: "ליבת העיסוק של עיתון בישראל היא המערכת השלטונית במדינה. לשם כך נוצרנו. כדי לבקר את השלטון. בתחום החשוב הזה, שהוא העיקרי, המשיך 'מעריב' להציג לכם, כל שבוע, כל השנה, את מה שהכתבים והעיתונאים לו ידעו ורצו שגם אתם תדעו".

ההסבר אינו משכנע. ההון לא פחות חשוב מהשלטון, שלא לדבר על הקשר ההדוק בין השניים, הדוק עד כדי כך שאי אפשר להבדיל ביניהם. צמצום סיקור המחאה החברתית נוגע לסיקור ההון או השלטון? צמצום סיקור רגולציה ממשלתית קשור לאחד או לאחר? וזה בלי להתייחס לסיקור הפוליטי נטו ב"מעריב", שאף לו הוצבו גבולות גזרה (גם ב"מקור" פורסם על כך).

אגב, כספית טוען בהמשך טורו כי לדרוקר ו"המקור" כתבת תחקיר נוספת, על עיתון "ישראל היום", שמוכנה כבר כמה חודשים אך אינה מתפרסמת.

"אני חושב שטעה הארץ בשבוע שעבר, כאשר העניק כותרת פרשנית מעוררת מחלוקת לידיעה כמו-חדשותית", כותב יואב קרני ב"גלובס", בסיומו של עוד טור נפלא, שמוקדש הפעם להפרדה בין חדשות לדעות בעיתונות האמריקאית. "אני מתכוון לידיעה על סקר דעת קהל שהראה דפוסי מחשבה גזעניים", מבהיר קרני.

"המהדורה העברית של הארץ הודיעה לקוראיה, בכותרת הראשית, ש'רוב הישראלים תומכים באפרטהייד'. איני נכנס כאן בעובי הקורה של הסקר או של פירוש ממצאיו. אני מציע לקוראי הרשימה הזו לקרוא את ביקורתו הידענית של בנ'גמין פוגראנד, אשר היה סגן עורך הראנד דיילי מייל של יוהנסבורג, עיתון שלחם ללא חת באפרטהייד. פוגראנד עלה לארץ לפני 15 שנה ויותר.

"חידה בעיניי היא מה בדיוק קרה למערכת השיקולים של עורכי הארץ. העיתון הזיק לעצמו מאוד, דווקא בזמן של משבר קיומי. אני מפציר בעורכיו ובבעליו להיזהר. שיורו של הארץ חשוב מכדי שהוא ייחשד בעמדה ניהיליסטית כלפי קיומה של ישראל. כדי שהוא יוסיף לעמוד על משמר זכויות האדם והאזרח, הוא צריך לחלץ את עצמו מהלך הרוח הקיצוני שבו הוא שרוי. אולי הארץ זקוק לאפרטהייד מוסדי וארגוני: לבעלי טורים הכניסה אסורה, יגיד השלט בדסק החדשות; לכתבי חדשות הכניסה אסורה, יגיד השלט באדיטוריאלי. הארץ צריך לעצב לא רק תכנים, אלא גם מסגרות. הוא צריך להיות ליברלי לא רק על-פי המלצותיו, כי אם גם על-פי התנהגותו. אם הוא יוותר, כי אז באמת הכול יהיה אבוד".