המתמודד הזוכה בתחרות הזמר, אתמול (צילום: יגאל לוי)
דב אלפון מפגר מאחור
בשש השנים האחרונות הפכה תוכנית כישרונות הזמר "כוכב נולד" לסמל, או לפחות סלע מחלוקת ואבן בוחן, בדיון על השטחתה של החברה הישראלית. לא רק עצם תכניה של תוכנית הבידור הטלוויזיונית, שנטען שהם מקדשים את תרבות האינסטנט והזוהר הריק, מעודדים פולחן כוכבים ומרדדים את היצירה המוזיקלית - אלא גם ובעיקר עצם הבולטות של התוכנית במרחב הציבורי הישראלי.
כך, למשל, מיהרו מבקרי תרבות וחברה לנעוץ על לוח השנה הלאומי את היום בו העניק עיתון "הארץ" מקום נכבד על השער לזכייתה של נינט טייב בתחרות "כוכב נולד" הראשונה. מאז דעיכתו של "מעריב" כעיתון ערב מכובד לפני יותר מעשרים ושלושים שנה, נותר "הארץ" העיתון הגדול היחיד בישראל שאינו משתמש דרך קבע באמצעים טקסטואליים וגרפיים זולים וסנסציוניים או נותן לעולם הבידור והשיווק להכתיב את תכניו; והמקום המרכזי יחסית שניתן אז ב"הארץ" לסיקור תוכנית הבידור השנויה במחלוקת, צרם שבעתיים. מאז הספיק "הארץ" להקדיש מקום מרכזי כזה לכוכבי בידור אחרים, וגם שינה - ומשנה - אט אט את פניו, הן התוכניים והן העיצוביים. כך, למשל, עיצוב השער הולך ומתדמה, בצעדי גמד, לזה של הטבלואידים "ידיעות אחרונות", "מעריב" ולאחרונה גם "ישראל היום": הגדלת התמונות, הגדלת היחס בין תמונות למילים לרעת האחרונות, ושינוי תמהיל הנושאים.
אתמול בערב התכנסו המתמודדים בתוכנית "כוכב נולד", יחד עם המנחה והבדרן לשעבר צביקה הדר, כדי לבחור בפעם השישית "כוכב" זמר חדש, ושוב התגלה כי למרות הכל "הארץ" מפגר אחרי המתחרים, וכי יש לו עוד הרבה ללמוד על עיתונות במאה ה-21.
זאת משום ש"הארץ" נותן הבוקר מקום על השער לתחרות הזמר ("800 אלף איש הצביעו: ישראל בר-און הוא הכוכב הנולד"), אבל כשל מלשים את האצבע על דופק ההמון, שכן הסיפור החדשותי הפופולרי כל-כך שנקרא "כוכב נולד" לא מעניין הבוקר אף צרכן "ריאליטי", כפי שיגיד לכם צעיר העורכים ב"ידיעות אחרונות". הריאליטי של ישראל השבוע קורה לא באולפני הטלוויזיה, אלא במציאות מבויימת פחות, שאינה נתונה לצנזורה - אמנם ממילא רופפת ביותר - של הרשות השנייה. במציאות הזו אפשר להרוג ילדות קטנות, דבר מלהיב הרבה יותר מביצועים אנמיים לקלאסיקות מוזיקליות מפוקפקות. ולא שב"הארץ" לא השתדלו: הכותרת על הפשע המחריד נמתחה לרוחב השער כולו, והשתדלה לזעזע ("זרק נכדתו לירקון, והמשיך בשגרת חייו"), אבל חברים מרחוב שוקן, ככה לא בונים סיפור זוועה! תלמדו מהחבר'ה ברחוב קרליבך: מילה אחת, "טירוף", ככותרת על השער. וזהו, זה הסיפור היום. מקסימום הפניה לפרוייקט אופנה במוסף "סגנון", ועוד קצת פשע ורשע בסטריפ קטן בתחתית ("פרשת אברג'יל: המלחמה של גבי בן הרוש ואסי וקנין"). כוכב נולד? שער אחורי, 275 מילה לאסף שניידר, 50 מילה לכיתוב תמונה, לא יותר.
אחרי שתפנימו, שאו עיניכם אל המקצוענים האמיתיים: החייטים מרחוב מוזס ילמדו אתכם איך לתפור חליפה לגופה. אצלם אין שום דבר שיסיח את הדעת, מדובר ב- (הלמות תופים) - "גיליון מיוחד". פנו את השער, פיתחוהו רחב: "הרומן האסור, ההתעללות, הרצח הנורא". ומה עם כותרת ראשית? לא "טירוף", לא "אימה" ולא שום מילים של בית מרקחת. מה זה כאן, פיגוע? הרי יש לכם כאן אוצר: "רוז". פשוט "רוז". תזרקו גם "הילדה שאיש לא רצה". ותסגרו את עמודים 17-2. ותגידו לרז שכניק שהוא מקבל 150 מילה בעמוד האחרון, אלא אם כן צביקה הדר מתחיל לרוץ עם סכין באולפן.
הצווחנים המקצועיים, גוזרי הקופונים ומגלגלי העיניים
כבר בפתח הגיליון שהקדיש "ידיעות אחרונות" לסיקור פרשת ה(כנראה) רצח של הילדה רוז פיזם, חושפת סימה קדמון - באקט שנובע כנראה מחוסר משווע במודעות עצמית - את הרציונל שמאחורי הסיקור: "רוז", כותבת קדמון, "זה סיפור שמספר את עצמו. מסוג הסיפורים שלא צריך כשרון כתיבה מיוחד כדי להגיע איתו ללבבות". את הטור מסיימת קדמון בשורה "רוז. כמה ענוג הוא השם הזה. כמה רגשות הוא מציף. כמה שאלות הוא מעלה", וחושפת פן אחר של אופי הסיקור הממלא היום את העיתונים: העלאת שאלות ללא כוונה להשיב עליהן, אלא במטרה לעורר רגשות (זה הרי מביא אנשים לקנות עיתונים, וכסף, כידוע זו תשובה שאין לה צורך בשאלה).
גם טלי ליפקין שחק כותבת ב"מעריב" טור רגשני שאין בו כלום. וגם היא, מתוך חוסר מודעות, בין עשרות מילים ריקות של זעזוע, מצליחה לחשוף עוד סיבה מדוע סוגת "עיתונות הזעזוע" שהטור שלה נמנה עליה, מזעזעת כל-כך: "בתפר שבין כוכב נולד 6, שהגיע לגמר, ובין הישרדות 2, שתיכף מתחיל, אנחנו עוצרים לחמול על רוז".
לא רק סתם צווחנים מקצועיים גויסו הבוקר לנדב את תשפוכת המילים שלהם, יש גם כותבים פרקטיים, עם הצעות מעשיות. הנה סמדר שיר, למשל, שעושה מעבר הדרגתי מרכילות שכונתית לעמוד הגרדום, שימו לב: "אולי אסור להקל ראש ברכילויות של שכנים. אולי צריך להגביר את ביקורי הבית של אנשי מקצוע בעקבות לחשושים ורינונים. אולי יש מקום לקבוע עונש מרתיע ל'כאפה' ולשקול מחדש את ההצעה להטיל עונש מוות על רוצחים". ובכן סמדר, למה להסתפק ברוצחים? אולי אפשר להסתפק ברוצחים פוטנציאליים? אולי כאלה שהשכן אומר שהם לא נראים לו? ואולי אפשר לחשוב גם על עונשים מתאימים לכותבי טורים גרועים.
רוני רון יעקב, החשוד ברצח נכדתו, אתמול בבית-המשפט (צילום: רוני שיצר)
גם היחצן רני רהב, עיתונאי ידוע (באמת, הוא משפיע על התוכן של יותר עמודי עיתון מרוב העיתונאים בארץ), רוצה לראות דם. בטור שמופיע על שער "ישראל היום", הוא קורא להרוג את האם והסב של הילדה הנעדרת (לא משנה שאין עוד הרשעה, ולא ברור בכלל אם האם היתה שותפה למעשה, שעוד לא ברור מה הוא היה בכלל). שימו לב למשפט הבא מתוך הטור, כמה עילגות, כמה סיסמאות נבובות, כמה טיפשות ילדותית, גזענות שוביניסטית ונטיות פשיסטיות מתרכזות במשפט הזה: "מספיק כבר עם האימרות השחוקות ש'יהודים לא הורגים יהודים'. מספיק כבר עם הסיסמאות-קלישאות על כך שאנחנו בני אנוש ואצלנו אין עונש מוות".
בכפולת הדעות של "ידיעות אחרונות" אריאלה רינגל-הופמן מצליחה לכתוב טור כמעט בלי ניסיונות סרק לזעזע, או להציע להחיות את מנהג הסקילה. לכן גם אפשר להקשיב לה כשהיא כותבת בזכות המחוייבות של כל אחד לאזור את האומץ ולדווח על מקרי התעללות שהוא נחשף להם. זה גם, כמו שהיא מציינת, הלקח היחיד שניתן ללמוד מהפרשה: "זה קשה יותר מההתבכיינות על גורלה המר, אבל זה גם אפקטיבי יותר".
למראה התשפוכת הזו, אי אפשר שלא להתפעל מעיתון "הארץ". אבירמה גולן ורותי סיני כותבות טורים על שער העיתון ומצליחות להתייחס לפרשה בצורה בוגרת, כמעט ללא היסטריה, לנתח אותה בצורה הגיונית ולנסות להפיק ממנה לקחים מעשיים. ליתר דיוק, לקח מעשי אחד: דווחו. אל תעלימו עין.
אברג'יל באמריקה
למרות חיבתם לילדות נעדרות, העיתונים מוצאים מקום גם להמשיך ולסקר את פרשת יצחק אברג'יל ובקשת ההסגרה של שלטונות ארה"ב. האמת, לא ברור מדוע הם עושים זאת. שום מידע משמעותי לא נוסף על זה שהביאו לנו אתמול ושלשום (לבד משמו של עד המדינה, גבי בן הרוש, שכנראה היה זה שהסגיר את כנופיית אברג'יל לשלטונות האמריקאיים. כך ב"ידיעות אחרונות". ב"מעריב" לא סגורים על זה. את מי זה מעניין). אלא אם כן בא לכם לרדת לפרטי-פרטים, ולדעת בדיוק באילו פשעים מואשם החלאה הזה. נסו את מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות". אל תטרחו לשנן את השמות. אם יש משהו שלימדו אותנו העיתונים בסיקור הנרחב שהם מעניקים בימים האחרונים ל"משפחות הפשע" העבריות, הרי זה שהברנשים מתחלפים שם כל כמה שנים, אם בגלל כדור בראש או מטען חבלה, ואם בגלל מאסר ממושך.
הרוצח יצחק אברג'יל, אתמול בבית המשפט (צילום: פלאש 90)
נעצר איש שמאל
פרופ' ג'ף הלפר, הישראלי היחיד שהיה על סיפון ספינות אנשי השמאל שנחתו בשבת על חופי עזה, נעצר אתמול על ידי המשטרה משום ש"הפר צו אלוף האוסר כניסת ישראלים לרצועה".
ענייני תקשורת
כותרת ידיעה קטנה בעמוד 8 ב"הארץ": "ברק: החלום שלי הוא להיות ראש ממשלה ושר החינוך. לבני בתגובה: נשקול להגשים לך חצי חלום". ציטוט נחמד, לא יותר מזה, המופיע בראש ידיעה קצרצרה. מדוע היא זוכה בכל זאת להפניה מהשער? אולי בגלל שהדברים נאמרו בכנס שנערך על ידי רשת "העיר", השייכת ל"הארץ". ומדוע "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" לא מביאים את הציטוט הזה, שנראה כאילו נתפר לאופן הסיקור הפוליטי שלהם? כנראה מאותה סיבה.
ובעמוד 24 ב"מעריב" מדווחת אפרת זמר כי קורס מדריכים של תנועת הנוער העובד והלומד מומן על ידי חברת אורנג'. הכתבת הזדעקה על המימון של התנועה הסוציאליסטית בידי החברה המסחרית, אבל פספסה את הקשר ההדוק: אורנג' שייכת לפרטנר, אותה חברה שאהוד ברק, יו"ר מפלגת העבודה, קידם בהתלהבות רבה כל-כך את מכירתה לחברה מצרית.