כותרת ספרו של יוסף גורני, "קריאה באין אונים", כוללת בתוכה את הסיפור כולו, וביתר דיוק – את כל הסיפור שגורני מבקש לספר: אין האונים של היהודים שהובלו להשמדה באירופה, אין האונים של ההנהגה היהודית בבואה לחלץ את בני עמה מהצרה, אין האונים של העיתונאים שדיווחו על כך בישראל ובקהילות יהודיות חופשיות, אין האונים של קוראי העיתונים באותה תקופה, וכמובן אין האונים המוחלט של ההיסטוריון, המעלעל בגליונות עיתוני העבר לאחר שהמעשה תם ונשלם.
גורני ערך מחקר השוואתי בין עיתוני ארץ ישראל ובין עיתונים יהודיים מובילים בארצות-הברית, בריטניה וברית-המועצות, כדי לבחון את הדמיון והשוני בכיסוי העיתונאי של פרשה יהודית שנדמה כי אין גדולה ממנה – השואה. מבחינת היקפו, זהו מחקר ראשון מסוגו. מאמרים ופרקי ספרים על יחס העיתונות העברית לשואה הופיעו בעבר, כמה מהם קובצו לקובץ "העיתונות היהודית בארץ ישראל נוכח השואה" שערכו דינה פורת ומרדכי נאור (2002, הוצאת משרד הביטחון). אך גורני, הבוחן גם את העיתונות היהודית בחו"ל, מעלה ממצאים חדשים, כגון ביטויי ה"ציוניזציה", כפי שהוא מכנה זאת, המתגלים לקראת סוף מלחמת העולם השנייה ב"פארווערטס", היומון היידי הבונדיסטי בנטייתו, או גילויי הלאומיות היהודית בעיתון "מארגען פריהייט", שיצא לאור על-ידי יהודים חברי המפלגה הקומוניסטית בארצות-הברית.
גורני עומד בספרו, כחוקרים אחרים לפניו, על המספר המועט יחסית של כותרות ראשיות בעיתונות העברית שהוקדשו לרצח יהודי אירופה עד סוף שנת 1942, לעומת ריבוי הכותרות הראשיות על המהלכים בחזיתות המלחמה, והשינוי שחל בסיקור העיתונות את אירועי השואה בעקבות ההכרזה הרשמית על ההשמדה השיטתית של היהודים על-ידי הסוכנות היהודית בנובמבר אותה שנה. בתום המחקר ההשוואתי מוקדשים פרקים מיוחדים לניתוח עמדתם של אישים ספציפיים או סיקור ההבדל בין כיסוי הרג יהודים ללא-יהודים באירועים בולטים.
למרות רוחב היריעה, הספר נקרא פחות כמחקר השוואתי ויותר ככתב הגנה על הנהגת היישוב ועל עיתונה, "דבר". ואולי בעצם ההפך – על העיתון "דבר" ובאמצעותו על הנהגת היישוב של אותה תקופה. "לא אכחד", כותב גורני כבר בהקדמה לספר, "כי מאחורי מאמץ מחקרי זה [...] עמדה המגמה לבחון את ה'מיתוס' של השתיקה וההשתקה שאותו טיפחו היסטוריונים ביקורתיים" (עמ' 7). המיתוס נבחן בספר ונמצא שקרי.
על האשמות בדבר הקרבת יהודים באירופה משיקולים פוליטיים פלשתינוצנטריים כותב גורני כי "באה תשובה שצליליה עולים גם בהווה מן המחקר ההיסטורי המפורט והאחראי בנושא מאמצי ההצלה של ההנהגה הלאומית" (עמ' 124). לגבי האשמות כי העיתונות היהודית שתקה והשתיקה את הדיון באסון המתרחש באירופה קובע גורני כי "במבחן המקצועי העיתונאי בתור אמצעי להפצת מידע בזמן אמת" העיתונות היהודית עמדה "מבחינת מסירת המידע, ולא תמיד מבחינת פרשנותו הנכונה" (עמ' 300). לדבריו, "המידע על אודות הנעשה בארצות הכיבוש [...] נמסר באורח רצוף ובדרך כלל בעמודים הראשיים של העיתונים" (עמ' 297).
את מיעוט הכותרות הראשיות שהוקדשו למצוקת היהודים הוא מסביר ב"פקפוק באמינותו של המידע" (עמ' 300), והנטייה לייחד את הכותרות הראשיות למהלכי המלחמה נובעת, על-פי גורני, מכך ש"עיתונות זו, על כל גווניה, ראתה את הדרך להצלת בני עמה קודם כל על-ידי הניצחון על הנאצים" (שם). סיבה זו שבה ומועלית פעמים מספר לאורך הספר, ופעם אחת מוחלפת בכך שהיתה זו "תגובה מתוך תחושה של חוסר אונים" (עמ' 59).
"דבר", מבחינת גורני, הוא מרכיב פומבי בולט בעדות המפריכה את ההאשמות בדבר שתיקה והשתקה ביישוב. חשיבותו רבה בשל תפוצתו הגדולה והיותו העיתון הרשמי של הממסד, כפי שגורני עצמו מציין: "הקשר הגורדי בין ההנהגה המדינית והעיתון השפיע ללא ספק על הדרך שבה הוצג אסונם של יהודי אירופה מעל דפיו וכיצד הוא נתפס בתודעת עורכיו וכתביו" (עמ' 32). גורני מזכיר כי באפריל 1941 כינס דוד בן-גוריון את עורכי העיתונים בארץ ישראל וביקש מהם לגלות מידה גדולה יותר של אחריות ממלכתית, ולדבריו, "אין ספק כי התפיסה המדינית הממלכתית שבן-גוריון היה למטיפה הראשי [...] שרתה גם על מערכת 'דבר' ביחס להערכת מצבם של יהודי אירופה" (עמ' 33–34); אך לטענתו, גישת העיתון "לא הסתירה את מצבם הטרגי של יהודי אירופה, ואף לא התעלמה ממנו תוך הכרה גלויה ופומבית בחוסר האונים הפוליטי של הארגונים היהודיים בארצות החופשיות" (עמ' 34).
מסקנת הספר באשר לתפקודו של "דבר" ככלי למסירת מידע, כפי שהיא מובאת בנספח מאת הילה בראון-רינות, חיובית במיוחד: "העיתון של ההנהגה הפוליטית השלטת ('דבר'), ביחס לעיתונים האחרים ('הארץ' הבלתי תלוי ו'המשקיף' האופוזיציוני-רדיקלי), לא מיעט במסירת מידע. נהפוך הוא, 'דבר' הרבה לדווח על גורלם של יהודי אירופה במהלך המלחמה".
כדי להגיע למסקנות מחמיאות אלה לגבי "דבר", ובהשלכה ממנו להנהגת היישוב, גורני נוטה להתעלם מכמה פרסומים שהופיעו בעיתון בפרק הזמן שבין מרץ 1942 לנובמבר של אותה שנה, אז החלו לצוץ עדויות ראשונות, ממקורות מגוונים, על רצח יהודים בממדים מפלצתיים.
שמואל בצלאל בית-צבי, שפרק מספרו "הציונות הפוסט-אוגנדית במשבר השואה" (הוצאת ברונפמן, 1977), המתמקד בחודשים אלה בשנת 1942, נכלל בספרם של פורת ונאור, מייחס חשיבות רבה למיעוט הידיעות והפרשנויות באותה תקופה ולתפקידו של "דבר" בקביעת הטון המאופק והמסויג לסיקור אותן עדויות ראשונות.
ניתן להתווכח על המתודולוגיה של בית-צבי (הוא היה היסטוריון חובב, ומורה להנדסת חשמל במקצועו), וגם על מסקנתו הנחרצת כי העיתונות הפעילה "מבצע הרדמה עמוקה" בין מרץ לנובמבר 1942, אבל בית-צבי לא המציא נתונים. כפי שהוא מציין בספרו, העדויות הראשונות על מאות אלפי היהודים הטבוחים הוצנעו מאוד בעיתונות ולוו תדיר בהסתייגויות. גם גורני כותב על כך בספרו שלו, אך ממעט להביא דוגמאות וציטוטים מעיתון "דבר".
הארכיון הדיגיטלי של העיתון, שעלה לאחרונה לרשת, מאפשר כיום לכל אחד לראות כיצד ב-16 במרץ 1942 הציג "דבר" בראש שערו, אך לא ככותרת ראשית, שתי ידיעות דרמטיות על מצב היהודים באירופה. לידיעה הקצרצרה הראשונה, על רצח רבע מיליון יהודים באוקראינה, נוספה "הערת המביא לדפוס", שביקש מהקוראים לקבל בהסתייגות את "המספרים הגדולים הללו, הניתנים מפי 'חיילים השבים מהחזית'". ידיעה נוספת על טבח מאה אלף באוקראינה, רובם יהודים, הסתיימה ב"הערת המערכת" שאמרה: "בידינו רשימה של 'הכוכב האדום' על הטבח בקיוב וממנה אפשר ללמוד כי רוב הקורבנות בקיוב לא היו יהודים דווקא...".
למחרת התפרסם בעיתון מאמר תחת הכותרת "דם יהודי – 'הפקר'", בחתימת "דף" (דן פינס, מעורכי העיתון), שכולו מוקדש לערעור האמונה בידיעות יום אתמול על מספר נרצחים יהודים גבוה באוקראינה. מומלץ לקרוא את כולו כדי להבין עד כמה חריפה היתה הביקורת על הפרסומים בעיתונות העברית. נדגיש כאן רק את המשפט המסיים: "לאט לכם מודיעים ועיתונאים ביציקת דם יהודי לתוך שורותיכם!".
אפשר ש"דבר", כמו עיתונים אחרים, נקט צעדי זהירות כיוון שעורכיו לא האמינו, או לא רצו להאמין, לדיווחים שקיבלו מאירופה, כפי שנטען בכמה מאמרי חרטה שפורסמו לאחר שהתברר גודל האסון. אפשר ש"דבר", כמו עיתונים אחרים, ביקש להיענות לרצון הקהל, אשר לא שש לשמוע על צרות היהודים באירופה. גם ברל כצנלסון, עורך "דבר" באותה תקופה, העיר על כך בוועידת ההסתדרות: "אינני יודע אם מבקשים אצלנו לשמוע דברים אלו. הנזדמן לכם לשבת על יד הרדיו, כשרבים מטים אוזן לשמוע ידיעות, ברגע שנגמרות הידיעות העולמיות ומתחילות להישמע הידיעות 'שלנו'? אז בא שינוי גמור בכוח ההקשבה. אינני מקטרג, אפשר אין כוח לשמוע".
גורני מעריך כי כצנלסון בחר שלא לצאת בקריאה פומבית למען או לזכר הקורבנות היהודים באירופה, משום ש"חשש מפני מתן גושפנקה רשמית וסופית לאסון שפקד את העם, שתיהפך לסמל של חוסר האונים אשר ירבה את הבהלה ויעמיק את הייאוש ביישוב, אשר תוצאותיהם יהיו רפיון ידיים ציבורי במקום מאמץ לחיזוקו של המפעל הלאומי, בלשון הימים ההם" (עמ' 49).
מכל מקום, ההסתייגויות המודגשות בידיעות הראשונות על רצח ההמונים והמאמר התקיף נגד הפרסומים הללו היו שלב משמעותי בסיקור השואה בעיתונות העברית, דווקא בשל המעמד המיוחד שהיה ל"דבר" באותה תקופה. גורני אינו מציין בספרו את שתי הידיעות והמאמר המוזכרים לעיל, ובוחר תחת זאת לצטט כמה שורות ממאמר דומה, המבקש לערער את אמינות הידיעות על האסון באירופה, והתפרסם כשלושה חודשים מאוחר יותר ב"הצופה", עת הגיעו ידיעות על גורל יהודי פולין.
היה זה בשלהי יוני 1942 כש"דבר" פירסם בראש השער, אך שוב לא ככותרת ראשית, שה"דיילי מייל" הבריטי דיווח כי "700,000 יהודים נרצחו עד עכשיו בפולין בידי הנאצים והגיס החמישי". יומיים אחר-כך פירסם העיתון, בתחתית השער, ידיעה קצרצרה, 21 מלים אורכה בלבד, ולפיה "דובר של הקונגרס היהודי העולמי הכריז בניו-יורק כי לפחות כמיליון יהודים נרצחו בזמן האחרון באירופה על-ידי הנאצים, ולפחות מחציתם בפולין". שתי ידיעות אלו לא לוו במאמרי פרשנות. למעשה חלף חודש תמים עד שמאמר המערכת של "דבר" התייחס, בחלקו, לידיעות. גורני מזכיר בספרו את פרסום הידיעה מה"דיילי מייל" כמעט באגביות, בלי לציין את קוצרה, ומסביר כי האיחור בתגובה הרשמית של העיתון נבע ודאי מ"אופטימיזם זהיר ומשלה" (עמ' 46).
אף שהחידוש במחקרו של גורני הוא ההשוואה בין העיתונים היהודיים בארץ ישראל לעיתוני יהדות ארה"ב ובריטניה, על הקורא לחלץ בכוחות עצמו את הממצא המעניין כי כבר במרץ 1942, בעוד שבישראל העיתונים לא הקדישו כותרות ראשיות לרצח היהודים וליוו את הידיעות על כך בהסתייגויות קשות, הופיעו ב"פארווערטס" שלוש כותרות ראשיות על רצח עשרות אלפי יהודים באוקראינה, שהתקבלו על-ידי העיתון "בזהירות, אם כי לא בחוסר אמון" (עמ' 105), תוך הדגשה ש"מתקבל על הדעת שמספר הנרצחים על-ידי הנאצים הרבה יותר קטן, כשם שייתכן כי הנאצים רצחו באזורים אלה מספר גדול יותר של יהודים". גורני אינו מסב את תשומת לבו של הקורא להבדל זה בין יחסה של העיתונת הארץ ישראלית ליחסה של העיתונות בתפוצות לידיעות הראשונות על הרצח ההמוני, וגם לא להבדל באופן שבו התקבלו ב"פרווערטס" הידיעות על רצח מיליון מיהודי פולין ביולי 1942.
גורני גם אינו מקשר בין הבדל זה ובין העובדה כי בעוד שבישראל הוכרזו ימי אבל רק לאחר שהסוכנות היהודית מסרה את הודעתה הרשמית בדבר התוכנית להשמדת יהדות אירופה בנובמר 1942, הרי שבניו-יורק נערכה אסיפת מחאה המונית כבר ביולי אותה שנה.
העובדה ש"דבר", כמו עיתונים יהודיים אחרים, הצניע מאוד את הידיעות הראשונות על הממדים העצומים של רצח יהדות אירופה ופיקפק בקול בדבר אמינותן אינה מעידה על היכולת או אי-היכולת של הנהגת היישוב באותה תקופה להציל רבים מהתופת. אין האונים אכן היה משתק. אך ניתן היה להרים קול צעקה גדולה יותר גם בלא יכולת לפעול, ויש חשיבות גם לבחינה ביקורתית, ולא רק סלחנית, של תגובת העיתונות היהודית, ובמיוחד את שופר הנהגת היישוב, לעדויות הראשונות על השואה. הביקורת העצמית חשובה במיוחד אם לוקחים בחשבון את הקריאות הביקורתיות שהופנו כבר אז, וממשיכות גם היום, כלפי האופן שבו סיקרו העיתונים הלא-יהודיים את שואת יהודי אירופה.
"קריאה באין אונים – העיתונות היהודית בארץ ישראל, בבריטניה, בארצות-הברית ובברית-המועצות לנוכח השואה, בשנים 1939–1945", יוסף גורני, הוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף המכון לחקר העיתונות של העם היהודי על-שם אנדראה וצ'רלס ברונפמן, אוניברסיטת תל-אביב, 2009