"מרד הטייסים הוא רעידת אדמה עם פוטנציאל הרס שכרגע קשה אפילו להעריך את ממדיו. אם הסערה הזאת לא תיבלם באחת, היא עלולה לסחוף איתה מגזרים נוספים, בצבא ולא רק בחיל האוויר" (אלכס פישמן, "ידיעות אחרונות", 25 בספטמבר)
בשנת 1983 פרסם איש מדעי החברה בנדיקט אנדרסון ספר שהיה מאז לקלאסיקה: "קהילות מדומיינות" (הספר הופיע בעברית, בתרגומו של דן דאור, בשנת 1999, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה). אנדרסון מתאר בספרו את אחד השינויים המבניים החשובים שעברו על החברה המערבית (ועמה, במובנים מסוימים, על העולם כולו) בתקופה המודרנית המוקדמת - שינוי מהותי באופן שבו אנחנו בונים לעצמנו את תחושת הזהות הקולקטיבית שלנו, את תחושת הקהילה שבתוכה אנחנו חיים.
הרעיון הבסיסי הוא פשוט: בתקופה הקדם-מודרנית, בני-אדם בנו לעצמם תחושת זהות קולקטיבית על בסיס החוויות החברתיות הבלתי-אמצעיות שלהם: על בסיס היכרויות חברתיות "אמיתיות" ותקשורת פנים אל פנים. אנשים ידעו מה בני קבוצתם חושבים, במה הם מאמינים, למי הם מאמינים, במה כדאי להאמין, אילו אמונות כדאי להסתיר, מכיוון שחיו בקרב קהילתם, שוחחו עם שכניהם, האזינו לדבריו של איש הדת, ושמעו, בשיחה פנים-אל-פנים, סיפורים ממקומות רחוקים. הם הכירו את הרוב המוחלט של בני הקבוצה, ברוב המקרים מלידה עד המוות, והשתתפו ביחד, כקבוצה, בטקסים שהוסיפו וגיבשו עבורם את תחושת הזהות הקולקטיבית.
התקופה המודרנית בראה סוג חדש של קולקטיב, סוג חדש של קהילה, שחבריה אינם מכירים זה את זה באופן אישי, ואינם נמצאים בתקשורת רציפה פנים אל פנים. הגורמים ההיסטוריים שהביאו ליצירת הקולקטיב החדש הזה רבים ומגוונים, אבל שניים מהם ראויים לציון מיוחד: מדינת הלאום, שהחלה להתבסס כתבנית המשטר החדשה בתחילתה של התקופה המודרנית, הסתמכה על מושג הזהות הלאומית, שהכניס תושבים של איזורים שונים, שמעולם לא הכירו זה את זה, ובמקרים רבים אפילו לא שמעו זה על זה, תחת אותה מטריית זהות. הזהות החדשה הזו, מטבע בריאתה, היתה זהות קולקטיבית "מדומיינת". לא דווקא זהות "דמיונית", חסרת בסיס, אלא זהות "מדומיינת", כזו שדרשה הדמיה של קרבה קהילתית בין בני-אדם שמעולם לא נפגשו.
הגורם השני ששיחק תפקיד מכריע בהדמיה הזו היה המצאת הדפוס, ואחריה השיטפון העצום של ספרים, ואחר-כך עיתונים, באירופה ובמושבותיה. את מקומם של הטקסים המקומיים, בכנסייה או בכיכר העיר, תפס טקס חדש: אלפי בני-אדם, שלא היה ביניהם כל מכנה משותף זולת השפה, קראו בכל בוקר את אותו עיתון, ולמדו ממנו כיצד נראית הקהילה המדומיינת שלהם. העיתונים, ואחר-כך גם הרדיו והטלוויזיה, היו ליצרני הזהות המרכזיים בחברה המודרנית. מאז ועד היום, הם אלה שמשרטטים את קווי המתאר של התודעה המשותפת שלנו.
לא במקרה משווקים שלושת העיתונים הגדולים בישראל את עצמם כעיתון "של המדינה", העיתון "של כולם", והעיתון "לאנשים חושבים". זו, בסופו של דבר, הסחורה האמיתית שאמצעי-התקשורת מספקים ללקוחותיהם: לא תשובות עובדתיות לשאלה הקלאסית של העיתונות - מי עשה מה למי, מתי ולמה - אלא תשובה ערכית לשאלה החשובה באמת: מי אנחנו? מה אנחנו, כקולקטיב, חושבים על אירועי האתמול? למי אנחנו מאמינים? מהי התמונה הערכית שאנחנו, כבני הלאום, מחליטים לאמץ? כמובן: הקורא היחיד, האינדיבידואל, שעמדותיו מגובשות וברורות, יכול לדחות בכל רגע את התשובה הערכית שכלי התקשורת מציעים לו, אבל העובדה המכרעת היא שבני-אדם מגבשים את עמדותיהם באופן אינדיבידואלי רק לעתים רחוקות, ורוב הציבור - כל אלה שאינם משייכים את עצמם באופן מלא לימין או לשמאל - אינו יודע בדיוק מה לחשוב על האירועים הרודפים זה את זה בקצב מבהיל. המציאות, בסופו של דבר, מסובכת.
רוב הציבור מחפש בעיתונים, במהדורות החדשות בטלוויזיה, תשובות ברורות לשאלות המאיימות על תחושת הזהות שלו: מה אנחנו חושבים היום? אנחנו אופטימים או פסימים? אפשר לנצח את הטרור או לא? אנחנו מאמינים לאבו-מאזן? ומה עם אבו-עלא? אפשר לדבר איתם או לא? אנחנו בעד החיסולים או נגדם? לפני כמה חודשים, לאחר נסיון ההתנקשות בחייו של רנטיסי, טיפלו אמצעי התקשורת בפעולה באופן ביקורתי יחסית. "מעריב", למשל, פרסם כותרת ראשית ששאלה: "למה עכשיו?". אז התברר, בסקר של "ידיעות אחרונות", ש-67 אחוזים מהנשאלים נגד "חיסולים עכשיו". אבל רק כמה שבועות לפני כן, בסקר קודם, היו רוב הישראלים בעד חיסולים. האם היה כאן שינוי עמוק בדעת הקהל? ממש לא. כאשר הציבור מקבל איתות ברור מאמצעי התקשורת שאנחנו, כישראלים, מאמינים בחיסולים, רוב הציבור מקבל על עצמו את השיפוט הערכי הזה כמרכיב בתחושת הזהות שלו. כאשר אמצעי התקשורת מעלים כמה מהשאלות המתבקשות ביחס לחיסולים, אז מתברר שרוב הציבור דווקא נגד "חיסולים עכשיו". בניגוד לתפיסה האוטופית-ליברלית, השאלה "מה אני חושב" משחקת בחיינו החברתיים תפקיד מצומצם הרבה יותר מהשאלה "מה אנחנו חושבים". וככל שהדברים נוגעים בשאלה הזו - אין לנו מקור אחר לתשובה אלא אמצעי התקשורת.
לפני כחודש, בתחילת אוקטובר, חזר מספר הקסם הזה - 67% - והופיע בסקר שבועי, הפעם של "מעריב". 67% מהנשאלים אמרו שהם "מתנגדים" למכתב הטייסים, שהתפרסם כשבועיים לפני כן. זו היתה התוצאה הסופית של אחד ממבצעי ההתגייסות המרשימים ביותר של התקשורת הישראלית למשימת שימור הקונסנזוס באינתיפאדה הזו - דווקא בשעה שכמה ממרכיבי תחושת המצור של שלוש השנים האחרונות מתחילים להתרכך. זה היה גם אחד ממבצעי ההתגייסות המעניינים ביותר, דווקא מכיוון שלא היתה כאן הדחקה: כל אמצעי התקשורת הקדישו לנושא כותרות ראשיות, ועמודי חדשות שלמים, וכמויות חסרות תקדים של זמן מסך, כולל ראיונות לא מעטים עם הטייסים עצמם. לא היה אירוע חורג-קונסנזוס במהלך האינתיפאדה הזו שזכה לסיקור נרחב כל-כך.
ובכל זאת: בתוך חמישה-שישה ימים מרגע פרסום המכתב, כבר למדנו מאמצעי התקשורת שהטייסים עשו מעשה שלא ייעשה; שמדובר ב"מרד"; שהם "הודחו" באופן מיידי מכל תפקידיהם בחיל האוויר; שהם "קורקעו"; שהצבא "ימצה איתם את הדין"; שהם "מעודדים את הגרועים שבאויבי ישראל"; שהפרשה "סוקרה בהרחבה בערוצי השידור הערביים" שדיווחו על "מרד בחיל האוויר של האויב הציוני"; שמרואן ברגותי טרח לברך את הטייסים מכלאו; שבסוריה "אין סרבנים"; שביום השני כבר ניבעו "סדקים ראשונים" בקבוצה ואחד הסרבנים פרש; שאסור היה לטייסים לומר את דברם כקבוצה מקצועית; שאסור היה להם לתת בלעדיות לכלי תקשורת זה או אחר; שהם בעצם היו צריכים לקיים מסיבת-עיתונאים; שטייסים ב"אל-על" "לא מוכנים להיכנס עם הסרבנים לאותו קוקפיט"; שרוב הסרבנים "לא זוכרים איך נראה סטייק במטוס"; שכמובן, כמובן, אסור לטייסים לקיים פקודה בלתי חוקית "בעליל", אבל לא זו הדרך, ואפשר לנהל דיון פנימי בטייסת; וכן הלאה, וכן הלאה - הרשימה עדיין ארוכה. כשמבצע היירוט הסתיים בראיון ההשפלה של תא"ל ספקטור עם דן מרגלית, כבר לא נשאר דבר בתודעה הקולקטיבית הישראלית מנסיונם הנואש של הטייסים - אנשי צבא ישראלים, שהמלחמה היא מקצועם והציות הוא ערך עליון בתפיסת עולמם - להעלות אל סף ההכרה שלנו את מה שאנחנו מדחיקים במאמץ גדול כל-כך כבר כל-כך הרבה זמן.
אפשר, כמובן, להניח שמחליטי ההחלטות באמצעי התקשורת השונים - העורכים הראשיים והפרשנים המרכזיים - לא תפסו כך את התפקיד שמילאו בפרשה. מבחינתם, מכתב הטייסים היה בימים הראשונים בחזקת "סיפור גדול", שראוי לסקר אותו בהרחבה, והסיפור הגדול הזה דעך, כדרכם של סיפורים, אל סדרה ארוכה של "תגובות", שהיו, מה לעשות, שליליות ברובן (חוץ מאשר בערוצי השידור הערביים). אפשר גם להניח שהכוח המניע מאחורי טקס ההשפלה שעברו הטייסים - הכוח המניע המודע, הפעיל - היה הממסד הבטחוני, בראשותם של שר הביטחון, הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר. אבל בסופו של דבר, אמצעי התקשורת היו אלה שביצעו בפועל את טקס ההשפלה, גם אם לא החליטו על כך באופן מודע.
אז מה קרה כאן? האם אפשר לפטור את כל העניין בטיעון הרגיל על ההתגייסות של התקשורת לטובת הממסד הבטחוני? האמת שלא. זה חלק מהסיפור, כמובן, אבל רק חלק אחד. המרכיב החשוב באמת בסיפור הזה נוגע בעצם מהותה של הקהילה המדומיינת הישראלית. טייסי חיל האוויר שיחקו מאז ומתמיד תפקיד מרכזי בהדמיית הזהות הישראלית. אנחנו, כישראלים, לא מאמינים לערבים, ואנחנו מאוד מתקשים להאמין לאירופים אנחנו מתקשים הרבה יותר מבעבר להאמין לפוליטיקאים ישראלים ואנחנו מאמינים במידה רבה לממשל האמריקאי, ובאופן גורף לממסד הבטחוני - אבל יותר מכל, באופן חד-משמעי, אנחנו מאמינים לטייס הישראלי. לאורך כל שנותיה של המדינה, טיפחו כלי התקשורת הישראלים באופן אובססיבי את דמותו של הטייס כגיבור הבלתי מעורער של הישראליות החדשה. זה אחד הדברים היחידים שבאמת משותף לכל חברי הקהילה המדומיינת הישראלית: אנחנו מעריצים את הטייסים שלנו.
אבל כאשר קבוצה של טייסים ישראלים הכריזה פתאום ברבים על סירובה להפציץ ריכוזי אוכלוסייה אזרחית בשטחים, מצאנו את עצמנו פתאום במצוקה זהותית קשה: האם אנחנו מאמינים להם? מצד אחד, אלה הטייסים שלנו. אנחנו מורגלים כבר חמישים שנה להאמין לכל מלה שהם אומרים. מצד שני, הם אומרים כאן משהו שאנחנו בוחרים כבר זמן רב להדחיק אותו אל מעבר לסף התודעה. ישנם רק שני פתרונות למצוקה הזו: אפשר להחליט להתמודד עם המסר הקשה שלהם, ולבחון באופן אמיץ את הנחות היסוד שלנו, ואפשר לשלול מהם את דרגות הקצונה, לקרוע מעל מדיהם את כנפי הטיסה, ולקבוע שפשוט לא מדובר בטייסים ההם, שאנחנו מעריצים. באופן עקרוני, דווקא משום שאנחנו מאמינים כל-כך לטייסים שלנו, שתי האפשריות עמדו פתוחות בפני אמצעי התקשורת.
ואמצעי התקשורת בחרו: הם הציגו את הטייסים לראווה בפני הציבור, בסרבלי טיסה ושמות פרטיים, ואז השפילו אותם, שללו מהם את זכויותיהם, אחת לאחת, והוציאו אותם אל מחוץ למחנה. חד וחלק. זה היה, בסופו של דבר, הפתרון הקל. מה שהיה מודחק נשאר מודחק (אין אפילו צורך לדון בעצם שאלת ההדחקה), ואנחנו ממשיכים להעריץ את כל הטייסים האחרים, אלה שלא ביקשו לאיים על תחושת הזהות שלנו.
אפשר היה גם אחרת. אפשר היה להתייחס ברצינות לתוכנו של מכתב הטייסים, להפנות זרקור אמיתי אל הקו האדום שהטייסים סימנו עבורנו, לתחקר באמת, לעומק, את שאלת ההפצצות, והסירוב האפור, והחיסולים, והנפגעים הפלסטינים, ומצבה של האוכלוסייה האזרחית בשטחים, ובעיקר את הקשר בין כל זה להמשך הטרור. בחירה כזו היתה עשויה לתרום תרומה מכרעת להשתחררות הציבור הישראלי מהדיכאון הכבד שהוא שרוי בו כבר שלוש שנים, דיכאון שנובע מהתחושה שאין לנו כל חלק בטרגדיה הזו שאנחנו חווים, שאיבדנו את יכולתנו לקבוע את גורלנו. במדינה טוטליטרית, אמצעי התקשורת לא יכלו לבחור בדרך הזו. אבל אם ישראל היא עדיין דמוקרטיה (כפי שמאמינים רוב העיתונאים), איש לא יכול היה למנוע מהם לבחור בדרך הזו. את האחריות על כך שזה לא קרה הם לא יוכלו להטיל על אף אחד אחר. זו היתה, בסופו של דבר, הבחירה שלהם.
ד"ר דניאל דור הוא מרצה באוניברסיטת תל-אביב, ומחבר הספרים "עיתונות תחת השפעה" ו"מאחורי חומת מגן". ספרו Intifada Hits the Headlines יראה אור בקרוב ב"אינדיאנה יוניברסיטי פרס" בארצות-הברית
גיליון 47, נובמבר 2003