(צילום: דוד ליאה, רשיון cc)
מוזיקאי מחבר שיר. וירא כי טוב בעיניו השיר הזה, הוא שוכר ממיטב כספו נגנים וזמרת שיבצעו אותו, אולפן הקלטות וטכנאי שיעלו את הביצוע על גבי דיסק, גרפיקאית שתעצב לדיסק עטיפה, בית-דפוס שידפיס אותו בעשרות עותקים, והנה בידיו של המוזיקאי הנרגש שלנו "סינגל", ובעברית – "תקליטור שדרים", מוצר שלפחות מבחינת רמתו הצלילית ניחן באיכות רדיופונית, וכל שנותר הוא שימצא חן באוזני אחד מהעורכים המוזיקליים של תחנות הרדיו.
חדור ציפייה הולך מוזיקאינו לסניף הדואר ושולח משם עותקים של הסינגל. העורך המוזיקלי בכל תחנה מקבל את התקליטור לידיו, מאזין לו, ועל סמך טעמו האמנותי חורץ את גורלו של הסינגל לשבט או לחסד – להשמעה, או לארכיון התחנה, או אף לפח.
עד כאן התסריט הפשוט וההגיוני שאמור להתקיים בכל חברה תרבותית. ברם, מדינתנו היא מדינת ישראל, וחברתנו היא החברה הישראלית, ובמציאות הישראלית דהיום יש שלב פעוט אחד בתסריט שאינו מתקיים. זהו השלב שבו העזנו לייחס לעורך המוזיקלי הנכבד פעולה של האזנה לכל דיסק ודיסק שנשלח אליו.
לא. חלילה. מוסכמה עובדתית מוצקה, המאוששת היטב על-ידי נסיונו האישי של כותב שורות אלה, שוררת היום בתעשיית המוזיקה, והיא שלא די במשלוח בודד של סינגל לעורך המוזיקלי הקדוש כדי שיאזין לסינגל; כדי להגיע לשלב ההאזנה על-ידי העורך – האזנה על-ידי העורך, לא השמעה על-ידי השדר – יש "לנדנד" לעורך זה.
ומה פירוש "לנדנד"? להרבות בטלפונים אישיים אליו, ובמשלוחים חוזרים ונשנים של הסינגל אליו, ובטלפונים אישיים נוספים שיעקבו את המשלוחים החוזרים הנוספים, ואפשר שהקורא בעל החושים החדים כבר מריח את הגעתו של שחקן נוסף לתמונה – היחצן, שיגבה מן המוזיקאי הנבוך, שנוהגי "נדנוד" קבצניים ופתטיים אלו זרים לו ולאופיו, אלפי ואף עשרות אלפי שקלים, סכומים שעשויים לעלות על הסכום שהושקע בהפקה האמנותית כולה, והכל כדי לממש אותו שלב הרה גורל שבו העורך המוזיקלי יואיל בטובו ליטול לידיו את הסינגל, להכניס את הסינגל לנגן התקליטורים, ללחוץ קלות באצבעו על כפתור ה"play", ולהאזין.
מרבים לתרץ כיום את החרפה הזו בטיעון של עומס סינגלים אדיר שנשלחים מדי יום לתחנות הרדיו, עומס המאלץ את העורך המוזיקלי עצמו להיזקק ל"נדנודיהם" של יחצנים כדי למצוא את ידיו ואת רגליו בו. ובכן, הבה נבחן טיעון זה ביסודיות. נצא מנקודת ההנחה הנדיבה למדי ש-10, אפילו 20 סינגלים חדשים נשלחים מדי יום ביומו לתחנות הרדיו. דומני שזו נדיבות פרועה במקצת, שיש בה משום הרעפת יתר של יצירתיות אמנותית, לקבוע כי העם הקטן היושב כאן מתיז מדי יום ביומו 20 סינגלים חדשים לתחנות הרדיו, אך הבה נעניק לעורכי הרדיו האלוהיים זבח ומנחה בדמות הנחה נדיבה זו, ונמשיך לבחון את העניין על בסיסה.
ובכן, אורך ממוצע של סינגל עומד על שלוש דקות. האזנה לכל הסינגלים הנשלחים מדי יום לתחנות עומדת לפיכך על שעה בדיוק ליום. ובתוספת זמן להכנת קפה, הצתת סיגריה, החלפה בין הדיסקים השונים, הליכה לשירותים, התגרדות בכל מיני מקומות, אנו מגיעים לכל היותר לפרק הזמן האסטרונומי של שעתיים ביום. האם מוגזם לצפות מעורך מוזיקלי, שאמון מעצם תפקידו על בחינת המוזיקה החדשה הנוצרת בארץ, ואחת מחובותיו המקצועיות העליונות היא להתעדכן ביצירות החדשות שיוצאות לאוויר העולם, להקדיש שעתיים ביום מזמנו להאזנה לשירים חדשים? האם ראויה התופעה הקיימת, שכנגד אי-מימוש חובתו זו של העורך חייב האמן להתבזות כקבצן ולהתרפס בפני אותו עורך כדי שיואיל להאזין, רק להאזין, לחומר שנשלח אליו?
וכי מיהו ומהו ה"עורך" הזה, שיטרטר כך אמנים? איכה הגענו למצב שיותר משהעורך נדרש לכבד את האמן, האמן נדרש "לנדנד" לעורך? הלא מצעידי התרבות קדימה אינם, בסופו של דבר, ה"עורכים", אלא האמנים, היוצרים עצמם. אצלם המקוריות, אצלם הרגישות, אצלם הכישרון, ורמתם הרוחנית הממוצעת ודאי שעולה על רמתם המקבילה של עיתונאים, אפילו יהיו עיתונאי תרבות, אפילו יהיו עורכים מוזיקליים. והנה האבסורד התקשורתי הישראלי – האמן נדרש כאן "לנדנד" לעורך כדי שהלה ימלא את חובתו... כעורך! בפרפרזה על ספר מפורסם של ג'ויס, מצטייר לנו כאן דיוקן האמן כמזכירה.
אשר לביעור הנגע הזה, עולות בדעתי כמה הנחיות פנימיות ברורות שתחנות רדיו יוכלו להנהיג לעצמן כדי לחייב את העורך המוזיקלי להאזין לכל סינגל וסינגל שנשלח אליו, החל מהפעלת תוכנת מחשב פשוטה שתאפשר למנהל התחנה לעקוב אחר רמת ההאזנה של עורכיו לסינגלים הנמצאים במאגר הדיגיטלי של התחנה, וכלה בהנחיה גורפת לעורכים המוזיקליים שלא לבוא בדברים עם יחצנים. יש יחס ישר בין מידת עצלנותו של עיתונאי ובין מידת הזדקקותו ליחצן, והעורך המוזיקלי אינו אמור להזדקק ליחצן כלל.
אשר לנזק ולעוגמת הנפש שכבר נגרמו למוזיקאים שלשווא טרחו ושלחו את תוצרתם האמנותית לתחנות בלי שזו זכתה שם לאיזושהי האזנה, אני בדעה שזהו עניין לתביעה ייצוגית. טוב יעשו מוזיקאי ישראל אם יתאגדו בתביעה ייצוגית נגד רשתות הרדיו שעורכיהן מעלו בחובתם המקצועית ולא טרחו להאזין מיוזמתם לסינגלים שנשלחו אליהם. העילות המשפטיות כאן מוצקות וברורות והן נטועות היטב בלבם של דיני המינהל הציבורי (דינים שניתן להחיל על רשתות שידור מעצם אופיין הציבורי) ואף של דיני החוזים: עצם קיומה של תחנת רדיו היא הצעה למשלוח שירים חדשים אליה, ואי-האזנה לשירים הנשלחים נגועה לפיכך בחוסר תום לב בקיום חוזה, עילה קלאסית לפיצויים.
אלי לינדר הוא מוזיקאי ומשפטן